הון עשיר על משנה סנהדרין א:ד

1הרובע והנרבע . וכסדר הזה נשנה בכולהו ש"ס, וקשה דבקרא הנרבע קודם לרובע בין באזהרה בין בעונש (ויקרא כ, טו-טז) וכן התנא בפ' ארבע מיתות (פ"ז מ"ד) ובפ' א' דכריתות (מ"א) סדרם הפך סדר משנה זו, דקתני הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה עליה, כסדרא דקרא. וי"ל דהואיל וזו הוא הפעם הראשון שנזכר רובע ונרבע במתניתין, והוצרך להקדים רובע לנרבע מהטעם שאכתוב בדבור דלקמן משום הכי בכל דוכתי דמיירי ברובע ונרבע והוא הכלב או כיוצא בו הרובע או נרבע, הקדים הרובע לנרבע כי הכא. אבל היכא דמיירי באיש ואשה החוטאים עם הבהמה, כגון בפ' ארבע מיתות ודכריתות, דבעונש האיש והאשה קמיירי ולא בעונש הבהמה, הקדים האיש לאשה כסדרא דקרא. ואי בעית אימא דהקדים רובע בכל מקום לנרבע לרמוז מאי דאיתא בש"ס (דף טו.) דכולל התנא בלשון רובע אחד רובע איש ואחד רובע אשה, והוא דמן הסתם הרובע רובע לאשה, ולהיות כי נשנה במשנה בראשונה במקום שהיה צריך לשנות הבהמה החוטאת עם האיש כפי סדר הפסוק, ש"מ דבכה"ג נמי איירי בשור או כיוצא בו הרובע לאיש מאחריו:

2שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה . ואומר ואת הבהמה תהרוגו. והרגת את האשה ואת הבהמה כתוב ברובע (ויקרא כ, טז) , ומדכלל את שניהם בהריגה אחת ש"מ דדמו לאהדדי להיות מיתתם בכ"ג, ומדאפקי רחמנא בנרבע (שם, טו) מיתת הבהמה בלשון הריגה, באמרו ואת הבהמה תהרוגו ולא כתב תמיתו, ש"מ דמיתתה כמיתת הרובע דכתיב ביה והרגת דלמדנו היותו בכ"ג, להיותו נכלל בהריגה אחת עם האשה, ולהיות כי עיקר הילפותא דדין זה הוא ברובע משום הכי הקדימו התנא:

3הזאב והארי . עיין מ"ש במשנה ד' פ"א דב"ק ד"ה הזאב והארי:

4רע"א אומר מיתתן . של אלו שהוצרך ר"א לומר עליהם שהם חמורים שכל הקודם להרגם זכה, והם כל הנזכרים בדברי ת"ק, חוץ מן הנחש דפשוט הוא דלדברי ר"א חמור מק"ו דאחריני, להיותו חמור מהם לדידיה אף לענין מועדות, כדתנן בסוף פ"ק דבב"ק הזאב וכו' והנחש הרי אלו מועדים רא"א אומר בזמן שהם בני תרבות אינם מועדים, דהנחש מועד לעולם בכ"ג, וסתם ר"ע דבורו בענין שנראה כאילו הנחש דומה לאחריני שמיתתו בכ"ג אע"ג דלא ס"ל הכי, לרמוז דמ"מ דמי להו דאסור בהנאה כאילו נהרג בכ"ג, כמ"ש התי"ט בדברי ר"א. ועל מה שפסקו כר"ע אף בעיני מאד תמוה, כי הטעם שנתן הכסף משנה (ה' סנהדרין פ"ה ה"ב) וכתבו התי"ט, אינו מספיק, כי ת"ק שהוא סתם משנה הוא כולל רוב חכמי הדור ורבים הם לגבי ר"א ור"ע. ויותר ראוי לומר דפסקו כמותו מדנחית סתמא דתלמודא (דף טו:) לסברתו לבררה, באמרה מאי איכא בין ת"ק לר"ע. אע"ג דאף זה דוחק דאיכא למימר דאדרבא לברר סברת הת"ק אתא הש"ס, מ"מ לפי הנראה מלשון המשנה סברת הת"ק הנה היא מבוררת יותר מסברת ר"ע. ואעפ"כ אין זה טעם מפסיק לסמוך עליו, דמצינו כה"ג בסוף פ"ד דברכות (דף ל.) מאי איכא וכו', ואעפ"כ אין הלכתא כחד מיניהו אלא כחכמים דהתם דקמפלגי אתרויהו, ואף כי אפשר לחלק באמור דשאני התם דבעי מאי איכא בין שני הסברות, דלשום אחד מהם אין הלכתא כותיהו לגבי חכמים דמרובים הם, משא"כ הכא דבעי מאי איכא בין ת"ק דלגבי ר"ע היה לו להיות הלכה כותיה ודוק, מ"מ הדבר צ"ע: