לנבוכי התקופה ב:ג

1מסירת נפש של הכלל בעד הפרט

2היהדות הרחיקה לכת, עד לידי קיצוניות של מסירת נפש של כלל שלם בעד פרט אחד.

3למשל, הלכה פסוקה זו (רמב״‎ם, הלכות יסודי התורה ה, ה):

4נשים שאמרו להן גויים: תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה, ואם לאו, נטמא את כולכן – ייטמאו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל; וכן אם אמרו להם עכו״‎ם: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו, נהרוג את כולם – יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם ייחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני, ואם לאו נהרוג כולכם... – אם אינו חייב מיתה – ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

5הלכה זו מדברת בעדה. עד היכן הדברים מגיעים: כלל – למשל, של אלף איש – מחוייב למסור את עצמו למיתה בשביל אחד מהם, ובמיתתם לא יצילו את חייו.

6ועוד יותר – לא רק שמחוייבים למסור את גופם למיתה, אך גם למסור את נשמתם לטומאה בשביל אחד מחבורתם, שגם נשמתו תטמא סוף־סוף – ״‎ייטמאו כולן ואל ימסרו נפש אחת מישראל״‎.

7ב״‎כסף משנה״‎ שם מקשה קושייה חמורה, לכאורה: מכיון שכל הטעם שבשפיכת דמים ״‎ייהרג ואל יעבור״‎ הוא מצד ״‎מה חזית דדמא דידך סומק טפי, דלמא דמא דהאי גברא סומק טפי״‎, כמבואר ברש״‎י (פסחים כה, ב), וזה לא שייך אלא במקום שעל כל פנים על ידי מיתתו יינצל חבירו. אבל בנידון דידן, שבין כך ובין כך ייהרג פלוני – במה יוושע זה, אם כולם ביחד ימותו עמו?

8אך באמת הא לא קשיא, כי ״‎צרת רבים – חצי נחמה״‎, וזהו כלל גדול לא רק במילי דעלמא, אך גם בדין. ההלכה הנ״‎ל מלמדת אותנו, כי על הרבים למסור את נפשם – לא רק בשביל הנחמה של היחיד – אך גם בשביל חצי נחמה, בשביל ספק נחמה.

9נזכיר את המחלוקת הידועה (בבא מציעא, סב, ב):

10שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״‎ (ויקרא כה, לו) – חייך קודמים לחיי חבירך .

11והלכה כר׳ עקיבא. ואין סתירה בין זה לבין דברינו. מפני שיש הבדל בין חיוב לשלילה. אם יעשה כר׳ עקיבא, הרי יגרום למיתתו של חבירו על ידי שלילה – שלא נתן לו לשתות. אבל בהלכה הנ״‎ל, אם יימסרו לגוים את פלוני, הרי יעשו מעשה, בחיוב, להמיתו. כאן אין הכלל של ״‎חייך קודמין״‎, ואדרבא, מוטב שימותו כולם ואל יראו במיתתו של חבירם.

12טעות הוא בידי אלה, שראו בדברי ר׳ עקיבא – ״‎חייך קודמין לחיי חברך״‎ – מעין עיקר העיקרים ויסוד היסודות של יהדות, עד שחשבו שבזה אפשר למצוא את הנקודה המרכזית, המבדלת בין המוסר היהודי למוסר הנוצרי. כי באמת גם ר׳ עקיבא לא כיוון לעשות את זאת, בבחינת ״‎זה כלל גדול בתורה״‎, אלא להיפך: ראה כאן יוצא מן הכלל , שיעשה באופן כזה דווקא. למשל, לית מאן דפליג על זה שאמרו בירושלמי, והביאו בתוס׳ (קדושין כ, א), בטעמא של ״‎כל הקונה עבד עברי – כקונה אדון לעצמו״‎, שהוא משום:

13דפעמים אין לו אלא כר אחד – אם שוכב עליו בעצמו, אינו מקיים ״‎כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״‎ (דברים טו, טז), ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו – זו מידת סדום, נמצא שעל כורחו צריך למסור לעבדו, והיינו – ״‎אדון לעצמו״‎.

14ולא אמרו בזה הכלל של ״‎חייך קודמין לחיי חברך״‎ – ומכל שכן, שהמה צריכים להיות קודמין לחיי עבדו – מפני שגם בלי כר אפשר לחיות, ובמקום שהצער נוגע להמתקת החיים בלבד, שם, אדרבא, חבירו קודם.

15לעומת הכלל, של ״‎חייך קודמין לחיי חברך״‎, בכל מקום שאפשר לשניהם לחיות, אלא ש״‎אחד״‎ מהם יצטרך לצער את עצמו, בשעה שהשני יוכל לחיות בריווח יותר – צריך שה״‎אחד״‎ הזה יהא האחר , חבירו, דווקא, ולא בעל הדבר גופו, מפני שעליו לקיים את ה״‎וחי אחיך עמך״‎.

16כמו כן, במקום שלאחר הדבר נחוץ ביותר, בוודאי ובוודאי שעל בעל הדבר לוותר לטובת האחר. וכבר שנינו: ״‎מעיין של בני העיר... חיי אחרים וכביסתם – חיי אחרים קודמים לכביסתם״‎ (נדרים כ, ב).

17סרנו מעט הצדה כדי להראות, ש״‎חייך קודמין לחיי חברך״‎ אין זה הכלל הגדול בתורה, אך נאמר רק לעניין ״‎שנים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד קיתון של מים״‎ בלבד; היינו – שהדבר נוגע לפיקוח נפש, שאין מן ההיגיון והצדק, ואף לא מן היושר, להמית שתי נפשות במקום שמלאך המוות אינו דורש אלא אחת; וגם זה, כאמור, רק באופן שלילי ולא באופן חיובי. כי באופן חיובי – על הכלל כולו למסור את עצמו למיתה, וגם לטומאה, בשביל הצלת נפש אחת מישראל, ולא רק הצלה ממש, אך גם להמציא לה חצי נחמה. ולא נדחה את ההצלה פורתא של הפרט, מפני ההצלה הגמורה של הכלל כולו.

18כי כאמור, כל פרט הוא כלל שלם לעצמו, וכל ״‎עולם קטן״‎ הוא עולם גדול לעצמו, ואינו נדחה מפני הרבה עולמות אחרים.