הון עשיר על משנה דמאי א:ב

1הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור . האי תרי אין לו, משום דזוטרי מילייהו הקדימם, ומחללים אותו כסף על כסף וכו' שנאם בסוף, משום דהוצרך להאריך באותו ענין בפלוגתא, ונאכל לאונן, הוא בירושלם, ודומה לביעור שהוא בירושלם, ולא נשנה בסוף אחר ויאכל כנגדו, משום ומאבדין את מעוטו הצריך להיות קודם ונותנו לעם הארץ וכו', הוא חדוש יותר מנאכל לאונן, ונכנס לירושלם ויוצא מעשיו הם מאוחרים למאבדים את מעוטו בדרכים כמו שאפרש, ואעפ"כ לא שנאו אחריו, משום ונותנו לעם הארץ הצריך להיות סמוך למאבדים את מעוטו כמ"ש לקמן, ולשנותו אחר ונותנו לעם הארץ אינו נכון, שהרי ונותנו לעם הארץ הוא לאוכלו בירושלם, נמצא שהוא מאוחר לנכנס לירושלם ויוצא:

2ומאבדים את מעוטו בדרכים . פי' כשהוא דבר מועט יכול להניחו שילך לאיבוד ולא יביאנו לירושלם, שלא להוציא עליו הוצאת הדרך, ובדרכים ר"ל בשביל הוצאת הדרכים, כן משמע בירושלמי (ה"ב ג. ועי' ברידב"ז שם) וכן יש לפרש לשון הרמב"ם בחבורו (ה' מע"ש פ"ג ה"ט) וכן בפירושו, והר"ב ז"ל שהעתיק לשון הרמ"בם לא העתיקו מלה במלה אלא הוסיף בו ביאור משלו, ובזה יצא לנו קושיא גדולה דהיכי קאמר מה שאין כן בודאי, שצריך שיעלהו כלו או דמיו, ולא יפסד ממנו כלום בדרכים. דמשמע דאם אירע לו דומיא דדמאי שנאבד ממנו מעט בדרך שחייב באחריותו, והלא בפ"ב דבכורים משנה ד' תנן יש בבכורים מה שאין כן בתרומה ומעשר, שהבכורים וכו' וחייב באחרייותן מכלל דמעשר אינו חייב באחרייותו, והאי מעשר הוא מעשר שני, כדתנן התם במשנה ב' יש במעשר ובכורים משא"כ בתרומה שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום וכו', אלא ודאי פי' משנה זו הוא כמ"ש, דבדמאי נפטר בטענה זו להיותו דבר מועט שלא להביאו בירושלם, משא"כ בודאי דאינו נפטר בטענה זו אף אם הוא דבר מועט, וצריך להביאו כלו או דמיו הן מעט הן הרבה, אבל אם נאבד או נגנב ממנו בדרך, או קודם צאתו מביתו, אינו חייב באחרייותו כלל ועיקר:

3ונותנו . מלשון זה נראה דאף במתנה יכול ליתנו לו, משא"כ בודאי שאסור ליתנו במתנה ממש, למאן דס"ל דמתנה כמכר, ומ"ש הר"ש כההיא דמשנה ג' פ"ג דמ"ש, דהיינו ע"י חילול, אינו מוכרח, ועיין לקמן.

4ונותנו לעם הארץ . האי מיעוט הנזכר, אבל הרבה אסור ליתנו לעם הארץ, זו היא דעת הרמ"בם בפ"ג מ"ה מעשר שני, ואף הראב"ד מודה לו בזה וכדבריו הוכיח הכ"מ, והכי משמע לישנא דמתניתין דלא קתני ונותנין אותו, כדקתני ומאבדין את מעוטו, ומחללין אותו, אלא קתני ונותנו, דמשמע דמאותו מועט הנזכר לעיל סמוך לו קאי, וזה המועט הוא דשרי ליתנו לעם הארץ אפילו במתנה, אבל כשהוא מרובה אינו יכול ליתנו לו במתנה אלא ע"י חילול, כדתנן במשנה ג' פ"ג דמ"ש מי שהיו לו מעות בירושלם וכו', ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי. והיינו דפסק הרמב"ם בפ"ח מה' מ"ש כלשון אותה משנה ממש, ולא חילוק בין מעט למרובה כמו שחילק הכא, וזה הוא דלא כהר"ש שכתב דהאי ונותנו הוא כההיא דתנינן במשנה ג' פ"ג דמ"ש, שכתבתיו לעיל בדבור הנ"ל. ולפי הנראה הר"ש ס"ל דהאי ונותנו לא קאי אמיעוט דרישא, אלא אפילו מרובה שרי ובדרך חילול כההיא דמ"ש, ולא כן נראה מלישנא דמתניתין כמ"ש, ועוד קשה דתרתי למה לי, ולכן מחוורתא כהרמב"ם ז"ל, כ"ש דאי אמרינן בההיא דמעשר שני, יאכל כנגדו, כנראה מדברי הר"ש, לא הועילו רז"ל בתקתנם לזה האיש כלום, ועיין מ"ש במעשר שני:

5ויאכל כנגדו . כתב התי"ט ז"ל כיוצא בזה בסוף פ"ק דמ"ש וע"ש, עכ"ל. והנה ראיתי שם והנה טעמא דהתם הוא משום קנסא, ועל פי דרכנו אין טעם זה שייך לכאן, דהכא לכתחילה שרי לעשות כן ליתנו לעם הארץ על תנאי זה שהוא יאכל כנגדו, וזה לשון הרמב"ם בפ"ג מה' מ"ש, והמפריש מ"ש של דמאי פחות מכגרוגרת, הרי זה נותנו לעם הארץ ואוכל כנגדו, אבל לא יפרישנו לכתחילה לאבדו, שאין מפרישין לאבד. ומלישנא דמתניתין נמי יש להוכיח כל זה, דלא קתני ומפרישין את מעוטו, ומאבדין אותו בדרכים, אלא ומאבדין אותו לבד קתני, דמשמע שכבר נפרש שלא על מנת כן, ובעם הארץ לא קתני ואם נתנו לעם הארץ יאכל כנגדו, דמשמע אם עבר ונתנו, אלא ונותנו לעם הארץ קתני דמשמע לכתחילה, ואע"ג דעדין לשון הרמב"ם צריך ביאור קצת, מ"מ לא אאריך בזה, כי על המצטרך לישוב לשון ומשמעות המשנה באתי, ולא על דבר אחר:

6ובלבד . הר"ב לא גריס ליה, וכן נראה, כי על פי פירוש התוספות שכתב התי"ט, לשון המשנה הוא בדוחק גדול: