הון עשיר על משנה סנהדרין א:ב

1עבור השנה . אינו יכול לכללו עם עבור החדש משום פלוגתא דרשב"ג, דלא הוה ידעינן אהיכא קאי דדבריו סתומים, משא"כ בדברי חכמים דמתניתין דלעיל דמפרשי דבריהם, ולכן אין קפידא במה שכלל מוציא שם רע דעליו פליגי, בהדי אחריני דלא פליגי:

2בשלשה מתחילין וכו' . על מה שהקשה המפרש ל[הלכות] קדוש החדש וכתבו התי"ט, יש לישב בדרך הדומה למה שישב המפרש, על פי דרכם ז"ל ודרך הרמב"ם שכתב התי"ט, דאף בז' נושאין ונותנין. והוא דהואיל והוצרכו לאלו השלשה בתי דינין מהטעם דאיתא בש"ס (דף י:) כנגד ברכת כהנים או כיוצא בה, וקי"לן דלעולם שב ואל תעשה עדיף, משום הכי אנו חושבים לטעם זה שוקל לטעם אחרי רבים להטות, עד שיעלה בידנו מה שאנו צריכים והוא המעמד השלשי של שבעה. ומשום הכי כששנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב, אז מוסיפים על הדיינים, להיות ענין זה שקול, כי לגבי הרבים קי"לן אחרי רבים להטות (שמות כג, ב) ולכן היה צריך לישב, ולגבי היחיד דאמר שלא לישב היה לנו לעשות כמותו מהטעם דשב ואל תעשה עדיף, ולכן בהיות המחלוקת בענין זה צריך להוסיף הדיינים. וכן על דרך זה בהיות אחר התוספת, הרבים אומרים לעבר והמעטים שלא לעבר, יש לנו טעם קצת שלא להניח מכל וכל דברי המעטים אף כי הרבים חולקים עליהם, להיותם הם הסוברים שב ואל תעשה, ולא לעשות בדבריהם דאין ראוי טעם זה לדחות טעם המפורש בקרא דאחרי רבים להטות, אלא להוסיף הדיינים. וכשהוספנו הדיינים זאת הפעם השלשית, והגענו למכוון הרמוז בברכת כהנים או כיוצא בו, אז לא נחוש עוד לטעם שב ואל תעשה לגבי אחרי רבים להטות, וכאשר ארבעה מהם יאמרו לעבר בתריהו אזלינן, וכ"ש כשאמרו הרבים שלא לעבר, דמלבד הטעם העיקרי של אחרי רבים להטות שעמהם שייך בהו גם הטעם דשב ואל תעשה עדיף. ומה"ט כאשר יהיה כן במעמד הראשון או במעמד השני שיהיו שני הטעמים עם הרבים, שהם יאמרו שלא לישב או שלא לעבר, אין אנו חוששין לדברי היחיד כלל ואין אנו מוסיפים דיינים אחרים אלא אזלינן אחרי רבים תכף ומיד, להיות הענין שב ואל תעשה שלא נשאר ליחיד שום טעם להיות שקול כנגדם בענין שיצטרך להוסיף, כי אדרבא הורע כחו שהוא יחיד לגבי רבים, ועוד שסברתו הוא קום עשה לגבי שב ואל תעשה. ועוד י"ל דכי בעינן שלשה חמשה ושבעה הוא דווקא לעבר, אבל שלא לעבר אין אנו צריכים לאלו, ולכן כשהרוב יאמרו לישב או לעבר, לא די לנו עד שיצא דין זה מפי רוב מעמד השלשי של שבעה. אבל כאשר יאמרו שלא לעבר, אין אנו צריכים למעמד השלשי ויוגמר על פיהם שהם הרוב, שלא לישב או שלא לעבר, ועיין מ"ש בדבור דלקמן:

3גומרין בשבעה . מ"ש התי"ט בשם הרמב"ם כלומר נושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו הארבעה לדבר אחד ויעשו. לא כן נראה מהש"ס לא הבבלי ולא הירושלמי, ולא כן משמע לא מפי' רש"י ולא מפי' הר"ב. אלא שאין אחר גמר דין של המשא ומתן מחלוקת אחר, אלא הוי מעובר כפי' סברת רוב החמשה, אלא שאין יכולין לעברו אלא במעמד שבעה, והרי זה דומה לדבר שבקדושה שאינו בפחות מעשרה, דכמו כן הכא אין יכולים לגמור הדין ולומר מעובר אלא במעמד שבעה, אבל אינם צריכים שיהיו כל השבעה נושאים ונותנים, ושיהיה הרוב שבהם נוטה לעבר. וכן נראה מלשון המשנה דקתני בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה, ולא קתני ובשבעה גומרים כסדר שהתחיל, אלא סמך גומרין אצל נושאין ונותנין, לרמוז דבמשא ומתן זה גומרים הענין ביניהם ואין אחר זה מחלוקת, אלא שאחר שגמרו הענין ביניהם אינם מכריזים אותו אלא במעמד שבעה, והכרזה זאת נמי מקרי גמר. ולפי זה אתי שפיר שגומרים קאי אשלשה ואשבעה, ומן המקרא שמעמד שלשה זה רומז והוא הפסוק השלשי זה של ברכת כהנים, יש לרמוז זה שאמרנו שאין באותו מעמד שום מחלוקת אלא שלום, להיות כתוב בו וישם לך שלום. משא"כ בשני הפסוקים האחרים הרומזים לשני המעמדות הראשונות, דלא כתיב בהו שלום. וגם למאן דס"ל דרומזים כנגד שלשה שומרי הסף וחמשה רואי פני המלך ושבעה רואי פני המלך, מצינו רמז לזה שאין במעמד השבעה שנוי דעת ממעמד החמשה, דתרויהו מרואי פני המלך משא"כ מעמד השלשה שאלו שומרי הסף והאחרים רואי פני המלך, ואי הוה משא ומתן שלשי במעמד השלשי אפשר שישתנה דעתם ויגמרו שלא לעבר במעמד השלשי, מה שלא עשו כן במעמד השני, דהא אין מעמידין המעמד השלשי אלא בהיות המוסכם במעמד השני על פי הרוב לעבר, ועיין מ"ש בדבור הנ"ל:

4בשבעה . כתב הרב, הני ג' ה' וז' כנגד ברכת כהנים, ש"ס (דף י:) . ונ"ל דחלקו כבוד לכהנים כשרצו לעבר, לסמוך אברכתם, וכמו כן למלך, בסמכם על מנין בני אדם העומדים בהיכלו השומרים הסף ורואים פניו כמבואר ג"כ בש"ס (שם) , לפייסם על מה שנדחה המלך והכהן גדול מהיות נמנים בין מעברי השנה כדאיתא בש"ס (דף יח:) ופסקו הרמב"ם (ה' קידוש החודש פ"ד הי"א) . נמצאו היות שני הטעמים דכהנים ודמלך צריכים למנין זה, והכי מסתבר דאי משום טעמא דכהנים לבד, היה לנו להתחיל ולגמור בחמשה כנגד חמשה טבילות שטובל כ"ג ביום הכפורים, דבשבילם דווקא אין ממנים כ"ג בעבור שנה כדי שלא יעכב העבור מפני הצינה כדאיתא בש"ס (שם) , ולמה לן שלשה ושבעה גם כן, אלא ודאי הוא מטעם אחר והוא מפני המלך, ואע"ג דמפני המלך היה די בשלשה וחמשה שהוא מנין הראוי למלכי ישראל, כי שלשה וחמשה בצדקיהו נכתבו (מלכים ב' כה, יח-יט) , הוסיפו עוד שבעה כנגד שבעה רואי פני המלך אחשורוש, אע"ג דגוי הוה ולא היה לנו לרמוז כנגדו, וכמו שהקשו התוספות במגילה דף (כ"ב ע"ב) [כ"ג ע"א] (ד"ה שבעה רואי) , משום דשבעה אלו כלם ע"ש קרבנות נאמרו כדאיתא בש"ס (שם יב:) , לרמוז שמפני קרבנות המועדים שיקריבום בזמנם היו מעברים את השנה. ועוד רמזו לנו במנין זה של שבעה התלוי באחשורוש שהחדש אשר נהפך מיגון לשמחה בשבילו והוא חדש אדר, והוא החדש השביעי למנינו כי מלכי אומות העולם מתשרי מנינן, הוא שמעברין ולא חדש אחר, וכ"ש שבמנין זה נגמר מנין התיבות של ברכת כהנים, ולכן ראוי להיות נרמז פה אצל המנינים האחרים הרומזים לשני הפסוקים הראשונים שהוצרכנו להם מהטעמים האמורים, ויהיה בזה גם כן רמז לפיוס הכהנים בהראותנו שאנו צריכים לברכתם: