הון עשיר על משנה שבת כג:ב

1ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על השלחן . מכלל דעם אחר אסור, וזה דאסור עם אחר בשבת וי"ט דבו איירינן, הוא בלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה. שאם מתכוין לעשות כן אסור משום קוביא, וכיון דאסור משום קוביא הדבר ידוע דאסור אף בחול. וה"ט דלא קתני סיפא ומטילים חלשים על הקדשים סתם, דומיא דרישא דמתניתין דכבר ידעינן דבי"ט איירינן, אלא פירט בי"ט, מכלל דלעיל מינה איירי אף בחול. ורמז לנו באמרו אחר דמפיס עם בנים ועם בני ביתו, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה, דמשמע לכאורה דקאי עליהם אע"ג דעמהם מותר, מה שאז"ל (עי' שבת י:) דמ"מ לא ישנה אדם את בנו בין הבנים משום קנאה, דייקא נמי דלא קתני ובלבד שלא יעשה אלא ובלבד שלא יתכוין מתחילה לעשות כך, דבקל יטיל קנאה ביניהם, ואם עשה כך להסיר המכשול יפיס ביניהם, ודייקא נמי דלא קתני ומפיס לבניו אלא עם בניו, דמשמע דגם על חלקו יטיל גורל, שאם לא יעשה כן יאמרו הגדולים אילולי שאבינו אוהב הקטנים יותר ממנו לא היה מטיל גורל על החלקים, שהם קרובים לריוח, ואנו להפסיד הראוי לנו שהם המנות הגדולות, הראוים לנו הגדולים כמו שאבינו הגדול שבכלם לוקח חלקו הגדול הראוי לו בלי גורל, אבל כשיטיל גם על חלקו בטלה הטענה כי גם הם קרובים להרויח חלק אביהם הגדול משלהם, ודייקא נמי דלא קתני ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה ומנה קטנה, אלא כנגד קטנה, דר"ל כשהמנה גדולה ראויה להיות קטנה כמו האחרת וזה הוא כשבניו הם כמעט שוים בגדלם, אז לא יתכוין לעשותה גדולה, אבל כשאינה ראויה להיות כקטנה שיש בבניו גדולים מאד וקטנים מאד, אז אדרבא יכוין ויעשה ויתן מנה גדולה לגדול וקטנה לקטן, דאינו מן הראוי להרעיב הגדול ולהשביע יותר מן הראוי לקטן, אם לא בדבר שיש בו חיי נפש כגון בלחם ושהקטן הולך לבי רב ויושב שם כל היום, וכמעשה דאבא חלקיה (תענית כג:) , ומפני שקטטה כזו לא משכחת לה אלא בבנים קטנים שראוי להם מנות קטנות, ולא בגדולים שאינו מן הראוי שיקפידו על דברים כאלו, קתני גדולה כנגד קטנה ולא קתני קטנה כנגד גדולה, ובזה יובן החסרון שכתב הר"ב וטעמו, ולשון המשנה על בוריה לפי פשוטה:

2אבל לא על המנות . של קדשים של אתמול, כ"כ הר"ב, והכי איתא בש"ס (קמט:) . והא דכתב הרמ"בם בפירושו והביאו התי"ט, מנות של חולין. נראה דר"ל החולין שהיו אוכלין עם הקדשים כדי שיהיו נאכלים על השובע, כמ"ש בחבורו פ"י מה' מעשה הקרבנות. ונראה דלמד כן ממה דנקט התנא לשון זה הסתום, ומ"מ יש לתמוה עליו דעיקר פירוש המשנה והוא מה שמפורש בש"ס חיסר מן הספר. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דלא גריס בש"ס אלא, אבל לא על המנות של חול, ולא גריס בי"ט, ומפרש של חול של חולין, ובאמת פשטא דתלמודא מסתבר יותר, דפריך פשיטא, ואי אקדשים קאי מאי פשיטותא איכא הכא, הלא התיר התנא הגורל בקדשים, ואין ספק שהיו עושים אותו בעת אכילתם, ומנא ידעינן דעל הקדשים שנשחטו בעי"ט הנאכלים בי"ט אין מטילים חלשים עליהם אילו לא פרטם התנא, אבל כשנפרש של חולין אתי שפיר לומר פשיטא, והתשובה היא נכונה דמהו דתימא משום דכתיב ועמך כמריבי כהן. דנתיר להם להטיל חלשים אף על החולין שאוכלים עם הקדשים, כדי שלא יבאו לאנצויי וינהגו על זה קלות ראש בקדשים, קמ"לן דעל הקדשים היתירו משום חבוב מצוה כמ"ש הרמ"בם, ולפי זה אין הפרש בין נשחטו היום או אתמול וכמו שנראה ממה שפסק בחבורו (ה' יו"ט פ"ד ה"כ) , אבל לא על החולין הנאכלים עמהם: ואף אי גרסינן בי"ט, יש לישבה הכי, באמרנו דלא אסרו להטיל חלשים על המנות של חולין אלא בי"ט אבל לא בחול מן הטעם שכתבתי, ופריך פשיטא, וכי הכהנים משונים משאר בני אדם שנתיר להם בי"ט לחלוש על החולין משא"כ בשאר כל אדם, ומשני הין הכי נמי שהם משונים ואי לאו מתניתין הוה שרינן להו. או אפשר לומר דאפילו בחול אסורים להטיל חלשים על המנות של חולין כשאר בני אדם, וכנראה מלישנא דמתניתין דלא קתני בי"ט אחר אבל לא על המנות אלא קודם לו, דמשמע דאבל לא על המנות בכל זמן איירי, כשנפרש בי"ט מחובר לפשיטא ונאמר דה"ק בי"ט פשיטא, אא"ב בחול דליכא אלא איסור אסמכתא, אי לא הוה ידעינן איסורא איכא למטעי ולהתיר להם משום בזיון קדשים כמ"ש לעיל, ולכן אלו אסרם התנא בפירוש לא הוה פרכינן פשיטא, אבל בי"ט דאיסורא דיום נמי רביע עליה פשיטא דהם בחולין כשאר כל אדם ולא אצטריך התנא לאשמועינן, דלא נחית המקשן לדיוקא דדייקינן לעיל דלא קתני בי"ט אחר על המנות, אלא מפרש למתניתין כפשוטה דבי"ט איירי, ודיוקא דדייקינן הוא מלתא אגב ארחיה דאשמועינן התנא, ומשני אף בי"ט אצטריך תנא לאשמועינן מפני שהם משונים משאר בני אדם, וטעמא רבה איכא להתירם דכהנים זריזים הם ומדכרי אהדדי ולא אתו לכתוב אי לא אסרם התנא בפירוש: