אגרת שמואל על רות א:א

1ויהי בימי שפוט השופטים הגם כי רז"ל דרשו אותו לגנאי או שהי' שופטיו צריכין להשפט או שהיה שופטים את שופטיהם בהיות שלעולם השי"ת רוצה שיספרו בשבחן של ישראל ורצה הקב"ה לזכות את ישראל לכן כל מאי דמצינין למדרשי' לשבח דרשינן ליה וזה שמצינו שארז"ל שהרעב שהי' בימי דוד היה ראוי לבוא בית שאול רק בהיות שדוד ודורו היה ראוים לעמוד בנסיון הרעב ולא יבעטו בארץ חמדה לצאת ולברוח מארץ ישראל לכן הביאו בימי דוד וכן אפשר לומר שזה הרעב שהביא השי"ת עתה בשביל דור הצדיקים ראויים לעמוד בנסיון הרעב שלא לבעוט בארץ חמדה ולא הי' דור שכל אחד עושה דין לעצמו וכל דאלים גבר רק הי' נשמעים לשופטים והם היו עושים המשפט ואין מוחה בידם כי על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע רצה לומר ויהי בימי שפוט השופטים שהשופטים היו דנין וכל העם נשמעים עליהם אז ויהי רעב בארץ והביא בימיהם הרעב לפי שידע השי"ת שיעמדו בנסיון ולא יברחו ויבעטו בארץ חמדה וכן היה שכולם עמדו ולא יצאו מארץ ישראל רק אחד היה ופרסמו הכתוב וז"ש וילך איש אחד לבד הלא הוא אלימלך. וראוי להבין למה הפסיק בהזכרת המקום בין הזכרת הנפשות וכך הל"ל וילך איש ואשתו ושני בניו מבית לחם יהודה וגו' ובזה לא היה צריך לחזור ולומר מלת הוא או הל"ל וילך מבית לחם יהודה איש ואשתו ושני בניו וגו' ולמה הפסיק במבית לחם יהודה בנתיים ואפשר לומר כי יציאתם מארץ חמדה לא היה בעצת אשתו ובניו כי אנוסים היו בזה מאביהם הזקן וברע היה בעיניהם המעשה לפי שביציאתו היה מפיל לבן של ישראל ולכן בהזכיר ההליכה מבית לחם לא הזכיר רק לו לבדו לפי שהוא היה המוליכן מארץ חמדה ועל כרחם היו נגררים אחריו וז"ש וילך איש מבית לחם יהודה ולכן בבחינת היציאה מבית לחם לא הוזכר אלא הוא לבדו אמנם בבחינת המקום אשר הלכו אליו כיון שראו אשתו ובניו שהיו מוכרחים ללכת עמו ולצאת מא"י אז נתיעצו כולם כאחד לאיזה מקום ילכו ובזה כולם הושוו לעצה אחת ללכת לגור בשדה מואב הוא ואשתו ושני בניו שכולם נתייעצו והושוו בעצה זו לפי שראו שאיזה אומה ולשון אשר ילכו לגור שם יהיו לבושת וגם לחרפה וגם ללעג וקלס לסביבותם באמרם איך נתאכזר אכזריות גדול עם בני עמו להפיל לבן בהיות האיש ההוא גדול מכל בני קדם ובידו יכולת לזון את עמו עשר שני' ותיכף בבוא שנת הרעב ברח מפני העניי' והאביוני' המבקשים לחם ואין ולכך נתייעצו ובחרו ללכת לגור בשדה מואב שהם צרי עין כמו שאמר הכתוב על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ובוודאי אל ירע בעיניהם מה שעשה אלימלך וא"כ אף אם בבחינת יציאתם מבית לחם אשתו ובניו לא הושוו בעצתם אבל בבחינת הליכתם לגור בשדה מואב בזה הושוו הוא ואשתו ושני בניו:

2בעל המסורה אמר שיש שני וילך איש הא' וילך איש מבית לוי והב' הוא וילך איש מבית לחם יהודה והכוונה להשמיענו שעמרם ואלימלך מנגדים זה לזה כי כל אחד תפש בקצה אחד וזה שהרי עמרם פירש מאשתו אפילו בזמן שהי' מצוה להדבק בה אלא שאח"כ בעצת בתו החזירה כמו שארז"ל במה שאמר וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי דהיינו שהחזירה אמנם אלימלך היה להפך שאפילו בזמן הרעב שהיה מצוה לפרוש מאשתו וכאמרם ז"ל בפסוק וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב מכאן שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון אף בזמן הזה אלימלך לא פי' מאשתו וזה שאמר וילך איש וגו' הוא ואשתו ושני בניו ואלו פירש מאשתו הכי הל"ל הוא ובניו ואשתו וכמו שמצינו בנח בכניסתו אל התיבה נאמר בא אתה ובניך ואשתך ונשי בניך וגו' מכאן שנאסר בתשמיש המטה וביציאתו נאמר צא אתה מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך וגו' מכאן שהותרו בתשמיש המטה ואם כן בנידון דידן דאלימלך כיון שאמר הוא ואשתו סמוכה אליו ולא הפסיק במלת בניו בנתים נראה דלא פירש מאשתו הפך וילך איש מבית לוי כדאמרן. ובמדרש אמר ר' פרחי' באותה שעה היה קב"ה דן את העולם וב"ד שלמעל' עומדין והקב"ה מסתירו שנאמר וילך איש עמדה מדת דין והזכירו שנאמר ושם האיש אלימלך מיד נגזר עליו ועל בניו מה כתיב בתרי' וימת אלימלך וגו' ע"כ הוקשה להם כפל הפסוק כי כן הל"ל וילך אלימלך מבית לחם יהודה ונעמי אשתו ומחלון וכליון בניו ולמה תני והדר מפרש על כן אמרו כי הפסוק הראשון הם דברי מדות הרחמים המלמדת עליו זכות ומסתירו והכתוב השני דברי מדות הדין המקטרגות עליו ומזכירו:

3ועל פי דרכם ז"ל אפשר שיפורשו הכתוב כן התחיל ואמר כי זה המאורע אשר בא להודיענו היה כן כי היו ב"ד של מעלה עומדין לדון את העולם וזהו ויהי בימי שפוט השופטים על ב"ד של מעלה אמר השופטים או שב"ד של מעלה היו דנין את השופטים על שלא היה נוהגין כשורה ויצא דבר מלכות מלפני ב"ד של מעלה ונגזרה גזירה על רוב פשעיהם וז"ש ויהי רעב בארץ ומדת רחמים למדה זכות על יציאת אלימלך ועל כן אמרה וילך איש מבית לחם יהודה לומר כי איש אחד היה ההולך משם לבדו והוא איש כשאר אנשי הארץ וכמו שאין ראוי לתפוס באחד משאר יושבי הארץ אם יצאו ממנו בסיבת הרעב גם אין לתפוס לזה כי רעב בעיר פזר רגליך ואף כי ארבעה היו ולא איש אחר אין ראוי לתת לב גם לזה כי שלשתן נגררים אחר הגדול שבהם זה שאמר הוא ואשתו הנגררת אחר בעלה כי הוא ימשול בך כתיב וגם שני בניו נופלים אליו ומחוייבים ללכת אחר עצמו ולשמוע בקולו ואין ראוים לעונש כלל ובזה מדוייק מה שחזר לומר מלת הוא ומה גם עוד טענ' אחרת שאינם ראויים לעונש לא הוא ולא הם שלא הלך להשתקע אלא לגור שם כגר בארץ והיה כמשלש חדשים ישוב אל ביתו ואל מקומו הראשון ולא יתיישב בחוצה לארץ עמדה מדת הדין וקטרגה עליו ונתוכחה עם מדת רחמים ואמרה לכו נא ונוכחה למה אמרת וילך איש כאילו הוא אחד העם ואחד הריקים ושם האיש שאמרת וילך איש אלימלך שמו שהוא גדול הדור האומר אני ואפסי עוד ואין כמוני עשיר בכל הארץ עד שעל כן נקרא שמו אלימלך שהיה אומר חלי מלכות ולי נאה להיות מלך על רוב חשיבותי ועושרי והיה ראוי לאיש כמוהו לפרנס כל יושבי עירו ולא להפיל לבם וראוי להענישו להיותו אדם חשוב וגם האשה אשר אמרת כי אשתו היא ונגררת אחריו והיא גם היא ראוי' לעונש גדול כי שם אשתו נעמי ונקראת שמה כן על שם שהיא נעימה במעשיה כמאמרם ז"ל ולכן כיון שאשה יראת ד' וצדקת גמורה היא ראוי לדקדק עמה כחוט השערה כד"א וסביביו נשערה מאד והי' לה לפתותו בדברי' אולי יפותה ותוכל לו לעכב בידו ולא עשתה והבנים אשר אמרת כי שמעו בקול אביהם כי הם טפלים אליו גם עליהם יהיה הקצף כי שם שני בניו מחלון וכליון וכל אחד חשוב בפני עצמו ולו שם בגדולים אשר בארץ המה וז"ש אפרתים ותרגום יונתן רופילין שהיו גדולי הדור ולא היתה מעלתם וגדולתם אחרי צאתם מארצם אלא אפרתים היו מבית לחם יהודה מאז בהיותם בבית לחם היו גדולים וחשובים אם כן גם המה היו יכולים למחו' ולא מיחו ולהורות על מה שאמרנו חזר פעם שנית לומר מבית לחם יהודה אחרי אומרו וילך איש מבית לחם יהודה כי גדולים וחשובים מזמן היותם בבית לחם ולא מקרוב נתגדלו וגם אשר אמרת כי גר כארץ הוא וישב עוד לביתו ואל מקום משכן כבודו הנה הנם יושבים ומתיישבים שמה וז"ש ויבואו שדי מואב ויהיו שם כי עשו מושבם והוייתם וקבעו דירתם בשדי מואב ועל כל זה לא אפקוד ולא מתקנם נפשי:

4אי נמי אמרה ויבאו שדי מואב דרך תימה כמקטרגת שלא היו ראויים לבא בשלום ער מחוז חפצם וז"ש וכי ראוי היה שיבאו עד שדי מואב ולא מתו בדרך ולא די שבאו בשלום אין שטן ואין רע אלא שהם בהויה וקיום כי ראוי היה לאנשים הללו להיו' עדיין בעולם מיד בבואם היה ראוי לקוברם מיד נגזרה גזירה על כולם עליו ועל בניו וימת אלימלך וברוב רחמיו וחסדיו ית' נשארה היא ושני בניה אף כי היו ראויים למיתה כולם כאחד נשארו ליתר הפלטה ואפשר שזה כיון ר' חנינא שאחר נעשית היא שיירי מנחות וכמו שארז"ל על שני בני אהרן הנותרים שגם הם חייבים מיתה רק שנותרו וכן אמר בכאן ותשאר היא ושני בניה כי נשארו לשארית וליתר הפליטה אולי ישובו בתשובה ולא שבו מדרכם הרעה ויוסיפו עוד לחטא לו וישאו להם נשים וגו' וישבו שם עד עשר שנים ולא זכרו אל ארץ חמדה לשוב להם חזרה מדת הדין וקטרגה פעם שנית וימותו גם שניהם ותשאר היא ברחמים גדולים נשארה גם בפעם הזאת כי לא הוכיחה את בניה לשובם לאדמתם באופן כי מב' קטרוגין נשארה ונשתיירה לשיורים וליתר הפלטה האחד במות אישה ג"כ מדות הדין היתה מתוחה ג"כ עליה ותשאר ואפשר שזו כוונת ר' חנינא שאמר ותשאר האשה נעשתה שייר שיירים ובזה דייק שפיר מה שחזר עתה לו' ומאישה ועתה נתנה בלבה כי ח"ו בפעם השלישית הקצף יהיה עליה וז"ש על כן ותקם היא וכלותי' וגו':

5אי נמי אמר ויהי בימי שפוט השופטים לפי שאחרי מות יהושיע עמדו שופטים על ישראל ככתוב בספר שופטים והיה עם בני ישראל יראים את ד' כל ימי השופט הרועה אותם ושמעו לקולו שהיה מדריכם בדרך ישרה ובמות השופט היו מכעיסים לפניו ית' ואיש כל הישר בעיניו יעשה כצאן אשר אין להם רועה ובמעלם אשר היו מועלם בו ית' היה מוסר אותם לחרב ביד אויביהם עמון ומואב ופלישתים וסיסרא וגו' ובצר להם ושבים אליו ית' וישלח מלאך ויושיעם והיה מנהיג אותם וגם כל ימי השופט ההוא המושיע אות' היו הולכים בדרכי השופט שהיה מנהיג בדרך ד' עד מות השופט ההוא באופן שלא היו סרים מאחריו ית' אלא בין שופט לשופט להיותם משולחים מבלי רועה אבל בהיות השופט עליהם לא יטו מני דרך וכן אמר שם ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ד' ואהוד מת לומר כי מיתת אהוד מושיעם המורה לכם את הדרך ילכו בה זאת היתה נסיבה לרעתם ועל כן היה מביא עליהם חרב ונותן אותם ביד אויביהם עד כי בצר להם ישחרוהו ולא כן היה בימים הללו כי ווי ונהי והגא וקינים היה דרכם ומעללים אף בימי השופטים עצמן והרעו לעשות בימי שופטיהם ולא היו בושים מהם ולא ישמעו לקולם ועל כן הוכפל עונשם ויהי רעב בארץ ולא חרב כי מכה קלה היא מן הרעב כי טובים היה חללי חרב מחללי רעב:

6א"נ לפי שצריך אדם לסלק עצמו מן הדין עד שיתיישב דעתו עליו כי הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח ורבים חללי' הפילה וגו' ע"כ אמר ויהי בימי שפוט השופטים כלומר כי רבו דיינים בלתי הגונים בכל עבר ובכל פינה ע"כ באה עליהם הצרה הזאת ויהי רעב בארץ:

7א"נ רז"ל אמרו דור ששופטיו צריכין להשפט הדיין אומר לאדם טול קיסם מבין שיניך והוא אומר לו טול קורה מבין עיניך וכוונו לתרץ מלת שפוט יתירא ולפי דרכם אפשר לדקדק מאי ויהי ויהי שני פעמים כי כשהדיין והשופט אשר יהי' בימי' ההם ראוי והגון צדיק מושל ביראת אלקים והקב"ה גוזר והוא עומד בפרץ לפניו ית' להשיב חמתו מעל עמו ומבטל הגזירה ואם היה השופטים בזמן הרעב ההוא אנשי אמונה היו באים בכח מעשיהם ודוחי' מעליהם את הגזירה ההיא כי טרם יקראו היו נענים ויודעים לעתר ולרצות אבל ווי ונהי היה בימי שהשופטים עצמן צריכין להשפט ולא נהגו כשורה כי מזה נמשך כי היתה מקום והויה לגזרת הרעב להתקיי' שלא נמצא מכולם שיהי' ראוי שבזכותו יתבטל הגזרה וזהו שחזר לומר ויהי רעב שהיתה הויה לה שאיש אין בארץ לדחות הגזרה ההיא מעליהם:

8א"נ לפי' המתרגם שהרעב הזה לא היה כי אם בארץ ישראל בלבד אפשר שנמדד להם מדה כנגד מדה כי אע"פ שכל השפע והטובה הבאה לזה העולם בתחלה היא באה בארץ ומשם יפרד חוצה לארץ ושם נאמר הנותן מטר על פני ארץ זה א"י והדר ושולח מים על פני חוצות ואם בארץ ישראל לא ירד השפע עם היות כי עיני ד' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה כ"ש שלא ירד לחוצה לארץ ויהי בכל הארץ משפטיו שאם גבירה לוקה שפחה לא כ"ש ולפי זה היה ראוי להיות רעב כבד בכל הארצות ועל שהוסג אחור משפט עד כי השופטי' הוצרכו להשפט ומקום המשפט שמה הרשע תחת זה ויהי רעב בארץ בדייקא היינו בארץ הידיעה והיא ארץ ישראל כי בפת"ח הבית מובלעות הא הידיעה ובכל הארצות היה לחם ומקים הברכה שמה צוה ד' את הקללה ובמקום הטומאה חיים עד עולם:

9ועוד דרשו רז'"ל דור ששופטים את שופטיו היה אחד מישראל עובד ע"ז והדיין מבקש להעביר עליו מדת הדין היה הוא בא ומלק' את הדיין אמר מה שביקש לעשות לי עשיתי לו וגם אלו דרשו מלת שפוט יתירא ולפי דרכם אפשר שבא הכתוב ליתן טוב טעם והתנצלות ליציאת אבימלך מארץ ישראל כי אחרי ראותו כי אף גם בהיותם שלוים ושקטים ולא שבט אלוה עליהם בתיהם מלאים כל טוב איש כל הישר בעיניו יעשה ואין מוחה בידם כי אם יבא הדיין למחות בידם יכו אותו על הלחי והם ישפטוהו במשפטי נקמות כ"ש בבוא עליהם צרה וצוקה מכת רעבון שעין כל ברי' צרה בחברת' שאם יקומו אנשים בני בליעל בצר רוחם ובמר נפשם גנבים ושודדי לילה הלא יגנבו כל אשר לו ולא ישארו גם צרורו ומי יאמר להם מה תעש' כי הדיין ירא וחרד מפחדם פן על פניו יוכיחוהו ועל כן בראותו הרעב בארץ מיד וילך איש וגו', חלף הלך לו, ובורח מביניהם פן יקחו את ממונו מידו כי הכירוהו מתמול שלשום לאיש חיל והון רב ומיד בהצר להם ילכו ויבואו בביתו לחפש בנרות ולא ישארו עוללות ובמה שחזר לומר פעם שנית ויהי הודיעני כי בלכתו משם עשה הויה הרעב בארץ עד עתה היו ישראל בטוחים עליו אשר אמרו בצלו נחיה שיכול לפרנס המדינה עשר שנים ועתה כשראו אותו הולך ובורח יצא לבם מחרדו איש אל אחיו ויכבד הרעב בעיניהם ולזה הפירוש וילך איש וגו' דקאמר הוא סבה לויהי רעב בארץ דקאמר כי בסיבת הליכתו נעשה הויה חדשה לרעב בארץ:

10א"נ הודיעני רעת האיש הזה וחטאתו כי כבדה מאוד כי לכבוד השי"ת לא הלך לו מתוך ההפיכה האנשים החטאים ההמה בנפשותם שהיה שופטים את שופטיהם וגם ששופטיו צריכין להשפט ולכבוד עצמו ישיש כגבור לרוץ אורח חלף הלך לו מפני זלעפות רעב וכמו שהיה ענין פלגש בגבעה כי אף שהיו כל בני ישראל מדן ועד באר שבע הולכין על דבר אמת וענוה צדק על כי נבלה עשו בני בנימין וכן לא יעשה אף גם זאת נפלו לפני לפני בנימין עד השלישית ואולם בעבור זאת כי לכבוד בשר ודם מיחו ויקהלו מיד עליהם ולכבוד המקו' לא מיחו ולא עשו ככל החרדה הזאת בענין פסל מיכה וכמו שאמרו ז"ל שלא עמדו להתם הפושעים בפסל ההוא ושם עמדו בפרץ בעון שבין אדם לחברו ועל כן לא נתנם ד' בידם עד הפעם השלישי' ואל זה כיון הכתוב באומרו ויהי ווי ונהי תאניה ואניה היה בדרכם ובמעלליהם בימים ההמה עד כי שופטיו צריכין להשפט וכו' והחוטא הי' שופט ומלקה אל הדיין ואלימלך לא סר מעל אלהי האנשים ההמה ולא ברח מחברת פריצים וישב בתוך עם טמא שפתים ולא גמל חסד לנפשו כי רעה גדולה הוא לו היותו בין רגשת פועלי און בהתחברך לרשע פרץ ד' מעשיך אבל בבא עליו צרה וצוקה הנוגע אל הגוף כי בא רפב בארץ מיד ויקץ כישן וילך לו מבית לחם יהודה:

11ואמר, וילך איש מבית לחם יהודה לגור וגו' ראוי לדקדק למה לא אמר כמו שנאמר ביעקב ונזכרה היציאה וההליכה דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע ואח"כ הזכיר ההליכה אל המקום אשר היה הולך באומרו וילך חרנה וכן הוה ליה למכתב ויצא איש מבית לחם יהודה וילך לגור בשדה מואב ולמה כללה במלת וילך תרויייהו המקום שממנו יצא והמקום אשר אליו הלך ואפשר לומר שיתורץ עם מ"ש ז"ל ויצא יעקב וכי הוא לבדו יצא והלא כמה חמרים וכמה גמלים יצאו אלא בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה זיוה פנה הדרה ועשה יציאתו רושם בעיר ובודאי שיציאת יעקב מבאר שבע שלא היה באותו יציאה נידנוד עבירה עשתה רושם יציאת אותו הצדיק מהעיר וכאילו בצאתו יצא כל הדר העיר אמנם באלימלך שיציאה זו היתה עבירה בידו אחת שהם שתיים יוצא מארץ ישראל ובורח מלפרנס לעניים זאת היציאה אינו דומה ליציאת הצדיק מן העיר ולא עשתה רושם בהדר ובזיו העיר כי לא היה הוא זיו העיר כיון שנכשל במה שנכשל ולכן דילג מלת ויצא לרמוז שלא פשתה יציאתו רושם לזיו העיר וכלל יציאתו מבית לחם והליכתו לגור בשדה מואב תרוייהו במלת וילך אח"כ מצאתי קרוב לזה בשורש ישי:

12ועוד אפשר לומר דתרוייהו בחדא מחתא מחתינהו להיקשן זו לזו כי שתים רעות עשה האחד יציאתו מבית לחם יהודה שהיא ארץ ישראל הרי חטא אחד בבחינות מה שממנו ועוד חטא שני בבחינת מה שאליו והוא המקום אשר הלך אליו והוא במה שהלך לגור בשדה מואב שאילו הי' הולך אל מקום אחר לא היה נחשב לו לחטא כפול אבל עתה סיפר בגנותו בהודיענו המקום אשר הלך אליו והוא לגור בשדה מואב אשר הש"י שנא אותם וציונו לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' עד עולם וסיים בפרשה לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם והוא הלך לדור אצלם אשר בבוקר ובערב מקדים להם שלום או לפחות מחזיר להם שלום משום איבה באופן כי שתי עבירות בידו אחת ממה שממנו ואחד למה שאליו כדאמרן ולהקישן ששקולה זו כזו כלל תרוייהו במלת וילך:

13אמר עוד הוא ואשתו ושני בניו הוסיף עוד לספר בגנותו של אבימלך כי אף אם נקטינין רעב בעיר פזר רגליך עם כל זה היה לו לראות כי לא היה לו טיפול רב מבנים ובנות ונשי בניו ובני בנים כאשר בא יעקב מצרים בשבעים נפש או כאבצן זה בועז שהיה שם בבית לחם יהודה והיו לו שלשים בנים ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ באופן שהטיפול שלו רב והרעב כבד בארץ ועם כל זה לא מאס בארץ חמדה ואלימלך הלך לו עם היות שלא היה לו טיפול רב רק הוא ואשתו ושני בניו בלתי נשואים בחורים ורווקים ועל זה ברח מארץ ישראל וכל זה גנאי הוא לו לאלימלך:

14ואפשר עוד לומר שהשמיענו במ"ש ושם האיש אלימלך וגו' שאעפ"י שהלך לגור עם זדים ארורים בלא יבואו בקהל לך לא למד ממעשיהם ולא נטמע בהם רק כשמו כן הוא ולא שינו את שמותם רצונ' לומר שכל מה שהיה מורה שמותם עד עתה כן הוא עכשיו וז"ש ושם האיש אלימלך רצה לומר ראוי להקרא אלימלך כמו שהוא היה אומר אלי תבוא מלכות ושם אשתו ג"כ עתה נעמי רצה לומר נעימה במעש' ולא למדה כלל ממעשיהם וכן שני בניו מחלון וכליון אפרתי' מבית לחם יהודה רצה לומר שהיה ניכרים בשם יהודים כי הם זרע ברך ד' והיה קוראים אותם על שם מקומם שהיו מבית לחם יהודה ובזה לא קשה מידי אמאי חזר ואמר שהיו מבית לחם יהודה ואת כל זה היה בתחילת ביאתם אמנם אח"כ למדו ממעשיה' בהמשך הזמן לכך אמר ויבואו שדה מואב ויהיו שם רצה לומר כל זה היה אחר ביאתם לשדה מואב והיותם שם בהויה גמורה ועם כל זה לא נטמעו בהם כלל ועיקר ולא שינו את מעשיה' הטובים,

15ואגב חדא הודיעני תרתי והשמיענו מעלת הרחמנות על עניי ישראל ופחיתות האכזריות כי להיות שנתאכזר על עניי ישראל והפיל לבן במה שהלך לו כל זכיותיו לא עמדו לו כנגד העון הזה ולקה בגופו ובממונו כמסופר לקמן:

16ואפשר לומר שנכתב שפוט חסר וא"ו להורות כי הוסג אחור משפט והיו שופטיו צריכין להשפט כי היו דנין דין מעוקל ומעוות ולכן שפט הוא חסר כי הדין והמשפט שהיו דנין היה חסר וגרוע ולכן גם גם להם קראה שפטי' חסרים כי גם השפטים דכתוב הוא חסר וא"ו והם ודייניהם חסרים:

17ועוד אפשר לפרש מה שנכתבו חסרים עם מה שארז"ל במדרש אוי לדור שמקולקל במדה תני ר' חייא לא תעשו עול במשפט אם לדין כבר אמר הדין א"כ למה נאמר במדה ובמשקל ובמשורה אלא מלמד שהמודד נקרא דיין ע"כ וראוי לדייק מאי קאמר בהנחתו הראשונה דקאמר לא תעשו עול במשפט בדין כי מי לא ידע כי פירושו של משפט הוא דין וכך הל"ל לא תעשו עול במשפט אם לדין כבר אמור הדין וכו' גם צריך לפרש כוונת אומרו כבר אמר הדין וכו' עוד מאי קאמר א"כ למה נאמר במדה במשקל ובמשורה דמאי א"כ דקאמר דנראה שזאת הקושיא נולדה מדבריו שאמר לעיל ועוד מה קא מקשה למה נא' במד' במשקל להזהיר על המדות ועל המשקלים:

18ואפשר דכוונת הברייתא הוא דמעיקרא מפני הקושיא שיש בפסוק שאם בא להזהירנו על הדיין שלא יעשה הדיין עוות הדין הרי כבר אמר במקום אחר לא תטה משפט וגו' והייתי אומר מפני קושיא זו כי מ"ש הכר משפט לאו על הדיינות קאמר לה אלא על ענין ההריגה והמשפט ונקמה הנעשים למומתים שלא יעשו עול או להקל מעליו ממשפט וממיתה חמורה לקלה או להפך ופירש משפט דקאמר הכא היא המיתה וחבירו כי כאשר משפטיך לארץ וגו' באופן שבאזהרה זו נכנעים ההורגים ובלעז גילינט שלא ישנו את תפקידם לעשות עולה באותה המיתה או להורגם באכזריות חימה ושטף אף לאותם שלא מצאו חן בעיניהם ולהפך למוצאם חן רק יהיה דבר השוה לכל נפש ובזה לא הוה קשה אם לדין הרי הגר אמר לכן ר' חייא הניח הנחה ראשונה ואמר לא תעשו עול במשפט בדין כלומר אין לשנות קרא מפשטיה ופשטי' דקרא בדין משתעי ועתה בפירוש זה קשה אם לדין והוא אזהרה לדיין הרי כבר אמר הדין בדרך סתם ובדרך כולל לכל הדינים שבעולם א"כ למה נאמר במדה במשקל ובמשורה כלומר כי כפי פירוש זה שהכתוב מדבר על הדין א"כ פי' הכתוב יהיה כך כי כאשר יביאו לפניו תובע ונתבע על תביעה שמדד או שקל לו חסר לא יעשה הדיין עול אלא ידין ביניהם כפי הדין האמיתי אם כן למה פרט בפרטות ענין תביעה זו שהרי לדין כבר אמר בסתם בכולל לא תטה משפט דהוא כולל לכל התביעות א"כ למה נאמר במדה במשקל ובמשורה ואין לומר דשתי אזהרות הן אחד לדיין במ"ש לא תעשו עול במשפט ואחד למודדים ולשוקלים שלא ימדדו חסר ובזה לא הוה קשיא אלא הקושיא הא' אם לדין הרי כבר אמור דאם כן הוה לי' למימר ובמדה בוא"ו אלא לאו דחדא אזהרה היא ואם כן הדרא קושיין לדוכתא א"כ למה נאמר במד' במשקל וגו' ותירץ אלא מלמד שהמודד נקרא דיין וכולה חדא אזהרה היא ובמודד משתעי קרא ומה שלא אמר לא תעשו עול במדה במשקל וגו' והזכיר מלת משפט הכוונה להודיענו שהמודד נקרא דיין ודי בזה לביאור דברי המאמר והכלל העולה מזה המאמר וגם ממאמרים אחרים שמביא שם במדרש שהעון שהיה בימי שפוט השופטים היה שהמודר והשוקל שנקרא שופט היה מודד חסר ואפשר דלהורות דבמודרים חסר משתעי קרא כתב להו חסרים ואפשר דדייק עוד לכך שהשופטים או המודדים הם שלשה או במדה או במשקל או במשורה וזה רמוז בפסוק באומרו שפוט חד השופטים תרי הרי שלשה:

19ואפשר עוד שסיפר לנו הרעות אשר היו לאבותינו לפני מלוך מלך לבני ישראל ולא היה להם אלא שופטים לבד לסיבה זו הי' להם זה שאלו היה להם מלך לא היה להם שום דבר מזה ראשונה אמר ויהי בימי שפוט כלומר כי לסיבות היות הדור מתפרנס ע"י שופטים היה ווי ונהי לכל הדור וזה במה שראינו בספר שופטים כי היו משועבדים זמן רב תחת הגוים אשר סביבותיה' ובכל עת ובכל רגע היה לוחצים אותם והסיבה היתה אם בדרך טבע שלא הי' להם מלך א' אשר יצא לפניהם ללחום מלחמותיהם ולהכרית את כולם לצאת למלחמה כולם אחוזי חרב וגם לסיבה אחרת תורנית הלא היא כי בימים ההם אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה ואם היה להם מלך כאשר האדם היה עובר עבירה היה המלך מייסר אותו בשוטים ועקרבים בהרמנותא דמלכא וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד ואז היה השי"ת מתרצה ברחמים עליהם ועל זרעם להפיל פחדם על כל העמים ולא היו נמכרים ביד אדונים קשים כאשר נמכרו עתה ביד סיסרא ושאר אדונים קשים וכל הנהי והנהיה הזאת היתה בימי שפוט השופטים על בלתי היות מלך בישראל ועוד שנית רעה חולה כי על היות בזמן שפוט השופטים ולא היה מלך בישראל זה היה סיבה שהיתה הויה וקיו' לאותו הרעב שבא ותכבד ותחזק הרעב בארץ וזה שחזר לומר מלת ויהי כלומר שהיה לה הויה וקיום ואם היה מלך בישראל בוודאי שהיה יכול להקל מעליהם הרעב מעט וזה במה שהיה מכריח לבעלי האוצרות האוצרים חמשת מיני דגן וכל אוכל בשנים הטובות שיפתחו את אוצרותיהם וישברו לכל עם הארץ והמלך היה משים וקוצב להם את השער ושלא יהיו רשאים להפקיע שערים אמנם עתה שהי' בימי שפוט השופטים שמתפרנסים על ידם לא הי' כח בידם להכריחם לפתוח האוצרות וכולם מייקרים את השערים כרצונם וחפצם אין דובר להם דבר ולכן ויהי רעב בארץ והיתה הויה לרעב ועוד שלישית שאם היה בזמן מלוך מלך בישראל כאשר רוצה אלימלך לצאת ולברוח מן הארץ בעושרו הגדול בוודאי שלא היה מניחו כי היא היה כדאי לפרנס את בני עירו עשר שנים אמנם עתה לסיב' היות לפני מלוך מלך רק בימי שפוט השופטים וילך איש מבית לחם יהודה ואין דובר אליו דבר כי אין מי שהיה כח בידו לעכבו לא כן היה אם הי' מלך בישראל ובשלשתן רמוז לשון ווי כראשונה ויהי בימי הרי ווי א' הב' ויהי רעב הרי ווי שני השלישי וילך הרי גם כן מתחיל בווי כי ווי היה בהליכתו שלא היו יכולים לעכבו ובהיות שמו אלימלך מורה ששום אדם לא היה יכול לעכבו כי הוא הי' אומר אלי תבא מלכות אמנם אם היה מלוך מלך עליו והוא משועבד תחת ידו בודאי שלא היה הולך ולזה סמך ואמר ושם האיש אלימלך וגו':

20ובמה שאמר ויהי תרי זמני אפשר שרצ' לספר קצת מה בשבח אלימלך ולמעט הגנאי שלא יצא וברח תיכף בתחילת הרעב רק אחר זמן שהכביד הרעב בארץ והי' לרעב הויה וקיום וזהו ויהי רעב דקאמר אז וילך איש ולא קודם לכן אפי' שכבר התחיל הרעב לבא ואפשר שלזה כיון המתרגם דקאמר והוה כפן תקיף בארעא והיותו תקיף מי אמרו לו אם לא דדריש מלת ויהי יתירא וכן בסיום דבריו אמר וכד הוה כפנא הדין תקיף בארעא דישראל נפק גברא רבא וכו' משמע דכד הוה תקיף נפק הא עד דלא הוה תקיף לא נפק והוא שבח קצת לאלימלך:

21ושם האיש אלימלך וגו', אפשר לומר עוד שהודיענו ורמז לנו כי שמא גרם ומורה על מה שיארע להם והנה האיש שמו אלימלך והכוונה שהיה מתגאה בעצמו ומתהלל הפך יהללך זר ולא פיך והוא היה אומר על עצמו אלי תבוא המלכות ונתגאה וזה סיוע לבל ינצל אמנם אשתו שמה נעמי שהיתה נעימה במעשיה צדקת גמורה ולכך ניצולה ושם שני בניו כשמם כן בא להם כי שם האחד מחלון וכן נימוח מן העולם ושם האחד כליון ובא כליון חרוץ עליו ומתו גם שניהם באופן דנקטינן דשמא גרם ולכך הודיענו את שמותיהם וקרוב לזה נמצא ברז"ל:

22והנה רז"ל אמרו, עשרה מיני רעבון באו לעולם אחד בימי אדם הראשון א' בימי למך וא' בימי אברהם ואחד בימי יצחק ואחד בימי יעקב וכו' ומונה והולך גם אחד בימי שפוט השופטים. והנה כל הראיות שמביא בכולם הם ברורות לפי שמצינו שבכולם הוזכרה הרעב בפי' אמנם בימי אדם מנלן כי הראיה שמביא בעל המאמר דהיינו ארורה האדמה בעבורך נראה מפשטיה דקרא דלא קאמר על רעב שנגזר בזמנו בלבד אלא במשל שאם היה מטבע בריאת העולם להוציא הארץ תבואה רבה ועצומה במשל אלף חטים מחטה אחת נתאררה שלא יוציא כל כך וזאת הקללה היא נמשכת לכל הדורות כקללות בזעת אפך תאכל לחם כי היא קללה תמידית לו ולדורות וכן כי עפר אתה ואל עפר תשוב כי היא קללה תמידית וגם אפשר שהיתה הקללה באיכות גודל התבואה כי אפשר שהיתה כל חטה וחטה גדולה ככוליא כמו שעתיד היות לעתיד לבוא כמו שאמר הכתוב עם חלב כליות חטה וכאשר נתקללה נתמעטה החטה ונשאר' בקטנותה שהוא עתה והיה זהו לו ולדורות ולפי פי' זה גם כן הראיה שמביא בעל המאמר א' בימי למך שנאמר מן האדמה אשר אררה ה' היא בזמן אדה"ר שנאמר ארורה אדמה וגו':

23ואפשר לומר דבעל המאמר סובר הכרח לענין זה וזה מהראיה שמביא מהרעב שהי' בימי יצחק דקאמר קרא ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם שראוי לדייק למה האריך ודי שיאמר מלבד הרעב הראשון ומדקא' הראשון ופי' איזה ראשון ואמר אשר היה בימי אברהם מכלל דראשון אחר איכא שלא היה בימי אברהם ובוודאי שבכאן גילה לנו כי מ"ש ארורה האדמה וגומר נאמר על הרעב דאל"כ מאי רעב היה בימי אברהם יתירא דקאמר אלא לאו מכלל דאיכא ראשון אחר שלא היה בימי אברהם אלא בימי אדם הראשון וכיון שהארורה דקאמר באדם בהכרח הוא שהוא רעב גם מה שנא' בלמך אשר אררה ה' על רעב קאמר והענין מבואר כדאמרן:

24ומצאתי כתוב בביאור רות לרב אחרון לא ידעתי אכנהו והביא מה שאמרז"ל ששופטין צריכין להשפט ולא קיימו מה שכ' ז"ל פ' חזקת הבתים התקושושו וקושי קשט עצמך ואח"כ קשט את אחרים וכן אז"ל בר' בנאה דהוה כתיב אבבא דאבולא כל דיין דמתקרי לדין לאו דיינא הוא א"ל אלא מעתה אתא איניש דעלמא ומזמין ליה לדינא פסליה אלא כל דיין דמתקרי לדינא ומפקי מיניה ממונא בדינא לאו שמיה דיינא כתבו הכי ברם סבי דיהודאי אמרי וכו' ואעפ"י דר' בנאה הגיה בדבריהם עם כל זה הניחו את שלהם ולא מחקוהו אם מפני כבודם ואם שדעתם לומר דלא מבעיא דבענין דיין דלא לפקו מיניה ממונא בדינא אלא בעינן נמי דכולי עלמא להוו מפוייסין מיניה בענין הממון ואפילו תביעה של חנם לא ליפוק עלי' וזה לרוב הסלסול הצריך להיות שופט:

25או ירצה בימים שהשופטים היו נוהגים עצמם במשפט ולא היו עושים לפנים משורת הדין לעשות חסד כלל וכן אמרו ז"ל אלופינו מסובלים בשעה שהגדולים סובלים לקטנים אין פרץ ואין יוצאת:

26וכיוצא בזה כתב בשורש ישי בשם החסיד הר' יעבץ זלה"ה שפו' השופטי' ע"ד הא דאמר רבנן לא חרבה ירושלים אלא מפני שדנו בה דין תורה ואסיקנא שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים מן השורה ובהיותם שופטים בארץ יקוב הדין את ההר ויהי רעב וגו' עכ"ל, ודקדק הכתוב לומר וילך איש להודיע כי גדול הדור היה ונקרא בשם איש:

27ודקדק עוד הרב והגביל דעת אלימלך בג' בחינו' הא' שהלך מבית לחם יהודה ארץ ממנה יצא לחם דבדקינן בשמא וכדר' מאיר בפ"ק דברכות מאי רות אמר ר' יוחנן שזכתה ויצא' ממנה דוד שרווהו להקב"ה בשירות ותשבחות ומנא לן דשמא גרים א"ר אליעזר דאמר קרא לכו חזו מפעלו' אלהים אשר שם שמות בארץ וגומר הב' לגור בשדה מואב גוי חוטא אשר לא קדמו ישראל כלחם ובמים וזה הלך שם להנצל מן הרעב. הג' שהנך הוא וביתו עמו בלבד ולא הוליך עמו אביוני עמו ובזה הודיע שכיוון במחשבתו מחשבה רעה לברוח מעשות חסד באופן שכלל הכתוב שגנהו בבחינת המעשה במה שהלך מבית לחם יהודה לגור בשדה מואב וגו' ובבחינת המחשבה במ"ש הוא ואשתו ושני בניו יחידי ולבדם כנזכרים: