הון עשיר על משנה מגילה ד:ט

1על קן צפור וכו' . בברכות פ"ה משנה ג' הארכתי בזה ע"ש:

2המכנה בעריות . פי' הר"ב שדורש פ' עריות בלשון כינוי, שאומר שלא בערוה ממש דבר הכתוב, אלא שלא יגלה קלון אביו וקלון אמו, עכ"ל. וזה יצא לו מפירוש רש"י דש"ס (דף כה.) דגרסינן התם המכנה בעריות משתקין אותו, תני רב יוסף קלון אביו וקלון אמו. ופי' רש"י, תני רב יוסף לפרושי מכנה דמתניתין, דמתרגם ערות אביך וערות אמך קלנא דאבוך וקלנא דאמך, ולא תגלה שום דבר קלון שבה, עכ"ל. מדבריו אלו נראה דאביו ואמו דקאמר רב יוסף לאו דווקא, אלא הראשונים דנזכרו בעריות נקט, ולא אתא אלא לפרש מה הוא זה הכינוי. אבל בירושלמי משמע דדוקא הוא, דגרסינן התם (ה"י לג.) המכנה בעריות, בערייתא דאבוי ובערייתא דאימיה, ע"כ. דבלשון זה לא פירש לשון כנוי כלל, אלא פירש באיזה ערייות איירינן. ולא ניחא לי למימר דהירושלמי חולק על הבבלי בהא, כי על החלוקים אנו מצטערים, והרמב"ם בפירושו כתב ז"ל, והמכנה בעריות הוא שיכנה וישים כנוי הנסתר במקום כנוי הנוכח, ויאמר במקום אביך ואמך ואחותך, אביו ואמו ואחותו, עכ"ל. ולפי הנראה הרמב"ם הוא דלא כבבלי ודלא כירושלמי, שלפי פי' רש"י האי דאמר רב יוסף קלון אביו הוא פירושא דמכנה, והרמב"ם קאמר דמוציאו מנגלה לנסתר בדבורו, אבל לא שיפרש תיבת ערות לקלון, ולפי הירושלמי משמע דמתניתין לא איירי אלא בעריות דאביו ואמו, והוא הזכיר נמי אחותו, וזה הוא דבר שא"א להיות שהרמב"ם יפרש למתניתין דלא כשום אחת מהסוגיות: לכן נלע"ד דהאמת אתו ונמוקו עמו, ויפה פירש בשני הסוגיות, ודקדק לשון המשנה דקתני בעריות מכנה משא"כ בסיפא, ודקדק נמי דלא תנן בהו בנזיפה כמו בסיפא, דלפי פירוש רש"י תרויהו קשיא ליה, כי מה שדחק התי"ט בישובם, הנה הם דוחקים כאשר יראה המעיין: וזו היא כוונת המשנה עם הסוגיות, והוא דידענו שכשהיו רז"ל מזכירים איזה פסוק נגד חבריהם, ושהיה באותו פסוק בזיון או קללה לנוכח, היו אומרים למגיד כנה כדאיתא בש"ס (עי' שבועות לו.) , כדי שלא יהיה נראה כמקלל או מבזה את שכנגדו. ועל זה קאמר מתניתין דהעושה כן בעריות, ובהיותו עם החברים אומר ערות אביו ודומה לו במקום אביך, משתקין אותו. כי השומע ממנו פסוק זה בכנוי אתי למטעי ולמימר דערוה דקאמר לאו ערוה ממש היא, דאי הוה פירושו ערוה ממש לא היה מכנה לו, שאין בזה שום בזיון אף אם מדבר עם אביו ממש, כי לכל איש ואשה יש להם ערוה, וכינה הכתוב ענין הזנות בלשון זה על כי חטא זה בערוה הוא תלוי. אבל במה שמכנה לו אתי למטעי ולמימר דפירושו קלון, ושבזה יש בזיון אלו היה מדבר לנכח קלון אביך לא תגלה, דמשמע שיש קלון מה באביו ושהקב"ה אסר לגלותו, ומשום הכי משתקין אותו, אבל לא בנזיפה שאין כוונתו לרעה כמו בסיפא, אלא דחיישינן דילמא אחר יטעה בדבורו, והיינו דקאמר רב יוסף קלון אביו וקלון אמו, דע"י שמכנה גורם דאת שכנגדו יאמר דערוה ס"ל קלון. ועל זה קאמר בירושלמי דלא חיישינן להא אלא בעריות דאב ואם, משום דהכתוב צוה במקום אחר על כבודם, אבל על שאר העריות אף אם מכנה לא חיישינן להא, דלא סלקא דעתיה דשומעו דבא קרא לצוות על קלונם שלא יגלה בלשון כל כך סתום, הואיל ולא גילה לנו במקום אחר חייוב על כבודם בפירוש, דנלמוד סתום מן המפורש כמו באב ואם. וכדי שלא נטעה לומר דכוונת הירושלמי הוא דווקא בפסוק דערות אביך וערות אמך וערות אשת אביך, הוסיף הרמב"ם בפירושו תיבת אחותך, לגלות דאף בערוה זו אם מכנה משתקין אותו, דזיל בתר טעמא והוא דחיישינן דילמא אתי למטעי ולפרש הכתוב על הקלון הנוגע לאביו ולאמו ולא על הזנות, מדמצינו לו איסור במקום אחר, ואף בערוה זו איכא למיחש אם יאמר ערות אחותו בת אביו או בת אמו וכו' לא תגלה ערותן, וכן ערות בת אשת אביו מולדת אביו אחותו היא לא תגלה ערותה, שיפרש קלון, כי בהגלות קלון אחותו הוא מגלה קלון אביו, כדכתיב (ויקרא כא, ט) ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת. וכן פוגם בכבוד אמו בהיותה בת אמו, כדכתיב (בראשית לד, א) ותצא דינה בת לאה. דאמרו רז"ל (עי' בר"ר פ"פ א. ועי' כתובות סג.) דהיינו דאמרי אנשי כאמה בתה, רחלה בתר רחלה אזיל. וקמפרש הרמב"ם הירושלמי דקאמרא בערייתא דאבוי וערייתא דאימיה, בעריות דשייך בהו קלון לאביו ולאמו כדמפרש רב יוסף (בירושלמי) [בבבלי], לאפוקי עריות דבתו וכלתו ודודתו ואשת אחיו, דאף אם מכנה בהם לא סלקא דעתיה דחבריה דמשום כבוד אביו ואמו אסר לגלות קלונם, דענין רחוק הוא, אלא יפרש דבריו בעריות כפשטא דקרא, ויתלה כנויו במה שלשון ערוה אינו לשון נקיה, ושלכן לא רצה לדבר בלשונו זה בענין שיהיה נראה כמדבר עם קרוביו של העומד כנגדו, ובהכי אתי שפיר הא דתנן המכנה דפירושו כמשמעו, ולהיות שאינו פוגם בכנוי זה בכבוד ה' כמו בעל קן צפור ודומיו, כי אם אתי למטעי בפירוש התורה, משום הכי לא כלל בבא זו עמהם: