הון עשיר על משנה דמאי ה:ה

1הלוקח מן העני וכן העני שנתנו וכו' . הא דלא קתני איפכא, הוא כדי להתחיל המשנה בהלוקח כשאר המשניות הסמוכים לה מכאן ומכאן, וזה הוא אחד מהסימנים דאורייתא המועילים לזכרון:

2ובגרגרות . שנאם אחר התמרים, משום דסתם גרוגרת יבש הוא, משא"כ תמרים שאף בעודם לחים נקראים כך:

3בזמן הגרן שמתנה מרובה . שדרך בני אדם ליתן אז מתנה מרובה, אז בולל ונוטל, דחשבינן ליה דמאי ולא ודאי, שהרי הואיל והמתנה מרובה מסתמא אין בין המתנות האלה מפירות העם הארץ הבלתי מעשר שלא להפסיד ממונו כי עינו רעה, דאין הדעת מכרעת שימנע מליתן המעשרות ויאכל פירותיו באיסור, ושיתן במקום זה מתנה מרובה מהם לצדקה הבלתי מעכבת אכילת פירותיו בהיתר, כי לעולם יהיה בוחר ברע במעוטו, אבל בזמן שהמתנה מועטת שהוא שלא בזמן הגורן, שאין דרך בני אדם ליתן אז כי אם מתנה מועטת, אז דיינינן ליה כודאי, שאין לדברים אלו בילה בודאי, מפני שאדרבא אפשר שרוב המתנות האלו המועטות יהיו מאותם העמי הארץ הבלתי מעשרים, כי סבורים שע"י צדקה מועטת זו יתכפר עוונם אשר חטאו שלא עישרו פירותיהם, כן נ"ל שיעור פי' הירושלמי על משנה זו, והוא על דרך הרמב"ם ז"ל. ומ"ש הר"ב שמתנה אחת מרובה ומתנה אחת מועטת וכו', ענין בפני עצמו הוא בירושלמי, ואין זה במשמעות לשון המשנה, ויפה עשה שכתב כן נראה פי' משנה זו בירושלמי, ולא החליט שיהיה דווקא פירושה דווקא כך על פי הירושלמי, שהרי זה איננו: והבט עיניך וראה לשון הירושלמי (ה"ה כב:) עם פי' הנלע"ד עליו וזה הוא, (ר' יוסי בשם ר' פדיה ר' יונה בשם חזקיה אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד, ר' יוחנן אמר עד כזתים הנבללין) פי' כל הפירות אשר אין גדלם יותר מזית שייך בהו בילה (מתניתין פליגא על ר' יוחנן, בתמרים ובגרגרות בולל ונוטל) דמשמע דאף בפירות אשר הם גדולים יותר מן הזתים שייך בהו בילה, (פתר לה עד כזיתין) פי' שמיעכם עד שלא יבללם, שלא יהי' עבים יותר מזית, ואח"כ בוללם (ר' יוסי בשם ר' זעירא בדמאי התירו כר' יהודה, דתנינן ר' יהודה אומר אימתי בזמן שמתנה מרובה אבל בזמן שמתנה מועטת מעשר מכל אחד ואחד) פי' ר' יוסי פליג אפתר לה, וסבר דמתניתין דווקא היא דבוללם בלי חתיכה, ולא פליגא אר' יוחנן, משום דאף הוא ס"ל דבדמאי התירו אפילו ביותר מכזתים לבללם וכר' יהודה דתנן וכו', מדאמר כר' יהודה ולא קאמר סתם בדמאי התירו, ש"מ שאילולי החילוק שחילק ר' יהודה, מרישא דמתניתין הסתומה ליכא למשמע ההפרש הזה שיש בין דמאי לודאי, וא"כ איפוא מוכרחים אנו לבאר דברי ר' יהודה כמו שבארתים למעלה, וצריכים אנו לומר דהאי בזמן שהמתנה מרובה, ר"ל בזמן הגרן, מדגרסינן סתם אחר הדברים האלה (דבי ר' ינאי אמרי בשעת הגרן שנו שהכל היו נותנים ממאה מאה) פי' שהאי בזמן שמתנה מרובה, ר"ל בשעת הגרן שכלם נותנים מאה תמרים, מאה גרוגרות, וכן כל כיוצא בזה, וזו היא מתנה מרובה (היו הכל נותנים ממאה, ואחד מחמשים, מעשר מחמשים) ופי' הר"ש שהואיל והמתנה המועטת היא מחמשים, יחלק כל מה שיש לו לחמשים חמשים, ומכל חמשים יעשר בפני עצמו, וכן הוא כל הענין הזה דגרסינן עוד התם (היו הכל נותנים מחמשים, ואחד מארבעים, מעשר מארבעים. היו הכל נותנים מארבעים, ואחד משלשים, מעשר משלשים. היו הכל נותנים מעשרים, ואחד מעשרה, מעשר מעשרה. היו הכל מעשרה, ואחד מאחד, מעשר מכל אחד ואחד) כלל העולה לעולם יחלק כל המתנות כשהם בלתי שוות, לחלקים שווים למתנה הפחותה שבכלם, ולא יעדיף שום חלק ממנה, ומכל חלק יפריש בפני עצמו, כן הוא תורף לשון הר"ש. אלא שהוא רוצה שיהיה זה פירושא דמתניתין וכמו שכתב הר"ב, ולע"ד דוחק גדול הוא להכניס הענין הזה בפירושא דמתניתין, ולכן מחוורתא מה שפירש הרמב"ם באותו תוספת המועט בטוב טעם שהוספתי על דבריו כמ"ש לעיל:

4מכל אחד ואחד . מכל מתנה ומתנה, כ"כ הרמב"ם בפ' י"ד מהלכות מעשר (ה"ח) . ואין ספק דהכי פירושא דמתניתין, אבל ק"ק דמתנה לשון נקבה הוא, וכמו כן שם תמרה וגרוגרת הוא נקבה. ויש לישב דאבני אדם אשר מהם קבל קאי, שיעשר מה שקבל מכל איש ואיש בפני עצמו: