הון עשיר על משנה דמאי ז:ב

1מזגו לו את הכוס וכו' . בשבת, הכי מוקים לה בירושלמי (עי' במלאכת שלמה) . וה"ט דנקט הכוס, דיורה על הכוס הידוע, והוא של קדוש, ומשום הכי נקט השתיה, כי בשבת מסתמא היא קודמת לאכילה:

2מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס . עם יציאתו מן הכוס יהיה וכו'. הכי מוקים לה בירושלמי (ה"ב ל.) כדי שלא יהיה מטלטל תרומה טמאה בשבת, ופי' הענין כך הוא, מעכשיו תהא תרומה, על מנת שאשתה ויצא השארית מפי הכוס, נמצא דבעודו שותה אינו שותה מדומע, דעדיין לא נתקיים תנאו שתהיה תרומה זו קדושה מיד, וטבל אינו שותה שהרי כשיגמור לקיים תנאו, דהיינו שיגמור לשתות ויצא השארית מפי הכוס, אז חלה עליו הקדושה למפרע, וכשחלה עליו הקדושה אין שם עוד חולין מעורבין בו: הא למה זה דומה לההיא דתנן בפ"ג דקדושין משנה א', האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום, מקודשת לשני מפני שלא חלו קדושי השני עד אחר קדושי הראשון, שהוא אחר שלשים יום, וכל הקודם זכה, וכמו כן הכא אלו אמר תקדש התרומה הזאת אחר שאשתה, אין הקדושה חלה עליו כי אם דווקא אחר ששתה ולא קודם השתיה כלל, נמצא שאעפ"י שתקדש התרומה הזאת אחר שתיתו, מ"מ הרי הוא מפרישה על מה שכבר שתה, וזה אינו מועיל להוציאו מידי איסור שתית טבל, כי בעודו שותה הרי הוא כאלו לא אמר כלום, כאיש הזה שאין אמירתו שאמר קודם שלשים יום מועלת לאחר שלשים יום לבטל שתית כוסו אשר שתה האיש האחר בתוך אותו הזמן שקדש האשה הזאת, ואם אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ותו לא, אין ספק שנתקדשה מיד ואין שם מונע, וכמו כן הכא אלו היה אומר מעכשיו, תכף נתקדשה התרומה ונדמעה, דהרי היא תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה דלכ"ע מדמעת, אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום, הרי היא מקודשת ואינה מקודשת לשניהם, ואפילו לאחר שלשים יום, ואמרינן התם בש"ס דטעם הספק הזה הוא, משום דלא ידעינן האי ולאחר שלשים יום שאמר לה אי חזרה הוי ממה שאמר מעכשיו, או תנאה הוי ופירושו שהרי היא מקודשת מעכשיו אם לא יחזור בו עד לאחר שלשים יום, אבל אם יחזור בו קודם שלא תהא מקודשת, ואי חזרה הוי הרי היא מקודשת לשני כמו ברישא דמתניתין, ואי תנאה הוי בשנתקיים התנאי שלא חזר בו בתוך שלשים יום בטל קדושי השני, שהרי בקיום תנאו קדושים הראשונים תפסו למפרע קודם השני, מפני שאמר לה מעכשיו, ונמצא שלמפרע היתה כבר מקודשת כשקדשה השני, א"כ אפוא הכא דליכא למספקא בהא, דאנן מלמדין אותו לכתחילה שיאמר כך לתקנתו ולא לקלקלתו, ודאי לתנאה מכוין ולכן בקיום תנאו נתקדשה התרומה למפרע, ונמצא שמה ששתה היו חולין מתוקנים וכמו שכתבתי לעיל, ובזה נחה קושית הר"ש שכתב התי"ט:

3בפיו . נלע"ד דדוקא הוא, שאין קביעות מקום כלל בכוס בצפונו או בדרומו, שהרי בנטייתו הכוס לשפוך ממנו, המשקה שבצפון הולך לדרום וכן להפך, מה שאין כן בפיו ובשוליו, שכששופך לאט יכול הוא לשפוך מה שבפיו לצד אחד, ומה שבתוכו לצד אחר, ומה שבשוליו לצד אחר, ואנן קי"לן דהפודה מעשר שני קודם שיפרישנו, אם לא קבע לו מקום אינו פדוי, כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מה' מעשר שני, ואף כי בצפון או בדרום הכוס לכאורה קביעות מקום מקרי, מ"מ הואיל וא"א להפרישו כלו ממקום קביעותו, כי קצתו הולך לו ע"י השפיכה לצד האחר, הוי אינו ראוי לבילה ובילה מעכבת בו: