הון עשיר על משנה כלאים ז:ז

1הרוח שעלעלה הגפנים ע"ג תבואה . בגפנים ע"ג תבואה קתני לשון זה של עלעלה, דפירושו הכא לע"ד הוא, שסכסכה, והס' מתחלף בע' והכף מתחלפת בלמד, כשם כו"זו היוצא משם הויה, שהם האותיות הבאות אחר כל אות ואות מאותיות הויה באלפא ביתא. ולא קתני סכסכה בפירוש אלא להיותה תיבה השייכה לרוח, כמ"ש הר"ב דרוח סערה מתרגמינן רוח עלעלתא, וכשהרוח מטה הגפנים על התבואה הואיל והגפנים הם מלמעלה והתבואה למטה מסתמא הם מסתבכים עם התבואה, משא"כ כשהגפן עומדת במקומה והתבואה נוטה תחתיה דמסתמא אינה מסתבכת עם הגפן, מפני שהגפן עומדת עליה והיא נוטה דרך מטה, ומהאי טעמא אפשר לומר דקתני בגפן הנוטה יגדור, ובתבואה הנוטה יחזור, ואין אנו צריכים למה שנדחק הרמב"ם דבגפן הנוטה איירי שנשברו ענפיו, אבל הין הכי נמי כשלא נשברו דדינם כתבואה שיחזור, דלפי דבריו התוספתא (פ"ד ה"ז) המחמרת בנטית הגפן יותר מבנטית התבואה מנגדתו, כמו שהקשה התי"ט עליו והניח הענין בצ"ע. כך היה נראה לי לכאורה, אבל ראיתי אחרי רואי דאע"ג דלשון המשנה דקתני ברישא סכסכא, ובסיפא נוטה, אתי שפיר, מ"מ אין סכסוך זה מעלה או מוריד לאסור הגפן הנוטה יותר מהתבואה הנוטה, שהרי בתוספתא לא הזכיר סכסוך זה בגפן הנוטה כלל, דקתני זמורה שהיתה נוטה, ואין ספק שר"ל מעצמה ע"י רוח או דבר אחר שלא מדעת בעליו, ומ"מ מחמיר בה יותר מבתבואה הנוטה כדמשמע פשטא דלישנא דמתניתין, דבגפן הנוטה קתני יגדור, ובתבואה הנוטה יחזיר. ולכן אנו צריכים לראות מה טעם יש בשינוי זה, ונראה לע"ד דאמיתות הענין כך הוא, דכשהגפן נוטה על התבואה העומדת במקומה, נמצא שעיקר התבואה תחת הגפן, ומכיון שעיקרה תחת הגפן אם לא יגדור מיד שרואה הזמורה הזו על התבואה ויניחנה עליה שיעור הראוי לקדש תתקדש כל הגפן, כדשנינו בתוספתא, שהרי תנן לעיל שתחת הגפן הרי הוא כבעבודת הגפן המקדש, והין הכי נמי דה"ה אם יחזירנה מיד שלא תאסר, אבל מכיון שדרך זמורות הגפן להתפשט הרבה, וגם הרוח שולט בה, וגם דרכה להסתבך בתוך התבואה ונחבת בה ואינה נראת, מוטב שירים מכשול מכרמו ויחתכנה, ועצה טובה הוא דקמ"לן תנא באמרו יגדור, ועוד דרכו של כרם היא כך שזומרין אותה וחותכין רבוי הזמורות שבה, משא"כ התבואה. ועיקר הרבותא דרצה התנא לאשמועינן הכא, הוא אם אירעו אונס ולא גדרה מיד דאע"ג שישבה עליה כשיעור הראוי לקדוש מותר, כדין אנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו דאם אינו מוצא פועלים קוצר והולך אפילו לאחר המועד, וזה הוא מפני שהוא לא עשה איסור בידים, שאלו עשה הוא האיסור וזרע תחת הגפן או (או) כיוצא בו וחזר בו מאיסורו ורצה להפרישם קודם שיתקדשו ואירעו אונס וישבו תחתיו שיעור הראוי לקידוש, הרי אלו נתקדשו וישרף הכל, הא למה זה דומה לרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו, מותר אף כשהוסיף מאתים קודם שהגיעו אליו, כשאחזור לו אלקטנו, אם הוסיף במאתים אסור, שהרי הוא כאילו עשה האיסור בידים הואיל ונתעצל בעקירתו, ולכן נאסר בתוספת מאתים אע"ג דע"י אונס לא הגיע אליו בחזרתו עד אותה שעה שכבר הוסיף. אבל בסיפא דמתניתין דהתבואה היא הנוטה, הרי עיקרה חוץ לגפן, ומשום הכי יחזיר שאין דרך לחתכה כזמורות הגפן, ואם לא החזיר אין מקדש, דהואיל ועיקרה תחת הגפן לא הוי, לא מקרי תחת הגפן וכמ"ש הר"ב, ה"ט דלא קתני הכא מיד כמו ברישא, משום דאף אם לא הוי מיד לא מקדש, משא"כ ברישא, וזו היא החומרא שיש בכרם הנוטה מתבואה הנוטה, ולא כמו שחשב התי"ט דבחתיכה או בחזרה תליא מילתא, דבהא, התנא מאי דשכיח נקט, ולא משום חומרא או קולא:

2תבואה הנוטה תחת הגפן, וכן בירק . הא דלא כללם כאחד, ולימא תבואה או ירק הנוטה. י"ל דרמז רמז לנו דירק לא אתיא ככ"ע, דמפלג פליגי עלה בתוספתא (פ"ד ה"ז) שהביא התי"ט, משא"כ התבואה. ומ"מ אנכי לא ידעתי מ"ש תבואה מירק:

3אין מתקדשות . עיין בפי' הר"ש, דשם שקיל וטרי על פי הבבלי והירושלמי, אם הוי האי מתקדשות דווקא, אי לאו דווקא. כי לא העתקתיו על כי אינו ראוי להעתיק דבר מה בין החדושים שלא לצורך חדוש מה: