הון עשיר על משנה פאה ד:ה

1אבעיות . פי' הרב לשון גילוי, כדכתיב (עובדיה א, ו) נבעו מצפוניו. והוא מהירושלמי (ה"ג כב.) . ותמהני מהרמ"בם שהניח פי' הירושלמי, ופירשו מלשון אבעיא ושאלה, כדכתיב (ישעיה כא, יב) אם תבעיון בעיו. ומ"מ צריך לדקדק מ"ט לא קתני גילויים בפירוש, אלא קתני ליה בלשון זה המשתמע לתרי אנפי. ואפשר לומר, דרמז לנו דא"עג דתקנו הפאה בסוף השדה מכמה טעמים, ואחד מהם הוא מפני גזל עניים כדאיתא בשבת (כג.) ואעתיקנו לקמן, והוא כדי שלא יראה אדם את השעה פנויה ויאמר לקרובו עני בא וטול לך את הפאה כדאיתא בירושלמי דפאה (שם) , מ"מ באלו השלשה זמנים יכול לשאול בקרובו עני להודיע לו שעתה הוא נגלה בשדהו, כדי שימהר הליכתו שם ולא יפסיד במה שיקדימנו העניים אחרים, ולא מקרי גזל עניים, דהא כ"ע ידעי דבאותה שעה הבעל הבית נגלה בשדהו, ואינו אלא כמזרז, ולא דמי לנותן פאה באמצע שדהו בעת שרואה שאין שם עניים אחרים כי אם קרובו, דהתם אין העניים יודעים באיזה זמן רצונו ליתן הפאה, אם אין לה מקום מסויים בסוף הקציר כדי שימצאוה שם, והוה ליה כאלו גוזלם בידים, וזהו לשון אבעיות לשון גילוי ושאלה. או אפשר דסימנא נתן התנא למנין הזמנים שצריך הבעל הבית להגלות בתוך שדהו, בלשון זה של אבעיות, שמורה אף לשון שאלה, והם כמנין ג' התפלות אשר אנו מתפללים בכל יום, שבהם אנו שואלים צרכינו, וזה יהיה לו לזכרון טוב ליתן בעין יפה, כי משל שמים הוא נותן, שהרי כל מה שיש לו מאת ה' שאלו, בתפלותיו:

2ובחצות מפני התנוקות . הישנים בשחרית ובמנחה, כן פי' הר"ב, וכתבו הת"יט. ולא נהירא, כי התינוקו' שדרכם לישן בשחרית ובמנחה, אינם ראוים לצאת השדה ללקט, אלא אלו הם התינוקות של בית רבן הרגילים לצאת מבית הספר בחצות לסעוד סעודת היום, וקבעו חכמים להם אותו זמן, כדי שלא יתבטלו מלמודם בשחרית או במנחה, ובזה ילמדו שלעולם יעשה אדם תורתו קבע ומלאכתו עראי, ויבטל בשביל מזונותיו סעודתו קבע, ולא תורתו:

3כדי שלא יפחתו . ויפסידו העניים הרגילים לבא באותו זמן אשר פיחת:

4כדי שלא יוסיפו . ויבאו העניים הבטלים, או העניים קרוביו הרגילים אצלו יותר מהאחרים, ויקחו הכל, ויפסידו העניים הבאים אחריהם בזמן הקצוב להם. וכה"ג אמרינן בשבת דף כ"ג ע"א תניא אמר ר' שמעון מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדה, מפני גזל עניים וכו' שלא יראה בעל הבית שעה פנויה ויאמר לקרובו עני הרי זו פאה, ופי' רש"י שעה פנויה שאין עניים אצלו, ויאמר לקרובו עני מהר וטול כאן עד שלא יבאו אחרים, אבל עכשיו שמניחה בגמר קציר השדה העניים רואין ובאין, ע"כל. וה"נ אם היה לו רשות להוסיף, היה רומז לעניים קרוביו שיבאו בזמן ההוא שמוסיף, הבלתי ידוע לשאר העניים, ויקחו הם הכל:

5ונותנין פאה מכל אומן ואומן . והיו מזכירין אותן על דבר זה לשבח ירושלמי (שם) . וכתב הת"יט ז"ל וטעמא נראה, שיוכלו העניים לקחת מכל אומן ואומן, ולא יצטרכו להמתין ולצפות אימתי יניח הפאה, ודבר הלמד מענינו הוא, דרישא דמתניתין בזמנים הקבועים ללקיטת פאה מתניא, עכ"ל. ואע"ג דדבר הלמד מענינו הוא אחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת, מ"מ הכא א"א להדרש מדה זו, דכיון דקי"ל דאין מוסיפין עליהם, והעני הבא ליקח חוץ מג' זמנים אלו, אין מניחים אותו ליקח, שלא להפסיד העניים הרגילים לבא בזמנם, וכן פסק הרמ"בם (מתנות עניים פ"ב הי"ז) בפירוש, מה הועילו בית נמר בתקנתם שלא ימתינו העניים, הלא בעל כרחם צריכים הם להמתין עד שיגיע זמן הראוי ליטול, ולמה מזכירים אותם לשבח על זה. ואפשר לומר שלא ימתינו בענין זה מזמן לזמן עד כי יניחו הפאה, דשמא יהיו העניים קצתם טרודים באותו יום או באותו זמן אשר יפרישו הפאה, והעניים אחרים הבלתי טרודים יבאו בזמנם ויקחו הכל, והם יפסידו, אבל במה שמניחים בכל אומן ואומן, היו מוצאים פאה בכל זמן כפי האומנים אשר קצרו: