תלמוד ירושלמי יבמות יא:ו

1משנה: הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת וְשִׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה נוֹשְׂאִין נָשִׁים רְאוּייוֹת לִכְהוּנָּה וְאֵינָן מִיטַּמְּאִין לַמֵּתִים וְאִם נִטְמְאוּ אֵין סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים. וְאֵינָן אוֹכְלִין בַּתְּרוּמָה וְאִם אָכְלוּ אֵינָן מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ. וְאֵינָן חוֹלְקִין עַל הַגּוֹרֶן. וּמוֹכְרִים אֶת הַתְּרוּמָה וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶם. וְאֵינָן חוֹלְקִין בְּקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ. וְאֵין נוֹתְנִין לָהֶם קֳדָשִׁים. וְאֵין מוֹצִיאִין אֶת שֶׁלָּהֶן מִידֵיהֶן. וּפְטוּרִין מִן הַזְּרוֹעַ וּמִן הַלְּחָיַיִם וּמִן הַקֵּיבָה. וּבְכוֹרָן יְהֵא רוֹעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְנוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חוּמְרֵי יִשְׂרָאֵל וְחוּמְרֵי כֹהֲנִים.

2הלכה: הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת כול׳. לְשֶׁעָבַר. הָא לְכַתְּחִילָּה לֹא. כֵּינִי מַתְנִיתָא. מוּתָּר לְשַׁחְרֵר כַּתְּחִילָּה. אַף רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אָמַר. אָסוּר לְשַׁחְרֵר. מוֹדֶה הוּא הָכָא שֶׁהוּא מוּתָּר. מִפְּנֵי תִיקּוּן הַוְולָד. מַהוּ רְאוּיוֹת. לֹא פְסוּלוֹת.

3מְנַיִין לְכֹהֵן שֶׁהוּא מַקְרִיב קָרְבְנוֹתָיו בְּכָל מִשְׁמָר שֶׁיִּרְצֶה. תַּלְמוּד לוֹמַר וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ וְשֵׁרֵת. הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה נוֹתְנוֹ לְכָל מִשְׁמָר שֶׁיִּרְצֶה וְעוֹרָן וּבְשָׂרָן שֶׁלּוֹ. הָיָה טָמֵא וּבַעַל מוּם נוֹתְנִין לְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר וְעוֹרָן וּבְשָׂרָן שֶׁלָּהֶן. אִילֵּין בְּנֵי הַתַּעֲרוֹבוֹת מַה אַתְּ עֲבַד לְהוֹן. כְּזָקֵן וּכְחוֹלֶה אוֹ כְטָמֵא וּבַעַל מוּם. מִסְתַּבְּרָא מֵיעַבְּדִינוֹן כְּטָמֵא וּבַעַל מוּם. וּמַתְנִיתָא עַבְדָא לוֹן כְּזָקֵן וּכְחוֹלֶה. דְּתַנִּינָן. אֵין מוֹצִיאִין אֶת שֶׁלּוֹ מִיָּדוֹ.