הון עשיר על משנה פאה ד:ד
הון עשיר על משנה פאה · Hon Ashir on Mishnah Peah 4:4
Open in the reader →1פאה אין קוצרין אותה במגלות, ואין עוקרין אותה בקרדומות . לכאורה נראה דאורחא דמלתא נקט, אבל ה"ה לקצור בקרדום, ולעקור במגל, או ללקט בסכין, או בכלי זיין אחר, דאסור, אבל מדקתני סיפא כדי שלא יכו איש את רעהו, ולא קתני כדי שלא יכו בהם איש את רעהו, ש"מ שלא אכלים שיש בהכאתם סכנה קפיד, אלא אכל מיני הכאה, וא"כ אפוא לקצור במגל ולעקור בקרדום הוא דאסור, משום דאין להם שום היכר שיהיה אסור להם להכות זה לזה מחמת הפאה, אע"ג דמצותה היא ליקח אותה ע"י ביזה, כהולכי מלחמה, אבל ע"י שינוי לעקור במגל ולקצור בקרדום או ללקט בכלי זין אחר דלאו אורחיה שרי, שהרי ע"י שינוי זה מדכרי אהדדי דאסור להם ההכאה, אע"פי שמצות חילוק הפאה הוא דרך ביזה דווקא כדתנן בריש פרקין, כך נראה מדקדוק לשון המשנה. או אפשר דבכל ענין אסור, דאהכאה שיש בו סכנה קפיד התנא, ומ"מ לא רצה לומר בהן בפירוש, כדי שלא יטעו לומר דדוקא בהן אסר התנא ההכאה כדי שלא יבאו לידי סכנה, מכלל דהכאה שאין בה סכנה לכתחילה שרי בביזת הפאה, מהטעם שכתבתי כי כן דרך הבוזים שלל ולבוז בז, להכות זה את זה כדי להרבות כל אחד בשלו, דזה אינו, ודאי, דהתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג, יז. ועי' סוכה לב:) ולא פירש התנא איסור כלים אלו אלא להרחיקם מן הנזק, כי ראה וידע שע"י הביזה בקל יבאו להכות זה את זה, אף כי שלא כדין עושים, והא דלא עשו תקנה זו אף בשכחת קמה, משום דבה לא כתיב תעזוב דרך ביזה (עי' ויקרא כג, כב. ותו"כ קדושים פ"ג) , ומשום הכי ליכא למיחש שיורה העני היתר לעצמו להכות את חבירו, ולכן אין אנו צריכים להרחיק מידו כלים המשחיתים, ובעוללות אע"ג דכתיב בהו (ויקרא יט, י) תעזוב אותם, לא תיקנו תקנה זו, לדרשה אחריתי אתא כמ"ש בסוף פרקין ע"ש, ובלקט ופרט לא שייך תקנה זו כלל, שהרי כבר הם כרותים ועומדים, ואינם חסרים כי אם לקיטה ביד: