לנבוכי התקופה ב:ד

1השפעת השקפתנו המוסרית על חיינו ההיסטוריים

2השקפתנו על המוסר – הפרט לא נדחה מפני הכלל, וכל הכלל כולו לא בא אלא בשביל הפרט – נעשתה אצלנו – לא רק למידה – אך גם לרגש חי, שלא יכולנו להשתחרר ממנו, אף במקום שהדבר הביאנו לתוצאות רעות וקשות. די להראות על מעשה פלגש בגבעה. המעשה כשהוא לעצמו מראה עד כמה היה חזק רגש המוסר שלנו בכלל, עד שעוול שנעשה לפלגש אחת, פחותה שבפחותות, נגע בלב כל ישראל מדן ועד באר שבע (שופטים יט, ל – כ, ח):

3וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאַתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עַלוֹת בְּנֵי יִשְרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ... וַיָּקָם כָּל הָעָם כְּאִיש אֶחָד לֵאמֹר לֹא נֵלֵךְ אִיש לְאָהָלוֹ וְלֹא נָסוּר אִיש לְבֵיתוֹ.

4ואומנם, התוצאות היו רעות מאוד. התלקחה מלחמת אחים אשר לא היתה כמוה:

5וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל שָׁבוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן וַיַּכּוּם לְפִי חֶרֶב מֵעִיר מְתֹם עַד בְּהֵמָה, עַד כָּל הַנִּמְצָא, גַּם כָּל הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ (שם שם, מח). עד שראו אחר כך בעצמם כי הפריזו על המידה בזה (שם כא, ב-ו):

6וַיִּשְאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל. וַיֹּאמְרוּ לָמָה ד׳ אֶ־לֹהֵי יִשְרָאֵל הָיְתָה זֹאת בְּיִשְרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְרָאֵל שֵבֶט אֶחָד... וַיִּנָּחַמוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵבֶט אֶחָד מִיִּשְרָאֵל.

7אך על כל פנים, המעשה הזה לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על השקפתנו על הפרט והכלל כולו יצא: כי ברור, שהדבר נעשה אצלנו לאט־לאט לרגש חי, שלא יכולנו להשתחרר ממנו, אף במקום שתוצאותיו היו בניגוד להשקפה המוסרית שממנה התהווה.

8ומכאן אפשר לבאר מקורם של כמה תכונות מיוחדות שבישראל, אם כי לא תמיד אפשר לדורשן לשבח. למשל – התכונה של ״‎אין סדר לישראל״‎. אומנם במידה מרובה אפשר לתלותה בגלות, שכל עיקרה היא צלמוות ולא סדרים. אבל אין לכחד את האמת, כי הדבר תלוי גם, במידה מסויימת, בתכונתנו ועצמותנו גופא. כי כל סדר פירושו – ביטול הפרט מפני הכלל, או דחיית היחיד מפני הציבור. אי־אפשר לשום סדר ומשטר שבעולם, אף המובחר שבמובחרים, שיתאים לכל פרט ופרט, אלא שכל הסדרים נעשים לתקנת הכלל ולטובת הכלל. ואם הפרט יסבול מזה – אין בכך כל רע. אבל תכונתה של היהדות אינה סובלת זאת. כי מוסר היהדות פירושו, כאמור, חירות מוחלטת של הפרט, שאינה נדחית גם מפני הכלל. ואם תקנה היהדות הרבה תקנות לטובת הכלל, הרי אלו לא נשתרשו כל־כך בתכונתנו.

9ואגדה קדמוניה מספרת לנו על ההבדל שבין הכנסת אורחים של אברהם אבינו להכנסת אורחים של סדום. אצל הראשון היתה המיטה לפי מידת האורח; ולא היו כל המיטות שוות, אך אחת גדולה ואחת קטנה, כשם שאין כל האורחים שווים. אך בסדום היה להיפך: האורח לפי מידת המיטה; כל המיטות היו במידה אחת, מבלי הבדל בין אחת לשניה אף כחוט השערה. ואם האורח היה גדול יותר ממידת המיטה, היו מקצצים את רגליו; ולהיפך: אם היה קטן יותר מדאי, היו מותחים את רגליו עד שנשמטו ממקומן. כאן בולט ההבדל בין הצדק המוסרי של בני סדום ובין הצדק המוסרי של אברהם אבינו: אצל הראשונים מתבטל הצדק – גם כשרוצים בו – מפני הסדר: אמת־המידה של המיטות; ואצל האחרונים – בני בניו של אברהם אבינו, להיפך: מתבטל הסדר מפני הצדק. אצל סדום יש מידת סדום, העיקר המידה שבה יומד הכל במשורה אחת. ברם, אצלנו – אין מידה אחת.

10גם הקבצנות בישראל – שנעשתה ללעג ולקלס, לא רק בעיני הגויים, אך גם בעיני המשכילים שבנו – מקורה בתכונתנו זו. כי אף על פי, שכאמור, ההלכה כר׳ עקיבא ש״‎חייך קודמין לחיי חברך״‎, למעשה התנהגנו יותר כבן פטירא, ומפני החששא של ״‎ואל יראה אחד במיתת חבירו״‎ וויתרנו על הכל. בוודאי אי־אפשר לכחד שעל ידי הקבצנות נתרבו אצלנו הולכי בטל שנפלו למעמסה על הציבור, בשביל טובת הכלל היו בוודאי צריכים להלחם בה עד רדתה. אך מפני החששא של ״‎ואל יראה אחד מהם במיתת חבירו״‎ וויתרנו על טובת הכלל, והיה לנו כלל גדול ש״‎כל הפושט יד נותנים לו״‎, ו״‎בואו ונחזיק טובה לרמאים״‎, כי כדאי הוא שהכלל כולו יסבול בשביל קיום נפשות הפרטים המעטים שאינם רמאים.

11לכשנתעמק מעט נראה, כי כל עיקרה של ״‎שנאת חינם״‎, שפירושה מחלוקת ופירוד לבבות, לא באה אלא מחוסר משמעת – שלא רק שהגדולים לא נשמעו לקטנים, אך גם הקטנים לא נשמעו לגדולים. כל אחד שפט את שופטיו ובנה במה לעצמו, מבלי לקבל מרותו של הכלל.

12ואם מידה זו נמצאת אצלנו בגודש יותר מרובה מבכל הגויים, הרי זה בא מתוצאות השקפתנו על החיים, שהכלל הוא בעד הפרט, ועל כן מרשה כל פרט לעצמו להיפרד מן החברה, ועל ידי זה נתרבו בנו המפלגות לאין מספר וזה מביא ממילא גם לידי שנאת חינם.

13אומנם, כלל גדול הוא, כי בעולמנו זה אין טוב בלי רע, וגם על השקפתנו זו נאמר זה. על כל פנים השקפתנו זו נעשתה אצלנו לתכונה, תכונת הנפש הישראלית.