הון עשיר על משנה דמאי ז:ג

1פועל שאינו מאמין לבעל הבית . נראה דלא תנן פועל חבר העושה אצל עם הארץ, אלא תנן פועל שאינו מאמין לבעל הבית, דמשמע שהוא אינו מאמינו דווקא, אבל לגבי אחריני נאמן הוא, לרבותא דאפילו בענין זה תנאי ב"ד הוא שיתן התרומות מעשר משל בעל הבית:

2באחרונה . התי"ט טרח להביא ראיות על תיבת אחרון, שיורה אף על האמצעי, ושנקרא אחרון על כי קדמו אחר. ולנו ראיה ברורה לדבריו מדברי רז"ל הקדושים אשר כל דבריהם אמת וצדק, וז"ל הזהר הקדוש בר' ייבא סבא דמשפטים (דף קג.) , אחרון, מקדמאה ואילך אחרון קרינן ליה ואחרון אקרי, תנינא [איהו ו]מיד אקרי אחרון, והכי קרי ליה קב"ה אחרון בגין דאתתקן למהוי אחרון, ולא יתוב כמלקדמין, תליתאה אוף הכי, וכן בכל זמנין מקדמאה ואילך הכי אקרי אחרון, והכי אצטריך למקרי אחרון, דאלמלא אתקרי מיד תניינא, הא פתיחו דפומא לאהדרא כמלקדמין וההוא בניינא אסתתר, מנ"לן מבית שני דכתיב (חגי ב, ט) גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דהא מקדמאה ואילך אחרון אקרי, דהא לא יהיה פתיחו דפומא דההוא בניינא ינפול ויתהדר כמלקדמין, אוף הכי דא אחרון קרינן ליה, ובגין כך כתיב (דברים כד, ד) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וכו' ע"כ:

3באחרונה . התי"ט הביא נוסחת הירושלמי אחרונות, ונוסחת התוספתא (פ"ח ה"ו עיי"ש) הבאות אחריהן. ואני בעניי אי לאו דמסתפינא הייתי מקיים גירסת מתניתין בענין זה, והוא דהאי באחרונה, ר"ל עם האחרונה הבאה אחר התשע, ופירושו הכי הוא, זו ותשע הבאות אחריה וכו', זו עשויה וכו', ומעשר שני יהיה קבוע עם האחרונה הבאה אחר התשע, כי זה הוא שיעורו, שהרי תשעים גרוגרות הוא רוצה לאכול, והנה הם כלם טבולים למעשר שני, ולכן הרוצה לעשר עליהם צריך שיפריש עשר גרוגרות, כי יהיו בין הכל מאה, וכשיוציא עשר מהמאה למעשר שני ישארו תשעים, ולכן הוא קובע מקום לזה המ"ש, בתשע הגרגרות הראשונות אשר קבע בהם המעשר ראשון, כי מאחר שהפריש עליהם התרומת מעשר הרי הם שלו, ואינו צריך להפריש אותם כלל כמפורש בדין הלוקח (עם) [מן] הנחתום, ובגרוגרת הבאה אחריה, שהם בין כלם עשר. והא דלא אמרינן הכי בככר ובכוס, י"ל דהתם דמי ממש למפריש מהפיטור על החייוב אם היה עושה כן, שהרי קובע המעשר סמוך לתרומת מעשר, ולכן אם היה רוצה להפרישו משם, אין תלוי ברצונו לשנות מקומו, כי מקומו ניכר, אע"ג שאינו מסמן אורך ורוחב מקומו כמו בתרומת מעשר, כמפורש בפרקין דלעיל, כי כבר אמר סמוך לו, ומשום הכי אינו יכול לשנותו אחר כך ולקרותו מ"ש, ומפני כך צריך לומר ומ"ש בצפונו או בדרומו בככר, ובפיו בכוס, אבל הכא הבאות אחריה, ברצונו תלוי להביא אחריה איזה גרוגרות שירצה, ולכן אף אם יראה הרואה שמפריש הבאות אחריה למ"ש, ויאמר לו הלא כבר אתה עשית אותם מעשר ראשון, הנה הוא יכול לומר לו אלו אחרים הם, כי הראויים לבא אחריה שקבעתי אותם למעשר ראשון הנחתים במקומם, כי כבר שלי הם ואיני צריך להפרישם עוד מאחר שקראתי שם לתרומת מעשר שעליהם, ופשוט הוא שלא נאמרה קולא זו אלא בדמאי, כי בודאי טענה זו בטלה, כי צריך להפריש המעשר ראשון כדי ליתנו ללוי:

4רבי יוסי אומר לא יחשוך וכו' . וכותיה פסק הרמב"ם בפרק י"ט מה' מעשר, וטרח הכ"מ למצוא טעם למה לא פסק כרשב"ג בכלל דק"ל בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ וכו', או כת"ק, ולא מצא לו טעם כי אם שנגרר אחר פירושו שבמשנה דס"ל דלא פליג ר"י את"ק, ושפירוש חושך דת"ק אינו כמו שפירש הר"ב אלא להפך, ופירש כל המשנה על פי דרכו, וע"ש ותראה כי באמת פירוש דחוק הוא ולא יכלתי לירד לסוף דעתו הרחבה לפרש פי' דחוק זה דלא כפשטא דמתניתין, ולא כפשטא דתלמודא. ולכן נלע"ד דבחיבורו חזר בו מפירושו, ושדעתו כדעת הרב, ופסק כר' יוסי מהטעם אשר אכתוב, והוא דבב"מ פ"ז תנינן, אוכל פועל קישות אפילו בדינר, וכותבת אפילו בדינר, ר' אליעזר בן חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו, וחכ"א מותר, אבל מלמדים את האדם שלא יהיה רעבתן ויהיה סותם את הפתח בפניו. ומסקנא דתלמודא הוא, דאיכא בין ת"ק לחכמים אבל מלמדין, דלת"ק אין מלמדין, ולחכמים מלמדין. ולכאורה קשה לת"ק, וכי מי סני ליה ללמד דרך ארץ לאדם להנאתו ולטובתו, דלא ס"ל מלמדין, והלא כתיב בתורה (משלי ג, יז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אלא ודאי דברים בגו איכא, דחייש ת"ק דיהיה תקנתו קלקלתו, ולע"ד אינו אלא דחושש שאם ילמדו אותו כך ימנע עצמו מלאכול די צרכו, ובזה ימעט במלאכתו של בעל הבית ויצא שכרו בהפסדו, ומשום הכי קאמר דאין מלמדין אותו, וזו היא סברת ר"ג דהכא, וחכמים לא חיישי להא, והלכתא כרבים, וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות שכירות, ומשום הכי לא פסק הכא כרשב"ג אלא כר"י, משום דהכי איתא בירושלמי (ה"ג ל:) רב חייא בר אשי בשם רב, תניי ב"ד שתהא תרומת מעשר משל בעל הבית, ומעשר שני משל פועל. ואע"ג דאיתא נמי התם (ירושלמי שם) תני לא יחרוש וכו' לא ירעיב עצמו ולא יסגף עצמו מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית, ואיתא נמי התם דה"ה למלמד תנוקות, והיינו כר"ג, מ"מ לא חש הרמב"ם להא ולא הזכיר דין זה לא בהלכות שכירות ולא בהלכות תלמוד תורה, על כי ס"ל דחכמים פליגי עלה וכמו שפירשתי לעיל: