כל בו פט

1פט. דין הלכות הפרשת חלה

2הרוצה להפריש חלה מן העיסה מברך תחלה אקב״ו להפריש תרומ׳. ונוטל כזית מן העיסה ומפריש ופושטו כעין עוגה ומשליך לאור ואפילו יש שם כהן לפי שחלת חוצה לארץ אסורה למי שטומאה יוצאה מגופו. ולא יאמ׳ אשר קדשנו להפריש חלה לפו שלשון חלה ר״ל עוגה ואין שם הפרשה כלל כמו שכתוב חלה תרימו תרומה כלומר חלה אחת מן העוגות תרימו תרומה. וכן דעת רב אחא ז״ל. ופושטו כעין עוגה אחר שקראו הכתוב חלה. וה״ר יצחק ז״ל כתב שאין להקפיד אם נזכיר חלה או תרומה ואח׳ כך אם יש שם כהן מפריש אחרת אל הכהן בלא ברכה.

3וכתב ה״ר אשר ז״ל אחר התרומ׳ בלי הפסק דבור יטול חלת כהן כדי שתועיל הברכ׳ לשתיהן. ואם כן יזהר כשיפריש יהיה בה מתנה הגונה. והפרשה זו אינה רק שלא תשתכח תורת חלה ואין מברכין עליה שכבר נפטרה העיסה בהפרשה ראשונ׳.

4וכת׳ הרמב״ם ז״ל הואיל וזו וזו מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת לפיכ׳ של שריפה אין לה שעור אלא כל שהוא ושל אכילה אחד מארבעי׳ ושמונה וזו של אכילה מותרת לזבין או לזבו׳ ואין צריך לומ׳ לשאר טמאין. ופי׳ עוד פ׳ ט״ו הלכות תרומ׳ האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואחר כך מברך בא״י א״ק בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה. וכן קבלנו וראינו מברכין אפילו בחלת חוצה לארץ שגם אכילת קדשי הגבול כעבודה שנאמר עבודת מתנה אתן את כהנתכם.

5ומי שהפריש חלת האור מעיסה אחת ואחר כך נתערבה בעיסה אחרת שלא הפרישו ממנה עדין כיצד יעשה לפטור זאת שלא הופרש ממנה עדין שאם יפריש מן העיסה נמצא שמפריש מן הפטו׳ על החיוב כתב הראב״ד שצריך שיגלגל עיסה אחרת כדי שעור חלה ואח״כ יצרף הכל בסל ויפריש מזאת האחרונה על הכל והר״י ז״ל כתב שנינו פרק שני דמסכת חלה הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו לתוך עיסה שהורמה חלתה הרי זה מביא עיסה שניה שיהיה בה שעור עם אותו שאור ונותנו בצד אותה עיסה ומפריש ממנת שעור חלה עליה ועל השאור כדי שיטול מן המוקף. אין לו עיסה אחרת מוציא חלה על הכל. וכן דעת הרמב״ם ז״ל. ובאר עוד שאם אין לו עיסה שניה נעשית זאת כולה טבל ומפרי׳ חלה על הכל שהטבל במינו אוסר במשהו מתוך כך נראה כשהשאור של פטור והעיסה של חיוב שמוציא חלה אחת על הכל. והר״ף פירש כמו שאנו רגילין אחר פסח שלוקחי׳ שאור של גוים ונותנין בעיסה של ישראל שמוציא חלת אחת על הכל מיניה וביה ואין לחוש משום הפטו׳ על החיוב. ומה שאנו רגילין ללוש עיסה אחרת זו היא חומרא יתרתא.

6ובי״ט של פסח מפריש חלה בלא ברכה ולא יקרא לה שם עד שתאפה אלא יעשה אותה כעין עוגה ויאפה אותה עם השאר ואחר כך יצרף הכל בסל אחד או בקערה אחת שהסל מצרף הכל לחלה כמו שכתבנו. ואח״כ יברך עליה להפריש תרומה ויצניענה לאחר י״ט שישרפנה אבל לא יקרא לה שם בעודה עיסה לפי שאינו רשאי לשרפה שאין שורפי׳ קדשים בי״ט וגם אינו רשאי לאפותה אחרי שאינה נאכלת ואם ישהנה בעיסה תבא לידי חמוץ הילכך אין לה תקנה אלא כמו שכתבנו. ובשאר ימים טובים שאפשר לשהותה ואם תחמיץ אין בכך כלום קורא לה שם מיד ומשהה אותה עד אחר יום טוב וישרפנה.

7ומי ששכח ולא הפריש חלה בין בחול בין ביום טוב משים הכל בסל אחד או בכלי שיש בו בית קבול שאין כלי שאין בו בית קבול מצרף הפת לחלה בזמן הזה שאין חלה אלא מדבריה׳ ויבצע אחת מן הככרו׳ ויברך תחלה כמו שהיה מברך בעיסה ואח׳ כך מפריש וישרפנה ואם היה יום טוב מניחה עד הערב ואח׳ כך שורפה שאין שורפין קדשים ביום טוב. ואם היה שבת אינו רשאי להפריש אלא נותן עיניו בצד אחד בככר אחד ואוכל מצד אחר מן האחרים.

8וכת׳ הרשב״א ז״ל ויש מי שהורה להקל ולהפריש חלה חוצה לארץ אף בשלשה מעי״ט שאין נראה זה כמתקן שאין הפרשתה מעכבת כמו חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואח׳ כך מפריש. וה״ר יצחק ז״ל כתב דאמרינן חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש דלא בעי׳ מוקף וכשהעיסה נילושת יחד אין חוששין רק שישאר אחד מן הלחמים. אבל במצות שלשין כל אחת לבדה צריך שישאיר מכל אחת מעט. והר״ף ז״ל כתב נראה שצריך להפריש מכל שיור ושיור דאין סברא להועיל צרוף במה שנאכל שאין בעין השתא.

9וכתב הרשב״א ז״ל ויש מי שהורה לשייר קצת יותר מכדי שעור החלה שהוא מפריש מפני שצריך להפריש מן המוקף ע״כ.

10והמפריש חלת האור מן העיסה ביום טוב משהין אותה בלא שריפה ובלא אפיה לפי שאין אופין אלא לצורך יום טוב והני מילי כשאין בעיר כהן קטן שלא ראה קרי מימיו אבל אם יש שם כהן קטן שלא ראה קרי מימיו או אפילו גדול שטבל לקריו והעריב שמשו יכול לאפותה ולתתה להם ויאכלוה והרב בעל התרומה כתב שאף כהן שראה קרי ואפילו לא טבל ואם מבטלה ברוב חולין מותר לאכלה הכהן אך הזר אסור לאכלה על ידי בטול הרוב. וכתב נמי שיש מקומות שמפרשין אחרת חלה שניה ונותנין אותה לכהן ואוכלה אפילו בעל קרי ואף אשתו נדה וצריך ליזהר שלא יתננה בקערה עם מרק רותח פן יאכל זר או גוי אחרי כן באותה קערה.

11חלה הראשונה או השניה אם נתערבה בחולין צריכה אחד ומאה במין במינו כדי להתירה לזרים ואם בשאינו מינו כגון חטים בשעורים סגי בששים כך הוא הדין אפילו בשל חוצה לארץ. אבל אם נתערבה ברוב חולין ולא במאה מותרת דוקא לכהן אפילו לא טבל לקריו אבל לזרים לא עכ״ל.

12הנדה וכיוצא בה מברכת ומפרשת חלה בחוצה לארץ.

13אין חייבין בחלה אלא חמשת מיני תבואה בלבד שהם חטים ושעורים כוסמת שבולת שועל ושיפון. אבל פת אורז ודוחן ושאר מיני קטנית אין חייבין בחלה כלל.

14עיסת הרבים ועיסת השותפין חייבת.

15עיסת הבהמה כגון עיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה.

16עיסת הנכרי פטורה.

17ישראל ונכרי השותפין בעיסה אם יש בחלק ישראל שעור חלה חייבת. ויש כותבין שאפילו אין בחלק ישראל שעור חלה חייבת משום דעיסה לית לה קלא וסברי דכולה דישראל היא דקא מפקע לה מחלה אבל אם גוי עומד עליו פטורה שאין לחוש לכך דסתם גוי מפעא פעי.

18אבל עיסת השותפין כגון התלמידים הלומדין לפני הרב אף על פי שאין שעור בחלק האחד לבדו כיון שיש שעור בין של כלן חייבת בחלה ואע״פ שנתערב חלקם זה בזה שלא מדעתם. והמפריש חלה צריך ליטול רשות מבעלי העיסה.

19ויכולה אשה לומר לחברתה ליטול לה חלה מעיסתה אפילו קודם לישה ואף על פי שאינה חייבת עדין בחלה והתלמיד שהוא כמו אורח יכול לומר לבעל הבית להפריש חלה מכל העיסות שיהיו לו מכאן ולהבא ומפריש מהן בעל הבית ואינו צריך ליטול אחר כך רשות בכל פעם. כך כתב הבעל התרומה והר״י והר״ף ז״ל.

20ולמדו הנשים להיו׳ מתנות בשעת הפרשה שתהא חלה על העיס׳ ועל השאור ועל הקמח שתוסיף אחרי כן בעריבתה.

21המערב קמח חטין וקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה דגן חייבת ואם לאו פטורה ואפילו היה השאור של חטים.

22העושה עיסתו ליבשה לחמה או לבשל בקדרה פטורה מן החלה שאין זה מעש׳ לחם. עשאה תחלה על מנת לבשלה בקדרה והשלימ׳ לעשות פת או שהתחילה לעשות פת אפי׳ השלימה לבשלה בקדרה חייבת.

23לשה ביין ושמן ודבש או נתן לתוכה תבלין אם אפאה בתנור או על גבי קרקע במרחשת או על גבי מחבת חייבת שכל זה מעשה לחם.

24וה״ר יצחק ז״ל כתב וז״ל נהגו העם כפר״ת מדין תחלתו עיסה הלכך הני פריטול״ש ורושול״ש אף על פי דסופן סופגנין במשקה מכל מקום כיון שתחלתו עיסה חייבת. וכן נראה לענין ברכת המוציא דאין לחלק מההיא דנטלו לאכלן גבי מנחה שהיא מטוגנת בשמן דהיינו סופגנין. מיהו הוירמל״ש שקורין אלטריא״ה ליכא עליהו תוריתא דנהמא ופטורין מברכת המוציא אך חייבין בחלה. ומורי רבי יחיאל ז״ל היה מסופק לפי שאין רגילות לבשל מהן בקדרה שעור חלה ודומה קצת לעושה עיסתו לחלקה בצק והיה מנהג להפריש חלה בלא ברכה. אבל בונייול״ש פטורין שתחלתן סופגנין בקערה וסופן סופגנין מכל מקום סופן עיסה ואפילו הגאפר״ש הנאפות לתוך הברזל קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מעשה אלפס חייבין היכא דליכא משקה ואף על גב שסכין הברזל בשמן אין זה כ״א מעט כדי שלא ישרפו ומיהו אותן ניבלא״ש הנאפות כמו כן בברזל פטורו׳ משום דליכא עליהו תוריתא דנהמא. מיהו אי קבע סעודתיה עליהו כגון בליל פורים ובליל ברית מילה צריכי׳ ברכת המוציא וטוב הוא שיבצע על לחם גמור כדי לפוטרן. וכן היה מורי רבי יחיאל נוהג כדברי ר״ת.

25כמה שיעור העיסה חייבת בחלה מ״ג ביצים וחומש ביצה כמו שבארנו בהלכות מצה. וה״ר אשר מלוני״ל ז״ל כתב שיעור למשקל הקמח שהיא עשירית האפה והוא משקל ארבע לטרין וחצי והלטרא היא מי״ד אונקיו׳ והאונקיא משקלה כארבע פשוטים מלגורישי״ש.

26וכתב אחד מן המחברים ושעור עיסה אמר רב קבא מגלונאה וכן לחלה והיינו חמשת רבעים קמח ועוד שהם מ״ג בצים וחומש ביצה וכל ביצה וביצה ל״ה כספים בכספים שלנו. ורב האיי גאון ז״ל אמר כי חמשת רבעי ועוד קרובים למשקל ת״ש כספים או יותר למשקל כספים של בבל.

27ובהלכות אין לשין עיסה בפסח בכלי אלא כשעור חלת מ״ג ביצים וחומש ביצה כי היכי דלא ליתי לידי חמוץ. ואמר רב סעדיה שעור עיסה בפסח עד כדי עומר לגולגלת דהיינו תש״ך זוזין כזוזין שלהן.

28והרמב״ם ז״ל כתב כמה הוא שעור העיסה שחייבת חלה מלא העומר בין מא׳ בין מה׳ המינין בין מחמשתן כלן מצטרפין לשעור וכמה שעור העומר שני קבין פחות חומש והקב ארבע לוגין והלוג ארבע רבעיות והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכל האצבעות הן רוחב גודל של יד נמצא למד שהמדה שיש בה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלש אצבעות ותשיעית אצבע בקרוב הוא העומר. וכן מדה שיש בה שבעה אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על שבעה אצבעות פחות שני תשיעית אצבע היא מדת העומר וכמה מכילה מדה זו כמו מ״ג בצים בינוניות וחומש ביצה והם משקל פ״ו סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים שהם משקל ת״ק זוז מזוזי מצרים בזמן הזה ומדה שהיא מכילה כמשקל הזה מקמח החטין בזמן הזה בה מודדין לחלה בכל מקום.

29וכתב הר״י בר אברהם על מה ששנינו חמשת רביעים קמח ועוד רש״י ז״ל לא גריס ועוד דהא אינם אלא חמשת רביעים בצמצו׳ ור״ת כתב טעם ועוד לפי מה דתניא כל האוכל במדה זו ברוך ומבורך פירוש במדת העומר מ״ג בצים וחומש ביצה בודאי הוצרך ועוד להרמת חלה.

30וכתבו הר״ת וה״ר שמואל ז״ל שמותר לנדות אותן בני אדם שגודשין מדותיהן בפסח ומעמידין עצמן בספק כרת וכן נהגו שלא לגדוש. תשובה רבנו יצחק ז״ל מדה של פסח אין נוהגין לעשות אותה גדושה וקבא מגלונאה לפסחא וכן לחלה דפרק אלו עוברין בפסח משמע בלא גדוש. וכן בכל התלמוד כשמזכירין מדה סתם כגון סאה או קב פירוש בלא גודש.

31והני ה׳ רביעים קמח שהם מ״ג בצים במנין משקל תש״כ זוז ואנן שעור משקל לא נהיג לן דאיכא דקלילי ואיכא דלא ובצים נמי איכא קטנים ואיכא גדולין אלא לפי חשבון רביעים של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע יצטרף לשעור חלה כלי אחד של ששה אצבעות ברום ח׳ וג׳ חומשין וחומש חומשא ואז תחשוב האצבעות של אותו כלי חרש שעשיתי לעצמי יעלו לך לחשבון זה עכ״ל הראב״ד ז״ל.

32אין מפרישין חלה מעיסה פחותה מכשעו׳ זה ואם הפריש אינה חלה. לש עיסה אחת פחות מכשעור ואחר כך לש עיסה אחרת פחות מכשעור ונתן בסל אם נתקבץ בסל שעור חלה הסל מצרפן וחייב הכל בחלה.

33ובעל התרומ׳ והר״י כתבו שצריך שיהיה הסל בתוך הכלי לא שיעלה מן הכלי. ועוד כתב הר״י וסדין או מפה מצטרפין כמו סל והר״ף ז״ל כתב ולכך נהגו הנשים לכסות העיסה בשעת הפרשה. ואין התנור מצרפן לחלה.

34היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שעור חלה חייבין אף על פי שאינן בסל.

35קמח שלא רקדו אלא לשו בסובנו אם יש בין הכל שעור חלה חייבין אבל אם נטל המורסן ואחר כך החזירו להשלימו לשעור פטור. והעושה עיסה לחלקה בצק פטורה.

36ב׳ עיסות שיש בשתיהן שעור חלה ואין באחת שעו׳ שנגעו זו בזו ונשכו זו בזו אם היו של שני׳ אפילו ממין אחד פטורין מן החלה ואם ידוע שאין מקפידין על רוב העיסו׳ מצטרפין היו שתיהן של איש אח׳ אם היו ממין אח׳ מצטרפין ואם היה מקפי׳ שלא יגעו זה את זה אפילו היו ממין אחד אינן מצטרפות.

37עיסת חטי׳ שנגעה בעסת כוסמין מצטרפות בשאר מינין אינן מצטרפות וכן עיסת שעורים שנגעה בעיסת כוסמין או שבולת שועל ושיפון שנגעה כל אחת משלשתן בחברתה מצטרפת.

38עיסת חדש אינה מצטרפת בשל ישן אף על פי שהן ממין אחד שלא יאמרו תורמין מן החדש על הישן אלא יביא עיסה אחרת חדש או ישן ויצטרף להשלים השיעור והבולל קמח מה׳ המינין ועשה מכלן עיסה כלן מצטרפות עיסה פחותה משעור מכאן ועיסה פחותה משעור מכאן ועיסה שאינה חייבת בחלה באמצע כגון עיסת אורז או כיוצא בה או עיסת תרומה או עיסת גוי אף על פי שנוגעו׳ זו בזו אין מצטרפות שהרי פטור מן החלה מבדיל באמצע ואם היה באמצע עיסה שהורמה חלתה מצטרפות שהרי זו כבר היתה מחוייבת וכן אם היתה ביניהן עיסת מין אחר או עיסת איש אחר או עיסת חדש מצטרפות.

39ב׳ עיסות שכל אחת מהן פחותה מכשעור שהפריש מכל אחת חלה וחזרו ונגעו זו בזו ויש בשתיהן שעור חייב להפריש מהן שהחלות הראשוכות שהפריש אינן כלום.

40מאמתי תתחייב העיסה בחלה משיתערב הקמח במים ויעשה הכל גוף אחד והאוכל ממנו אחר כן קודם הפרשת חלה אפילו אכילת עראי חייב מיתה ובזמן הזה מכין אותו מכת מרדות.

41המקדיש עיסתו קודם שתתגלגל או שהפקירה פטור מן החלה ואם פדאה קודם שתתגלגל חייבת וכן נכרי שנתן לישראל עיסתו קודם שתתגלגל חייבת בחלה.

42הלוקח בחוצה לארץ פת מנחתום ישראל צריך להפריש ממנו חלה אבל הלוקח מבעל הבית אינו צריך ואין צריך לומר המתארח אצלו.

43ואין שיעור לחלה רק בזמן שהיו נותנין אותה לכהן נתנו בה חכמים שיעור בעל הבית אחד מששים ונחתום אחד מחמשים.

44כתב ה״ר אשר ז״ל תרומה ומעשרות נוהגין בחוצה לארץ מדרבנן אפילו קונה מן הגוי דגן הישראל חייב בתרומה ומעשר ואם קנה מן הגוי שבלים לצורך מצות ומרחן גוי לצורך ישראל בשליחות ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו כך שמעתי מפי הראב״ד ז״ל אבל אם המוכר גוי מרחו פטור ואם השדה של ישראל ומרחו גוי פטור הלכך השבלים שאדם קונה לצורך המצות ומרחו ישראל יתחייבו בתרומה ומעשר. עכ״ל רבי אשר ז״ל: