הון עשיר על משנה מכשירין ב:י

1המוציא פירות וכו' . חוץ מן הכלכלה, דבכלכלה יש להם דין אחר, כמבואר בירושלמי פ"ב דמעשרות (עי"ש פ"א ה"ד ד:) . וטעם שינוי הדין דכלכלה, נלע"ד דהוא תלוי במאי דקי"לן התורם בתוך הכלכלה נאסרה כל הכלכלה לאכול, ואם תרצה לעיין ע"ש, ופירוש משנתינו כלה כתבתיה בפ"ג דדמאי משנה ג' ע"ש, כי שם הארכתי:

2אם רוב מכניסין לבתיהן . כתב הרב בפ"א ז"ל: אבל כשמכניסין למכור דרכו להכניסן טבל, לפי שיכול לאכול מהן עראי, הלכך כשנופל מהם אינו בחזקת מעושר, עכ"ל. ואנכי לא ידענא מאי קאמר, שהרי בפ"א דמעשרות, תנן איזה גרנן למעשרות וכו'. ופי' הר"ב אימתי הוקבעו הפירות למעשר ואסור לאכול מהם עראי, הקשואין והדלועין וכו', ואח"כ תנן בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו וכו', ופי' הר"ב במוליך לשוק למכור. הרי מבואר שכל שמוציאם מן השדה כדי למכור אסור לאכול מהם עראי, אם לא שנאמר דדוקא הוא מוליך לשוק דתנן התם, אבל במוליכם לביתו אעפ"י שדעתו אח"כ להביאם לשוק למכור אוכל מהם עראי, אבל סוף סוף עד שמגיע לביתו תנן שאוכל, נמצא שאף הם כשהכניסם לביתו הוקבעו למעשר כמו המכניסים לבתיהם. ודוחק הוא לפרש מתניתין בד"א במוליך לשוק כמו שאמרנו, אבל במוליך לביתו כדי לאכול בביתו, וכשמוליכם לביתו על דעת למכור שלא יהיה נזכר דינו במתניתין, ויהיה דינו דאפילו יביאנו לבית לא יוקבע עד שיקחנו מביתו כדי להוליכו בשוק למכור. כי זה דוחק גמור, ואף הרמב"ם בחבורו (ה' מעשר פ"ג ה"ב) העתיק המשנה בלשון זה, בד"א בגומר פירותיו למוכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר וכו'. הרי מבואר דכל שגמרם על דעת כן כבר נתחייבו אף אם יביאם באיזה מקום שירצה, ואין להאריך כי כבר פירשתי מתניתין יפה יפה בפ"ג דדמאי:

3אם רוב נכרים ודאי . כתב התי"ט בשם הר"ש לפי שיטת הבבלי (עי' ע"ז כא. ועי' תוס' גיטין מז. ד"ה אמר רבה) דס"ל לר"מ דיש קנין לגוי דודאי ר"ל אינו מעושר הוי, ע"כ. ואני הצעיר אף כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, ומכיר אני את ערכי השפל כי מה אני ומה חיי רמה ותולעה לעמוד נגד ראשי עם קדש לסתור דבריהם, מ"מ כבר קדמונו רבנן (עי' יומא עב: אדר"נ פמ"א) כי כתר תורה מונח לכל כל הרוצה ליטול יבא ויטול. ולכן אם הייתי שותק במה שנלע"ד שאינו מתישב, בהיות המגיד קדוש מדבר או אדם גדול, בעיני נראה לי שהייתי נחשב לחנף גדול ומזלזל בתורה בחשבה אותה בעיני פחותה מהאיש המדבר, להיות שלכבודו איני מדקדק בה לראות אם בדקדוק דברה. ולכן נא בלשון בקשה הנני שואל מחילה מהחיים ומהמתים שלא ידונו אותי לכף חובה כי תורה היא וללמוד אני צריך, ולכן בדבר (שאני) [שאיני] רואה בו ראיה גמורה או שמץ מנהו מרז"ל הקדושים המקובלים איש מפי איש אלא סברא בעלמא, הטבע אשר הטביע בי הקב"ה מכריחני לצאת ממחיצתי שאם אין אותה הסברא מתישבת על לבי אני סותר אותה בראיות הנראות לע"ד, כי באמת לבי אומר לי שאין זו הבנת אותו הענין, ולא ח"ו להתגדל להיות גם אני נמנה בין בעלי הסברות הטובות המה אם רעות, שאם דעתי כך הוא אני מקבל עלי את הדין שלא יאבה ה' סלח לי, אבל הוא הוא הבוחן לבות וכליו' ויודע כוונתי ובו בטחתי שלמען רחמיו יצילני משגיאות. והנה אומר איך אפשר שיעלה על הדעת לפרש משנה זו על פי פשוטה, על פי הדעת הזאת דקיימא ליה לבבלי דאף לר"מ יש קנין וכו', דהרי באמרו ודאי לפי פירוש הר"ש ור"ל שאינו מעושר, אם כן הוא פטור, ומי שׂני ליה לר"מ לומר פטור כדתנן ברישא. ועוד מכיון דקיל"ן דר"מ חייש למעוטא להחמיר למה פוטר הכא ולא חייש למעוטא דישראל, וכ"ש כשהוא מחצה על מחצה דקתני ודאי, דלפי פירושו א"א לפרש אלא פטור, דאם תאמר ודאי ממש וכי יחמיר במחצה ישראל יותר מברוב דהוי דמאי. ולע"ד בכגון דא צ"ל דלבבלי ס"ל דהוו תרי תנאי אליבא דר"מ, והאי תנא דהכא ס"ל דר"מ ס"ל דאין קנין, כי זה ודאי יותר טוב מלדחוק המשנה עד שיכנס פילא בקופא דמחטא, דאין זו דרכה כי כל דבריה שקולים הם בשקל הקדש: