הון עשיר על משנה דמאי ג:ב

1עלי ירק . נקט דין זה בעלי ירק, דלאו מאכל אדם נינהו על הרוב, כי אם על ידי הדחק, לרמוז דדוקא בעלי ירק וכיוצא בו שרי לחתוך ולהשליך להקל ממשאו, אבל לא באוכלי אדם המתוקנים דאיכא בהו בזיון ואסור לנהוג בזיון באוכלים. ועוד רבותא אשמועינן דאפילו עלי ירק דלא שכיח כל כך שיקבצם בני אדם מעל הדרך לאכלם, לא ישליך עד שיעשר, וכל שכן אם הם אוכלים ממש שלא יפקירם עד שיעשר:

2הלוקח . בידו, לקנות:

3ירק . אדקאי בירק קתני ירק. ועוד עיין בד"ה מן השוק, ובד"ה היה עומד:

4מן השוק . ה"ה מן השדה, דכשנאגדו דזה הוא גרנן למעשרות, המקח קובע למעשר. ולא נקט מן השוק אלא לגלות ארישא דהרוצה לחזום דלא ישליך עד שיעשר, דבמוליך לשוק איירי. דאי מוליכם מהשדה לביתו עדיין לא הוקבעו למעשר עד שיראו פני הבית ושרי להשליך בלי שיעשר, כדתנן בפ"ק דמעשרות (מ"ה) בד"א במוליך לשוק פי' למכור, אבל במוליך לביתו אוכל מהם ארעי עד שמגיע לביתו, וה"ט דהכא נמי תנן ירק. א"נ הלוקח מן השוק דווקא, נתחייב לעשר עד שלא יחזיר, ע"י משיכה לבד, אבל הלוקח בשדה או מן המוליך לביתו לא נתחייב עד שיתן את הדמים, והטעם מבואר בבד"א הנ"ל, זו היא דעת הרמ"בם בחיבורו (ה' מעשר פי"א ה"ח) ע"ש דבלאו הכי דבריו סותרים זה את זה:

5היה עומד . ואינו עושה כלום אלא מפני שרוצה לקנות המוכר מונה ומיחדם לו, כמ"ש התי"ט בשם הרמב"ם, כך כתבתי במהדורא קמא, אבל ראיתי עתה אחרי רואי דאין אנו צריכין לזה כלל, דאף אם הלוקח עצמו מברר ומונה ליחדם לו, אע"פי שמשך, הואיל ולא כיון לקנות במשיכה זו כאילו לא משך דמי, וכדתנן במשנה ג' פ"ד דפאה נפל לו עליה מעבירין אותה הימנו. אע"ג דארבע אמות של אדם קונות לו, משום דגילה דעתו דאין כוונתו לקנות בד' אמותיו, כדאיתא בירושלמי דהתם (ה"ב כא:) וכתבו הר"ב שם. והיינו דלא תנן הכא ונמלך להחזיר כדתנן ברישא, דכאן לא שייך המלכה שהרי עדיין לא קנאו, משא"כ ברישא דכיון דווקא לקנותם, ולא היה ממתין אלא שימנו אותם כמפורש במשנה. ואם תאמר הואיל ובכיון לקנותם דווקא איירינן ברישא, מאי קמ"לן פשיטא, י"ל דחדוש גדול קמ"לן, דאע"ג דהלוקח אינו חייב לעשר אלא מדרבנן, ושהמשיכה לבד בלי נתינת מעות אינה קונה אלא מדרבנן, דזו היא דעת ר"י (ב"מ מז:) דהלכתא כותיה לגבי ר"ל דפליג עליה, ומעשר ירק דביה איירינן דתנן הלוקח ירק דאפשר לרבותא קתני ליה אינו אלא מדרבנן, אע"פכ החמירו לעשר קודם שיחזיר, ולפי זה אתי שפיר נמי לישנא דלהחזיר דתנן בסיפא, שהרי בידו הם וצריך להחזירם, ואין אנו צריכין לדחוק עצמנו במ"ש התי"ט להחזירם מן היחוד, וה"ט נמי דברישא תנן הלוקח דהרי הוא כאילו אמר הקונה, והכא שינה בלשונו דקתני היה עומד ולוקח, משום דפירושו הוא לוקח בידו לברור, ולא שיכוין לקנות ע"י לקיחה זו:

6וראה טוען אחר יפה ממנו . ה"ה אם לא ראה ורוצה להחזיר מה שבירר מכל וכל, ולא להחליפו באחר, אלא דרמז רמז לנו דאפילו בענין זה דעדיין לא קנה, אינו נכון לעשות כן להחזיר מה שבירר ולא לקנות כלום, דהרי הוא כאילו עומד על המקח והוא אינו רוצה ליקח דאסור (עי' ב"מ נח:) , דאינו ידוע לכל שתחילת כוונתו היתה ליקח אע"ג דעתה חזר בו, הואיל והלך לו משם ואינו קונה כלום:

7מותר להחזיר . הא דלא תנן דומיא דרישא ורוצה להחזיר אינו צריך לעשר. אלא תנן מותר להחזיר, דנראה כאילו היתר ההחזרה הוא דקמ"לן. רמז רמז לנו דבכגון הא מותר לכתחילה להחזיר ואין בו משום מחוסרי אמנה, וממילא משמע דאינו צריך לעשר, דלעולם לא היו שלו, מכלל דברישא דקנה במשיכה כמפורש בירושלמי (ה"ב יג:) , אין לו היתר זה אלא אם כן המוכר מרוצה:

8מפני שלא משך . בלקיחה זו, שיקנה בה, שהרי לא כיון לקנות בה. ועל פי פירושי אתי שפיר שגם בסיפא זו איכא רבותא, דאע"ג דלקחם הלוקח בידו, מחזיר ואינו מעשר, הואיל ולא כיון לקנות, דלפי' הרמ"בם דהמוכר הוא דמיחדם לו, מילתא דפשיטא הוא, דהרי לא נתן מעות ולא משך, במה קנה: