הון עשיר על משנה כלאים ב:ט

1עשרים וארבע קרחות . כתב התי"ט בשם התוספתא, שכל מקרחת הוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעת, ולתקן החשבון הזה כתב בשם הר"ש, דהמחצה הוא באמה בת חמש. ואנכי לא ידעתי מה תקן בזה, דאפילו הכי אין החשבון מכוון, שהרי אין כל בית רובע מגיע אפילו לעשר אמות וחמשה אצבעות מרובע. ולכן הנכון בעיני שיש שם טעות סופר או בתוספתא או בתי"ט, ושצ"ל י' אמות ומחצה על י' אמות, דבהכי אתי שפיר כחשבון הרב דהאי מחצה הוא באמה בת חמש:

2כל מין שירצה . כתב הרב ז"ל ולא מצריך ר"מ הרחק כלל, דכיון דמרובעות הן, נראות מופרשות ומובדלות זו מזו. וכיוצא בזה כת' הרמב"ם (בפיה"מ) . ותימא לי דתלי תניא בדלא תניא, שהרי בירושלמי במשנה ו' וכן במשנה י', מפורש דראוי להחמיר במרובע יותר מבשורה, וכן כתבו הרב במשנה י', ואף כי מצינו דר"א ס"ל במשנה י' דלא החמירו במרובע יותר מבשורה, מ"מ להקל בו מבשורה להיותו מרובע לא שמעינן ליה, ולפי זה צ"ל דפליג אמשנה ו' ברוצה לעשות שדהו משר משר במכ"ש, כנלע"ד:

3היתה קרחת אחד או שתים זורעם חרדל וכו' . כתב התי"ט ז"ל ומתניתין דלעיל דלא כר"מ, ולא הוי סתם ואח"כ מחלוקת, דחכמים לא פירשו הכא לענין חרדל, אבל אין נראה לפרש דלהכי לא פליגי, משום דבקרחת המרובע סל"הו נמי דחרדל שרי, דא"כ ה"ל להרמב"ם לפסוק כן בחבורו, עכ"ל. והנה הלשון הזה כלו מקשה, חדא דקאמר דמתניתין דלעיל לא אתיא כר"מ, ומכותלי ביתו ניכר, דהוא משום דר"מ מקל הכא בחרדל, ובמתניתין דלעיל החמרנו בו. ואינו כן, שהרי מלשון הירושלמי שהבאתי לעיל במשנה ח' מוכח דר"מ מחמיר בחרדל וחריע יותר מכולהו תנאי, דס"ל דאין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות בלבד, ולא לכל ירק, ודמשום הכי מתניתין דלעיל אתיא כר' יהודה ולא כותיה, כמ"ש לעיל ע"ש, ובסומכין בלי הקפה מכל סביבות, לכ"ע שרי, וא"כ אפוא, הכא דאפילו בחבושות, דהיינו שמין אחד מוקף מכל צדדיו ממין אחר, שרי ר"מ כדאיתא בירושלמי (ה"ז יא:) , איך אפשר שיתיר בתבואה להקיף בחרדל, מה שלא התיר לעיל אפילו בירק: ועוד קשה לי אמרו, ולא הוי סתם ואח"כ מחלוקת. דכוונתו הוא דאם היה סתם ואח"כ מחלוק', היה לנו לפסוק דלא כסתם, והיינו כר"מ דהכא. דאף כלל זה לפי מה שנראה מדברי הפוסקים ז"ל אינו כן, דאף כי קי"לן דהולכין אחר האחרון במחלוקת ואח"כ סתם, והלכה כסתם. מ"מ אין אנו הולכים אחר האחרון, בסתם ואח"כ מחלוקת, לפסוק דווקא דלא כסתם, אלא דאין אנו חוששין לסתם, ואנו פוסקים כפי הכלל שיש לנו במחלוקת, אף כי על ידי הכלל הזה יבא הפסק דין נגד הסתם, דאין סברה לומר שיפה כח המחלוקת לבטל לעולם סברת הסתם, שהרי אדרבא כשיתחבר הסתם דחשוב כרבים עם מאן דס"ל במחלוקת כותיה, אלים כחו לבטל את שכנגדו במחלוקת, דהוי יחיד לגביהו, אלא ודאי כח המחלוקת אינו מועיל אלא לבטל סברת הסתם, כאילו לא נכתבה, ועל ידי זה במחלוק' הדרן לכללין ועל פיו אנו פוסקין, ואם יבא כסתם הנה מה טוב, ואי לא אין אנו חוששין לזה, שהרי הוא כאילו לא נשנה מעולם, ולא שנאו ר' אלא להודיע דאיכא נמי סתמא דס"ל הכי ואין הלכה כמותו, להוציא מלב האיש ששמע דין זה מן הסתם שלא יחשבנו כאילו הוא אחר המחלוקת, ויפסוק כמוהו בחשבו שזהו הפסק דין של אותו המחלוקת, וכההיא דשנינו בעדיות (פ"א מ"ו) למה נשנו דברי היחיד בין המרובים, שאם יאמר לך אדם כך שמעתי, יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. ואע"ג דכשהוא סתם ואח"כ מחלוקת ושעל פי הכלל שבמחלוקת אתיא הלכה כסתם, או כשהוא מחלוקת ואח"כ סתם, דאז לעולם הלכה כסתם, היה די להביא על אותו סתם החולק עליו ותו לא, מ"מ שנה ר' בתחילה או בסוף כל המחלוקת לומר דבר בשם אומרו. מכל זה יצא לנו דאף כי הוי מתניתין סתם ואח"כ מחלוקת, מ"מ יפה עשו מאן דפסקו כסתם מתניתין דלעיל, אע"ג דר"מ פליג עלה לפי דברי התי"ט, על כי רבנן פליגי אר"מ והלכתא כרבים, וזהו נגד כוונת התי"ט. ועוד קשה בלשונו שאמר אבל אין נראה לפרש דלהכי לא פליגי משום דבקרחת המרובע סל"הו נמי דחרדל שרי וכו', דמדבריו אלו משמע דלהיותו מרובע היה סברא לומר דיקלו בו יותר מבשורה, וזה אינו כמו שהוכחתי לעיל ד"ה כל מין שירצה: לכן נראה דהכי פירושא דמתניתין, היתה קרחת אחת או שתים סמוכים זה לזה, שעדיין לא נזרעו, זורעם חרדל, דס"ל לר"מ דלא התירו בסמיכה לכ"ע אלא עד שיעור זה ותו לא, וכבר אמרנו לעיל בשם הירושלמי, דמתניתין דלעיל אינה מדברת בסמיכה כלל אלא בהקפה וכר' יהודה, ומדלא הזכיר חריע ש"מ דבחריע לא פליג דשרי לסמוך לאיזה מין שיהיה אפילו הרבה, ועד כאן לא קא אסר ר"מ ג' קרחות חרדל אלא כשהם סמוכים, אבל כשהם מפורדים, כגון שזרע קרחת ממין אחד וקרחת מחרדל, וקרחת ממין אחר וקרחת חרדל, וכן עשה כל הקרחות, שרי, דאז לא נחשבו כשדה חרדל מכיון שהם מפורדים זה מזה, ומהאי טעמ' רבנן לא הזכירו בדבריה' דין זה של חרדל, אע"ג דפליגי נמי בהא אר"מ, דכשהתירו לסמוך אפילו הרבה התירו כחריע, דמהאי טעמ' לא פסק הרמב"ם דין זה דר"מ, משום דלדבריהם דתשע קרחות מותרות דווק' ותו לא, והם מפורדות זו מזו כמ"ש הר"ב, וה"נ איתא בירושלמי (ה"ז יא:) רמ"א אפילו חבושות אפילו סמוכות, ורבנין אמרין ובלבד שלא יהיו לא חבושות ולא סמוכות. יכול לזרוע אפי' שמנה מהם חרדל ואחת ממין אחר, ואפילו לר"מ:

4שלש לא יזרע חרדל . אפשר דלכתחילה הזכיר חרדל פעם אחרת בפירוש, לאפוקי חריע מדין זה, וכמ"ש לעיל:

5תשע קרחות מותרות וכו' . ז"ל הירושלמי (שם) היך עביד' תלת ותרתי וחדא ותרתי וחדא, ע"כ. ופירושו לפי פירוש הר"ב כך הוא צורתו, כי השלשה העומדים על קו ג"ג הם התלת. והארבע העוברים על קוי ב"ב, שנים מכאן ושנים מכאן, הם התרתי. והשנים העומדים על קוי א"א, א' מכאן וא' מכאן, הם החדא. כלל העולה דהירושלמי קחשיב עמידתם דרך אלכסונם:

6ועשר אסורות . הטעם שכתב התי"ט לישב פי' הרמב"ם, דכת' דהבלתי זרוע הוא פחות מבית רובע, שלא תקש' אמתני' דלקמן, דשאני התם דלא בהרבה קרחו' איירינן. לא נהירא, דאדרב' מצינו לעולם, דחשו רבנן לעשות הרחק כשהם הרבה מינים במקו' אחד, כגון הכא דלא התירו אפילו ראש תור, מכשהם שני מינים לבד. ויותר היה נכון לומ' דהזרוע הוא פחות מבית רובע, וההרחק רובע, ולפרש קרחת כפי' הר"ב, על שם המקום בהיותו בלתי זרוע, דהכי מוכח מלישנא דמתניתין א' דפ"ד, דתנן התם קרחת הכרם. והוא המקום החרב מנטיעה, שבתוך הכרם: