הון עשיר על משנה נגעים יד:יג

1נתערבו קרבנותיהן . החטאות לבד הוא שנתערבו הכי מבואר בתוספתא (פ"ט ז-ח) , וקרבנו אשר קרבו הוא זריקת דם החטאת שנתערב אשר הביא אחד מהם לעזרה עם אשמו ועולתו, ואמר שהקריבו אשמו כדין אשם מצורע הקודם לחטאת, אמר להם שהחטאת הוא מן התערובת וכדי שלא להפסיק בקרבנותיו שהיו עסוקים בו לא חשו להמתין על האחר שיביא אשמו אלא הקריבו מיד החטאת לשם מי שהוא, כי באמת דין קדימה לקרבן על חבירו הוא כשהובאו כלם שם לפניו אבל בלאו הכי אין מעבירין על המצות, וכן כתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות תמידין (הי"א) אחר דיני הקדימה, אימתי בזמן שבאו כלן כאחת אבל הבא ראשון קרב ראשון והבא אחרון קרב אחרון. ואח"כ מת המצורע, ודייקא נמי לשון המשנה דעל מעשה כזה שאלוהו, דלא קתני וקרבו אחד מן התערובות שהוא חטאת, ומסתמא הייתי יודע שכבר הקריבו שני האשמות של כל אחד ואחד מפני החטאות המסופקות של מי הם וצריכים שהאשמות יקדימו להם, אלא קתני והקריבו קרבנו של אחד מהם דמשמע שזה התערובת היה קרבנו המיוחד לו, ואין זה אלא כמו שאמרנו שבא הוא לבדו עם אחד מהם לעזרה שנראה כאילו זה היה קרבנו ממש שאין לאחר שייכות בו, ואירע המעשה כמ"ש, ושאלוהו איך יעשה האחר על חטאתו דווקא והכי מפורש בתוספתא, כי באמת על העולה והאשם לא היו צריכים לשאול לו מאומה כי הם לא נתערבו, והוא השיב להם מה שצריך לעשות בשביל תקון החטאת, ופשוט הוא שגם אשמו צריך שימתין להקריבו אחר שהפקיר נכסיו דבלאו הכי לפי פסק ההלכה לא היה לו תקנה, אלא דבהכי לא איירינן כמפורש בתוספתא. וא"כ אין לנו תפיסה אלא על הר"ב דהזכיר תיקון לאשם, דא"א להיות על פי ההלכה, כי שמואל דמוקים אוקמתא זו (נדה ע.) לפי פירוש הר"ב דגם האשם נתערב, מוקי ליה דכבר קרב משום דס"ל כר"ש דאין האשם קובע (לעיל מי"א) , אבל אנן דקי"לן דאין הלכה כר"ש צריכים אנו לבקש דרך אחר שלא שייך לשאול ולא להשיב מה יהיה על האשם, ויהיה כהלכתא. ולפי פירוש הר"ב מלבד הקושיא דהוי דלא כהלכתא, קשיא נמי אמאי לא שתק ר' יהושע מיניה ולא הזכיר להם אלא תקון החטאת, דבשלמא לשמואל אתי שפיר דאף אם אמת שנתערב שאלו לו בענין שלא היה שייך שאלה עליו לפי דרכו כי בשקרב האשמות קודם שמת איירי, אבל לפי פירוש הר"ב דס"ד דזו היא סברת סתמא דתלמודא בשאול והא איכא אשם, דדוקא בהיות אשם נמי מעורב שאלו ומשום דס"ל כר' יהודה, מסתמא מוקים לה הפך שמואל כשלא קרב אשמו, קשה דסוף סוף למה לו לר' יהושע לשתוק מיניה אם גם הוא אחד מהדברים הצריכים לתקון המצורע ההוא שעליו שאלוהו, אלא ודאי אינו כן אלא על פי המסקנא דקי"לן כר' יהודה באשם מצורע, וכרבנן בספק אשם פשוט הוא דהוה מוקים לה תלמודא כמבואר בתוספתא בפירוש שלא אירע התערובת אלא בחטאות, ושהיה המעשה כמו שהצעתי לעיל, ואפילו שמואל על השאלה המפורשת אינו חולק אלא דאומר דאף אם אירע שהיה כך יש צד לומר לפי סברתו שאינו צריך שום תיקון כי אם על החטאת, אע"ג דאיכא מאן דס"ל דע"י הקרבת האשם נקבע בעשירות. אבל על הרמב"ם ז"ל אין לנו שום תפיסה דהמדקדק יפה בפירושו ובחבורו דעתו במשנה הזאת כמו שפרשתי, ומשום הכי העתיקה שם כצורתה, ואזלה להם התמיהה שתמה עליו הר"ב בעל כסף משנה והר"ב בעל תי"ט והניחוה בצ"ע, כי דבריו אמת וצדק לע"ד כמ"ש: נגעים מתחיל במם ומסיים ביוד היינו ים, שהרשע שהוא כים נגרש (ישעיה נז, כ). הוא הוא המוכה בנגעים, כמשאז"ל (עי' בפתיחה למכילתין) שעל כמה עוונות נגעים באים, וכמו שאם תהפוך נגע יהי ענג, כן אם תהפוך ים יהיה מי, על שם מי ירפא לך (איכה ב, יג), כי היא המדה המרפא חולים כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת גמילות חסדים פרק א' פיסקא ח' ע"ש, נמצא שכשתהפוך ים למי, שנקראת התשובה כך, וכמו שהארכתי בספרי חושב מחשבות בכמה מקומות, תהפך הנגע לענג: סליק מסכת נגעים. כי במלשינים נוגעים: לא תלשין בני אדם כי תפריד לבין רעים. גם תרבה שפיכות דם עם מכות ובנגעים: