הון עשיר על משנה דמאי ג:ג

1המוציא . פירושו המוצא, ולגלות דאין זה אלא בזמן דידוע לו שאלו הפירות הם מהנקבע כבר למעשר, כאילו הוא בעצמו הוציאם, וכדתנן במשנה י' פ"ב דמכשירין. קתני המוציא שהוא לשון הוצאה, ולא לשון מציאה. ומהאי טעמא נמי לא קתני דין זה דהמוצא אצל הרוצה לחזום המשליך, אלא שנה ביניהם דין הלוקח ירק מן השוק, משום דלתרויהו החיוב שלהם בשוק תליא כמ"ש לעיל בד"ה מן השוק, וכדתנן במשנה דמכשירין הנ"ל:

2עד שיעשר . ודאי חוץ מן התרומה גדולה, דא"א לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה התרומה, אם לא שהוא דבר שאין לו גורן כמבואר בירושלמי פ"ב דמעשרות (ה"ג) . אבל כשיש לו גורן א"א לגורן וכו' כדתנן במשנה א' פ"ו החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו. והוא מטעם זה כמ"ש הר"ב שם, כנל"עד אף כי הרמב"ם (ה' מעשר פי"א ה"ט) לא פסק כן, וראיה לדברי מהמשנה דמכשירין הנ"ל, דהכי תנן התם המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהם פטור, ולמכור בשוק חייב, מחצה למחצה דמאי. אוצר שישראל וגוי מטילין בתוכו, אם רוב גוים ודאי, ואם רוב ישראל דמאי, מחצה למחצה ודאי, דברי ר"מ. וח"כא אפילו כולם עכו"ם וישראל א' מטיל בתוכו דמאי, ע"כ. והנה הטעם האמיתי של הפיטור והחיוב דמוצא פירות, תלוי במתניתין דתנן בפ"ק דמעשרות (מ"ה) , דהמוליך לשוק הוקבע למעשר ע"י הגורן שהגיע לפירות ההם בשדה, והמוליכם לביתו לא הוקבעו עד שיראו פני הבית, וכמו שכתב הרמב"ם בחיבורו (שם פ"ג ה"ב-ד) , דלא כמו שפירש בפירושו (מכשירין שם) הוא והר"ב עמו, הסובלים דוחקים וקושיות כמו שהקשה עליהם התי"ט (שם) , ומכיון דהכי הוא, הא קמן פרושא דמתניתין. המוצא פירות בדרך, אם רוב מכניסין לבתיהם פטור מכל וכל, שהרי אזלינן בתר רובא, ועדיין הפירות האלו אע"פי שהגיע גרנן למעשר בהיותם בשדה לא הוקבעו עד שיראו פני הבית, ובבואם לידו עד שלא הוקבעו מן ההפקר תו לא מחייבי, ואם רוב בני אדם מביאים אותם מן השדה למכרם בשוק חייב בכל חוץ מן התרומה גדולה, מהטעם שכתבתי לעיל מפני שמשהגיע גרנן למעשרות בהיותו בשדה והוא חשב עליהם למכרם בשוק הוקבעו מיד, ולכן כשנפלו מידו ואבדם ומצאם אדם אחר וזכה בהם מן ההפקר, לא משום זה נפטרו, שהרי נתחייבו במעשר קודם שהופקרו, ומשום הכי אין להפקר כח לפטרם עוד, ומכיון דאזלינן בתר רובא, ורובא מהחייוב קאתו, הרי מצינו ראיה גדולה ללוי ולעני לשאול חלקם בפיהם, משא"כ בלוקח תבואה מע"ה דאדרבא רוב ע"ה מעשרין הם, והמוצא פירות דהכא דמחייבנן בשרוב מביאים למכור בשוק איירינן, אבל כשהם מחצה ומחצה אז מעשרים דמאי, שאין ללוי ולעני ראיית הרוב להביא, שהרי אינם כי אם מחצה ומחצה, ולכן אם אנו רוצים לפרש עד שיעשר דמתניתין בדמאי, צ"ל דבמחצה על מחצה איירינן, ומלישנא דמתניתין דהתם מוכח דהכי הוא, דבלמכור בשוק קתני חייב, ובמחצה על מחצה קתני דמאי, ואא"ב דחייב דלמכור בשוק הוא ודאי, היינו דמחצה על מחצה קתני דמאי, אלא אי אמרת דחייב ר"ל דמאי, ליתני או אידי ואידי חייב, או אידי ואידי דמאי, אלא ודאי לא ראי זה כראי זה.

3ואף מסיפא דמתניתין יש להוכיח כן שהרי רוב גוים לר"מ דס"ל דאין קנין להם בא"י להפקיע מן המעשר, דמהאי טעמא פליג כמ"ש שם הר"ב (שם) , הם כרוב המוליכים למכור בשוק, וקאמר בפי' ודאי, ואע"פי שיש לחלק בין רוב גוים להאי רוב, דבהאי רוב אין ברור לנו שיהיה כלו חייב, דאפשר דקצת מהאי רוב, שפירותיהם הגיעו לגרן המעשרות, על כי מוליכים אותם לשוק, כבר עישרו אותם, משא"כ רוב גוים דודאי טבל הוא, ואפילו לתרומה גדולה, מ"מ אנו למדים שבאים הלוים והעניים בטענת רוב להוציא מעשרותיהם מהישראל, ולא יכלי למימר להו דילמא מהמעוט שהם ישראל דרובם מעשרים, הם אלו הפירות אשר אנו לוקחים מהאוצר הזה, והא דלא קפדינן ההאי מיעוטא דרוב המוליכים לשוק דכבר עישרו משום דדילמא ישארו מ"מ לגבי אחריני המוליכים לביתם רוב, מפני שאף לחברים יכול להיות שנפלו מידם פירות אלו קודם שיעשרו אותם, והם לא ידעו, וכ"ש לרוב עמי הארצות, דלא אמרינן חזקה אין חבר מוציא מידו דבר שאינו מתוקן בכי האי גוונא, דיש אומדנות מוכיחות מדמצאם בדרך, שיצאו מידו מבלי ידיעתו, ועוד הא קי"לן ברי ושמא ברי עדיף, ורוב המוליכים לשוק הוא רוב ברי, ודאיכא למיחש שמא קצתם עישרו הוא שמא, ולכן בהאי שמא לא אתרע רוב הברי להפקיע כח הלוי והעני, ומה"ט נמי קאמר ר"מ אם רוב ישראל דמאי, ולא מוקמינן מיעוט גוים לגבי מיעוט ישראל דלא מעשרין, ולתרע רובא דישראל ולהוי ודאי, בפרט לרבי מאיר דהוא הוא דחייש למעוטא כדאיתא בש"ס (יבמות סא: ועוד) . ואין ספק בידי דהאי דמאי יהיה משונה משאר דמאי, ושיצטרך להוציא ממנו אף תרומה גדולה, אע"ג דהגויים הם המיעוט, שהרי אף התרומת מעשר אנו מוציאים אותה מהתבואה הנלקחת מעם הארץ מפני שהיא במיתה, אע"ג דהבלתי מעשרים הם המיעוט, ואי לאו דאנן סהדי דלא נחשדו עם הארץ על התרומה גדולה היינו מחייבים להוציאה, ותמהני מהרב שכתב שם תרומת מעשר ומעשר שני לבד, ועל המעשר ראשון האסור לזרים לר"מ כבר התי"ט צידד התם צדדים לכאן ולכאן, וכשהם מחצה למחצה קאמר ר"מ ודאי, וטעמא נ"ל משום דכשנניח מעוט ישראל דלא מעשרי אצל מחצה גוים ה"ל רוב, והכא אינו שמא אלא ברי, שהרי ברי לנו שלא כל העמי הארצות מעשרי אלא דלא ידעינן מאן אינון, ועוד דזה המחצה גוים ומיעוט ישראלים הם מסוג אחד דלתרויהו טבל שלא נתקן יש להם, ולכן מצטרפי לעשות רוב להחזיק כח הלוי והעני, משא"כ בקצתם המוליכים למכור בשוק דמעשרי עם המעוט המכניסין לבתיהן, שהם משני סוגים, שלמוליכים בשוק הוא דבר הנתקן, ולמכניסים בבתיהם הוא דבר שלא הוקבע, ולכן אינם יכולים להצטרף לעשות רוב לבטל הרוב הברי, בפרט דאכתי לא ידעינן אם בזה הצירוף ירבה על הנותר מהרוב, ומחצה על מחצה דהמוצא פירות דרישא דהוי דמאי, ולא אמרינן דלהוי ודאי כי הכא, הוא מהטעם שכתבתי לעיל דאין להם ללוי ולעני ראית הרוב להוציא מחבירו, ואדרבא אם היינו יכולי' לצרף הרוב משני סוגים יתרע כח הלוי והעני, שהרי מחצה הוא פטור דלא נקבע, ומאותו המחצה הנקב' אם נוציא ממנו קצתו דאפשר שכבר עישרו מתרב' מיד הפיטור על החייוב, ופטור לגמרי לא הוי משום דאין שם רוב שלא הוקבע, ואת אשר נקבע כבר ונפטר אינו יכול להצטרף עמו לפטור הכל, מפני שהם משני סוגים, ועוד שאף אם יהיה כל הרוב מהנקבע ונפטר שהוא מסוג אחד, אין בו כח לפטור המעוט מהדמאי, שהרי רוב עמי הארץ מעשרין הם ואעפ"כ הלוקח מהם חייב לעשר, ובשרש זה תראה בעיניך איך פי' הרב נופל מעצמו ע"ש וכמו כן פי' הרמב"ם בפירושו: ועתה נפרש דברי חכמים דאמרי אפי' כלם גוים וישראל אחד הטיל בתוכו דמאי, וזה הוא פשוט דסלה"ו דשל גוי פטור מכל וכל, משום דיש קנין לגוי בא"י לדידוהו להפקיע מן המעשר, ומשום הכי אפילו כלם גוים חוץ מאחד, אינו ודאי אלא דמאי בשביל אותו האחד, וצ"ל דאין זה אלא כשאין ידוע לנו שיהיה זה אשר הטיל חבר, שאם ידוע לנו שהוא חבר, אף כי לא ידענו אם היה מתוקן או לא מה שהיה מטיל בתוכו, פטור אף מן הדמאי, דקי"לן חזקה אין חבר מוציא מידו דבר שאינו מתוקן, אבל עדיין קשה דלרבנן ליהוו רוב גוים כרוב מכניסי' לבתיה' דריש' דמתניתין דלא נתחייבו פירותיהם מעולם במעשר, וליבטלו למיעוט דישראל, וליהוו הפירות הנמצאים שם פטורים מכל וכל כמו ברישא דמתניתין דאתיא ככ"ע, וי"ל דלא דמי דהתם הפירות הנמצאים לא ידעינן אי מן ההיתר הם או מן האיסור, ומ"ה תלינן אותם ברוב שהם היתר דכל דפריש מרובא פריש, אבל הכא דהאיסור הוא בתוך ההיתר, ודאי דבהטיל קיימינן כמ"ש שם התוספת יום טוב והר"ב, ליכא למימר הכי, וכבר הקשה שם התי"ט דליבטלו ברוב ההיתר ע"ש, ואי בעית אימא דברגיל להטיל איירינן, ואע"ג דלא ידעינן בבירור אם הטיל או לא הטיל, ורוב המטילים הם הגוים הפטורים, כל הפירות הנמצאים שם חייבים בדמאי משום דאוצר מקום קבוע הוא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, משא"כ בפירות הנמצאים בדרך שאינו מקום קבוע, ולישנא דמתניתין הכי מוכיח דקתני מטיל ולא תנן הטיל, ובזה אזליה לה תמיהת התי"ט למה לא יתבטל ברוב, ואפשר דמהאי טעמא שתק הרמב"ם מדין זה ולא הזכירו, שהרי הוא בכלל הקבוע והבלתי קבוע הנזכר בדין מאכלות אסורות, ואזלה לה הרגשת התי"ט נמי בהא דהרגיש התם, וצ"ל דר"מ לא חשיב בכגון הא קבוע אלא נמצא דאזלינן בהו אחר הרוב, הואיל ולא הוקבע האיסור בתוכו, דשמא הנמצא בו אע"ג דרוב המטילים הם גוים אפשר דבאותו זמן שהולך לקנות משם אין שם כלום מן הרוב כי אם מן המיעוט ישראלים, וכן להפך, ולא דמי לתשע חנויות המוכרים בשר שחוטה ואחת מוכרת נבלות, או תשע צבורין של מצה ואחד של חמץ, ונטל מאחד מהם ואינו יודע מאיזה מהם נטל, דהתם האיסור היה ודאי בין הקבוע, אלא דלא ידעינן אם לקחו או לא, אבל הכא בע(ט)[ת] שנפל אפשר שלא היה באותו הקבוע מן האיסור החמור כלל, ודומה ממש למוצא, ולכן ס"ל לר"מ להוציאו מדין קבוע ולהניחו בדין נמצא דאזלינן ביה בתר רובא, זה הוא הנלע"ד בפי' משנה זו אשר על פיו אנו מבינים פירוש משנת המוצא פירות דמכלתין. ודע כי יש שם עוד פירוש אחר מיוסד על הבבלי דלפי' המפרשים ז"ל ס"ל נגד הירושלמי דאפי' לר"מ יש קנין לגוי להפקיע, וכשנגיע לשם בעזרת האל נחכים עליו, כי מ"מ הרישא דאותה משנה הצריכה לענייננו סלקא בקנה אחת, ודלא כהרמב"ם ז"ל כמ"ש בראש דברי, וה' למען רחמיו יאיר עיני בתורתו לדון דין אמת לאמתו אכי"ר ועיין מ"ש במכשירין: