אגרת שמואל על רות א:ב

1ושם האיש וגו' הזכיר שמות כולם להודיע גדולתם כי כולם חשובים בפני עצמם נזכרים וניכרים בשמותם וזה הגדיל בחטא כי החטא הקל לאיש נכבד גדול יחשב עכ"ל:

2והרשב"א הלוי כתב בביאורו בספרו שורש ישי זה לשונו ויהי בימי שפוט השופטים וגו' איתא בפ"ק דמגילה א"ר לוי ואי תימא ר' יוחנן דבר זה מסורת בידנו מאבותינו מאנשי כנסת גדולה שכל מקים שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער וגו' והוינין ושקלינן וטרינן בקראי אחרינא ומסיק רב אשי ויהי איכא הכי ואיכא הכי ויהי בימי ודאי לשון צער ע"כ בגמ' ובב"ר פמ"א וביקרא רבה פי"א אתא רבי שמואל בר נחמן ועבד פלגא בכל מקום שנאמר ויהי משמע צרה והיה שמחה ע"כ וידוע היות תיבת ויהי נחלקת לשנים א וי הי ושניהם לשון הוי:

3וסברת ר' שמואל בר נחמן נ"ל דהכי פירושו אחר שתיבת ויהי היא מלה מהופכת מעתיד לעבר כי יהי הוא עתיד זה והוא"ו מהפכו לעבר אין זה ספק כי ודאי מורה צער אחר שמה שהיה עתיד אמרו עלי' שכבר היה וההפך בתיבת והיה כי היה הוא עבר והוא"ו מהפכו לעתיד זה יורה על שמחה והוא מבואר עכ"ל:

4ואני אומר שגם אפשר לי לומר טעם אחר והוא כי ידוע שהצדיקים לעולם תחילתן יסורין וסופן שלוה והיה ראשיתם מצער ואחריתם ישגא מאד וכאשר עברו היסורין והצרות חלפו למו אז באים לעתיד גילות ושמחות ולכן כל השמחות כותבן בלשון והיה שהוא לשון עתיד כי הוא מהפכו לעתיד ועוד נוכל לדקדק שכן השמחה העתידה לבוא על הצדיק הוא ע"י היפוך שכל היגונות שהי' לו לשעבר נהפכו לו לשמחות לעתיד אמנם הצער כיון שבא בתחלה וברגע חלף ועבר לכן נקט לה בלשון עבר דהיינו ויהי שהוא לשון עבר כי הוא"ו מהפכו לעבר וגם בזה נוכל לדקדק עוד כי רמז בהיות העבר נאמר ע"י היפוך הוא"ו כי מלת יהי הוא עתיד להורות כי השי"ת הוא רב חסד מטה כלפי חסד בעל רחמים ואף אם כפי הראוי והדין היה עתיד עוד לבוא על האדם הזה צרה וצוקה הקב"ה מהפכו לשעבר כאלו כבר בא ועבר עליו ואינו מביא עליו יסורין עוד ואפשר לדקדק שהוא"ו שהוא אות אחת משמו ית' שם הרחמים מרחם על זה ומהפכו לשעבר כדאמרן ומה גם אם אותו האדם הוא שלם שלא פגם כלל במקום שרומז הוא"ו כי אז הוא מהפכו לשעבר כדאמרן:

5ועוד אפשר לומר טעם אחר כי ידוע הוא שאם ח"ו השי"ת גוזר שיבא רעה על האדם אפילו אחר גזר דין אפשר שלא תבא שאם יעשה תשובה או ע"י תפלה אפשר שתבטל הגזרה ולא תבא כי ינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לכן אין שום רעה ודאית לאדם אלא הרעה שכבר באה ונהיתה לא העתידה ולכן לעולם הרעה מכנה אותה במלת ויהי שהוא לשון עבר ולא במלת עתיד אמנם אם השי"ת גוזר איזו טובה שתבא על האדם לעולם לא יחל דברו והוא יקיימנה אפילו שהאדם לא יהי' ראוי אליה ואינו מתחרט כלל מהשמחה העתידה לבא כי אפילו העתידה היא ודאית ולכן נקט לה בלשון עתיד שהיא לשון והיה שהוא עתיד כי ודאי הוא שתהיה ותתקיים לעתיד והנה הצגתי לפניך שתי טעמים לסברת ר' שמואל כר נחמן כי שניהם נכונים:

6ובענין מ"ש הכתוב תרי ויהי אפשר לי לומר ששמואל הנביא שכתב המגלה הזאת רמז לנו ברמז הקבלה שמסרו לנו אנשי כנסת הגדולה כפי סברת רבי לוי או כפי ר' יוחנן שכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער וכן סברת רבי שמואל בר נחמן כדאייתינן לעיל ואף אם ר' אשי מסיק כי ויהי גרידתא איכא הכי ואיכא הכי אבל כל ויהי בימי ודאי לשון צער הם והנה הכא הצער הוא ברור שהיה הרעב ולכן נקט הכתוב ויהי בימי וגם חזר ונקט ויהי גרידתא הם כאלו עתה מתחיל לדבר במלת ויהי גרידתא להורות כי בין ויהי בימי ובין ויהי גרידתא כולם לשון צער הם והר' שמרי' האיקרטי ז"ל כתב כי טעם שפוט השופטים גדול השופטים ועל משקלו כי יתואר הדין במשפט על משקל שוטר ועל משקל גדול כמו שפוט השופטים כמו אלהי האלהים ואדוני האדונים עכ"ל. וכדומה כתב הראב"ע בשם מדקדק אחד והמתרגם נראה שכן כונתו שכתוב והוה ביומי נגיד נגידייא:

7והר"ר יוסף יחייא ע"ה כתב ובימי אבצן והוא בועז קרובו מאלימלך היה המאורע הלז ולא רצה הכתוב לגלותו פה אצל החטא והעונש מאלימלך לכבודו כי זכר צדיק לברכה ולא יזכרו הצדיקים רק במקום הישועה כאשר הזכירו אח"כ כאשר שבה נעמי אל אדמתו הקודש עכ"ל ונכון הוא. ובמדרש אמרו והא תניא בשעת דבר כנס רגליך בשעת רעב פזר רגלך ולמה נענש לפי שהפיל לבן של ישראל משל לבוליטוס של מלך וכו' כך אלימלך מגדול הדור היה ומפרנסי הדור היה וכיון שבאו שני רעבון אמר עכשיו יהיו כל ישראל מסובין בקופתן על פתחו וזה בא בקופתו מה עשה עמד וברח מפניהם הדא גרמא ליה שנא' וילך איש מבית לחם יהודה ע"כ:

8וראיתי לרשב"א הלוי שהקשה וז"ל הן אמת לא שמענו מהמקרא שתהיה זאת עצתו על שנאמר וילך איש ואולי הלך לקיים אומרם ז"ל רעב בעיר פזר רגליך והדרא קושיא לדוכתא עכ"ל. והנה הוא הלך בשיטא אחרת בתירץ קושיא זו. ולדידי אין כאן קושיא כי העונש יוכיח כי לא עליו נאמר רעב בעיר פזר רגליך והוא גם הוא ידע שלא עליו נאמר ומה שהלך לא היה אלא בורח מפני העניים שזה כא בקופתו וגו' כי צדיק וישר הוא ית' דאי לא תימא הכי למה נענש נמצא שהעונש הוא ההכרח שלזה נתכוון ועוד שכיון שהי' מגדולי הדור שהיה כ"כ עשיר אשר לכך נקרא אלימלך כלומר אלי תבוא מלכות א"כ ודאי כי לדידיה לא היה מעלה ומוריד הרעב רק ברח מן העניים:

9ועוד אפשר לומר כי ממה שאמר הכתוב וילך איש קא דרשי זה וכן אמרו הדא גרמא ליה שנאמר וילך איש וגו' וזה יובן במה שאמר ר' אבוהו להלן במדרש כתיב להלן סוסיהם וחמוריהם וגמליהם ברם הכא וילך איש גרדום ע"כ והנה אם היה יוצא כפי מ"ש המקשה רעב בעיר פזר רגליך ועל פי הדין יצא למה הזכירו וילך איש גרדום ולא הגיד העתק האיש הזה מקנינו וכל אשר לו כי בוודאי צאן ובקר עבדים ושפחות היו לו אלא וודאי לפי שהיציאה היתה בעבירה והוא במה שהפיל לבן של ישראל ואמר עכשיו יהיו כל ישראל מסובין בקופתן ולכן ברח מפניהם לכן הזכירו יחידי כאחד הפחותי' ולזה כיוונו רז"ל במ"ש הדא גרמה ליה שנאמר וילך איש וגו' ולכן אפשר שהקדימו ז"ל בדבריהם ואמרו שאלימלך מגדולי הדור ומפרנסי הדור היה להורות לנו ההכרח שלהם כי לכן לא היה ראוי להזכירו כאחד הפחותים אלא וודאי לא הזכירו כך אלא לפי שהפיל לבן של בני ישראל וגומר:

10והר"ר יוסף גאקין ז"ל כתב לגור בשדה מואב אמר שלא יצא להשתקע אלא לגור שם וזה הוראה וסיוע לאומרם ז"ל כי יצא להיות עינו צרה בעניים ואולי כי לזה לא בא לאחד מערי המבצר וידעו מקומו וילכו העניים אחריו כי אם באחת ערי השדה או שנטה אהלו בשדי מואב ממש כ"ל וכתב הרש"א הלוי ז"ל דלפי דבריו לכך נכתוב בשדה ביוד כי מפחדתו מן העניים היה הולך ממקום למקום עכ"ל ובמדרש ויבואו שדי מואב ויהיו שם בתחלה באו להם בעיירות מצאו אותם פרוצים בעבירות אח"כ באו להם בכרכים מצאו אותם מרוחקים במים ואח"כ חזרו להם בעיירות ע"כ וראוי להבין מי אמר להם לרז"ל שלא נתיישבו במקום תחנותם בתחילת ביאתם ואפשר דדייקי מ"ש ויהיו שם שהוא מיותר דבוודאי כיון שבאו שם שהיו שם כל זמן שעדיין לא הודיענו הכתוב נסיעתם ועוד דלקמן הודיענו הכתוב בפירוש וישבו שם כעשר שנים וא"כ ויהיו שם למה לי אלא מדקאמר ויהיו שם מכלל דאיכ' ביאה אחרינ' שבאו שדי מואב ולא היו שם ולא נתיישבו שם לפי שהיו מחזרים משדות לכרכים עד שעתה בביאה שניה ויבואו וגו' ויהיו שם ונתיישבו שם ולפי דרכם ז"ל דייק נמי מאי דנקט שדי ביו"ד ולא בה"א:

11ואומרו, הוא ואשתו ושני בניו. אמרז"ל במדרש שהכוונה לחייב את כולם כי הכל סג סרו מהר מהדרך הטובה אין אומר השב וכן אומרו בפסוק ושם האיש אלימלך שלא עיכב אחד על חבירו ולכן חלה הגזירה עליהם ע"כ והר' יוסף דקדק כן מדלא קאמר ויקח את נעמי כמו שאמר הכתוב ויקח אברהם את שרי אשתו. או מכפל הוא ואשתו אחר שאמר וילך איש למה עוד הוא אלא שמורה שכולם לדבר אחד נתכוונו עכ"ל:

12והרשב"א הלוי ז"ל כתוב אם נתן רשות לספר בגנותן אחר שמאסו בארץ חמדה אומר כי אלימלך לא שמע לקול תופסי התורה שאמרו אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת רעב והנה ר' יוחנן דרש פ"ק דתענית שנאסרו נח ובניו בתשמיש המטה בכניסתם לתיבה מדלא קאמר ובאת אל התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך כדקאמר ביציאה אלא הזכיר הזכרים כולם ביחד ואחרי כן הנקיבות ואם כן פה שראינו שסמך אשתו אליו הוא ואשתו משמע שלא נצטער בצער הציבור ולכן לא ראה בטובה כמשפט הפורשים מן הציבור בעת צרתם עכ"ל:

13ושם שני בניו. בנימוקי החסיד הר"ר יוסף יעבץ זצ"ל כתוב היה די ושם בניו אולי רמז כי לח היו שומעין זה לזה כיוצא בו שני בני אהרן ואמרו ז"ל מלמד שלא נטלו עצה זה מזה ע"כ והרשב"א הלוי ז"ל כתוב ואני אומר להורות כי שניכם שוים בגדולה עכ"ל:

14ואני אומר שהנה הרב ר' יוסף ז"ל לא הרגיש הייתור של שני אלא בזה הפסוק דקאמר ושם שני בניו מחלון וכליון והוא לפי שכיון שהוזכר שמם ואמר מחלון וכליון לימא ושם בניו מחלון וכליון ואנא ידענ' דתרי נינהו אבל בפסוק דלעיל שלא הזכיר שמם אלא אמר ושם בניו לא קשה מידי דאיך יאמר ובניו ולא ידענ' כמה הם לכן הזכיר לעיל מניינ' דשני אמנם בפסוק השני הוקשה לו ז"ל ועם זה יצא לי תירוץ נאה אחר לקושייתו שכיון שידענו נאמנה שדברי הפסוק הראשון היו דברי מדות הרחמים ודברי הפסוק השני הם של מדות הדין שעמדה להתווכח ולסתור כל דברי מלות רחמים אחד לאחד למצוא חשבון וכדכתיבנ' לעיל בשם רז"ל אם כן כל דברי מדות הדין היו דנקט להו לכל דברי מדות הרחמים ומשיג השגה עליהם לסותרם ועלייהו קאי וכך אמר לה למדות הרחמים ושם האש דקאמרת וילך איש סתם שמו אלימלך ושם אשתו דקאמרת הוא ואשתו סתם נעמי שמה וכדכתיבנ' פירוש' דמילת' לעיל וכן נמי תפסה בדברי מדות רחמים שאמרה לעיל ושני בניו ושם לא קשה כלל אמאי קאמר שני כדאמרן וכך אמרה לה ושם שני בניו דקאמרת לעיל ושני בניו סתם ולא פירשת את שמם אני אפרשם והם מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהוד' וכדפרישנ' לעיל כוונת מדת הדין הם הדברים שאמרה מדות הרחמים לעיל:

15וה"ר יוסף גאקין זלה"ה כתוב אומרו אפרתים מבית לחם יהודה אחשוב שבא להודיענו ייחוסן שהיו מבני יהודה הדרים בבית לחם יהודה מאותם שבאו ממשפחת מרים הנביאה הנקראת אפרתה אשר הבטיחה האל ית' לעשות לה בית מלכות כמ"ש ז"ל ויעש להם בתים וגו' ובני יהודה אחרים יושבים בבית לחם שאינם מזרע מרים כי אם מאותם אשר נשאו נשים משבטי' אחרים ולכן נקראו כאן אפרתים כי הם היותר מיוחסים מכל שבט וברוך אלוהי אמת שנתן בפי דבר אמת כי אח"כ מצאתי בפסוק ודוד בן איש אפרת שאז"ל שהיה בא מזרע מרים הנקרא' אפרתה עכ"ל:

16והר"ר יוסף יחייא ז"ל כתב אומרו אפרתים מבית לחם יהודה הנראה לי בזה הוא כי בארץ ישראל היו מקומות הרבה נקראים בשם אחד כמנהג בכל העולם וכן היו נמצאים בכל מקומות משתנים הנקראים בשם בית לחם ולהיות בית לחם יהודא הנכבד מהם להיות כי יהודה גבר כאחיו לכן תארו הבית לחם שלו בתואר אפרתה כאומרו ואתה בית לחם אפרתה ראש ועלוי וכאשר אמר להלן ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם וז"א אפרת שר"ל מיוחסים מבית לחם יהודה שהוא הבית לחם המיוחסים והנעלה עכ"ל:

17ואני שמעתי פה צפת תו"בב מפי מגידי אמת דתרי בית לחם איכא וכן העיד הרשב"א הלוי ז"ל בספרו שכתוב ודבריו כנים כי בלכתי להשתטח אל קבר הצדיקים עליתי אל הר הכרמל וכאשר ירדתי ממקום המזבח ללכת אל צפורי מקום קבר איש האלהים רבנו הקדוש ע"ה פגעתי בעיר אחת ושמה בית לחם וזו היא בגליל והנכתבת על יד הנביא שמואל ע"ה היא בארץ יהודה מקום קבורת רחל ראו עיני ושמח לבי עכ"ל.

18ואומרו ויהיו שם כתב הרשב"א הלוי ז"ל בספרו בשם אביו כי כבואם שמה היתה להם הויה חדשה כי גם הם צרי עין כמואב על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים:

19ובנימוקי החסיד הר"ר יוסף יעבץ ז"ל כתוב ויהיו שם לא אמרו וישבו שם כמו להלן להגיד כי הויה היה להם שם ולא היו דואגים על צאתם מארץ ישראל כיוצא בו והיה לפיכך מתו עכ"ל:

20והר"ר יוסף יחייא ז"ל כתב סיפר הכתוב אשר עליו נחתם גזר דינם והוא כי המעשה היה יותר רע מהמחשבה כי מחשבתם בצאתם מארץ הקדושה היתה לגור בשדי מואב וכאשר באו שמה לא עשו כן כי נתיישבו ויאחזו בה והוא אומרו ויהיו שם לשון הויה כאשר ראינו שישבו שם כעשר שנים עכ"ל. וכיוצא בזה כתב הר' יהודה נתן פרובינצאל והטיבו את אשר דברו עכ"ל. ואני אומר טעם למה בכאן אמר ויהיו ולא אמר וישבו כמו שאמר למטה ואפשר שרצה הכתוב לרמז לנו תירץ לקושיא אחרת שיש להקשות במה שאמר וימת אלימלך איש נעמי שהרי קיימא לן שאין בעל הרחמים נפרע מן הנפשות תחלה וכמו שמצינו באיוב כי מתחלה הוכה בכל ממון וכאשר תם הכסף וכל אשר לו ספו תמו מן בלהות אז הוכה את גופו בשחין רע וקשה דבאלימלך לא התנהג כך אלא בתחלה הוכה בגופו וימת אלימלך וגו' אבל עם מ"ש ויהיו שם לא וישבו יתורץ כי נקטינין כי כל לשון ויהי לשון צער וצרה ובהכרח כן תהי' מלת ויהיו לרבים ולכן אמר בכאן ויהיו שם לרמוז כי בתחלה הוכו כולם בנהי ונהי' במה שנתרוששו ונדלדלו וכל עשרה חלף הלך ועכ"ז לא נתנו לב לחזור לארץ ישראל ולכן אותם הוכו אח"כ בגופו וימת אלימלך איש נעמי: