לחם שמים על משנה ביצה ב:ג

1ושוין שמשיקין את המים. כתב הרע"ב ז"ל מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי כו' ונותנן במקוה מים. מלוחים עד שנושקים מים למים ונמצאו זרועים ומחוברים. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה עכ"ל. והוא מפירש"י:

2ועל כרחנו צריכין אנו לתת טעם לדבר זה. דאטו זריעה מי לא חמירא מטבילה. דמיחזי כמתקן מנא לחוד. ולא מלאכה היא. ואעפ"כ אסרוה לטהר בה הכלים הטמאים:

3אבל טעמו של דבר למדנו בגמרא. דהשקה מילתא דלא שכיחא היא. משו"ה לא גזרו בה. ולא שנא בתורת טבילה או בתורת זריעה היה מותר מטעם זה. לא הוצרך רש"י לומר מתורת זריעה. אלא משום שלא מצינו טבילה עולה לאוכלין ומשקין לטהרן מטומאתן. לכך פירש לך שזה אינו מתורת טבילה שתועיל אף לאוכלין ולשאר משקין. אלא בתורת זריעה. ולא זריעה ממש. אלא ר"ל שנעשין ע"י ההשקה מחוברין במים שבקרקע. ופנים חדשות באו לכאן וק"ל:

4ומ"ש בתי"ט בד"ה שמשיקין על דנקט הרע"ב מים מלוחים עיין עליו. תלה הדבר ברמב"ם. מה שהוא תלמוד ערוך לפנינו. דהכי איתא בהדיא בגמרא אמתניתין אי דאית ליה מים יפים. הני למה ליה למעבד השקה אלא דלית ליה:

5ובאמת יפלא בעיני ואשתומם כשעא חדא איך אפשר זה. שא"כ מצינו סתירה מבוארת בין שתי משניות שלמות. שהרי שנינו באחרון דמקואות [משנה ו']. בש"א אין מטבילין רעים ביפים. ואילו הכא תנן ושוין שמשיקין. הרי זה דבר נפלא מאד. והתימה שלא הרגיש בזה אחד מהמפרשים שבאו לידי:

6ואין מקום להתעקש ולומר דהתם במקואות בהטבלה אגב כלי איירי. דלהכי נקיט מטבילין ולא משיקין. כי זה ודאי שיבוש מוחלט. דאי לטעם שכתב שם הר"ש. דטעמייהו דב"ש דילמא חייס עלייהו דלא ישיקם היטב. כי היכי דלא ליגעו בהדי הדדי. הא ודאי דלא שנא בכלי טמא או בכלי טהור. ואי להר"מ דמפרש התם. דסברי ב"ש דאין מועלת השקה כי אם דווקא במין עם מינו. פשיטא דלא שייך לפלוגי. ומאי שנא משיקן בכלי טמא או בטהור הכל שוה. מיהת בין למר בין למר ליכא מאן דסליק אדעתיה לפלוגי בהכי:

7והא דנקט התם מטבילין ולא משיקין. זה פשוט מאד דהכא הוא דאיצטריך ליה למיפלג בדידה. דדווקא בהשקה הוא דשוין ושריא אליבא דכ"ע משא"כ בהטבלה דאסירא. אבל התם דהשקה והטבלה חדא מילתא נינהו. לאותו ענין שנחלקו בו שם ב"ש וב"ה. לא איצטריך ליה למינקט דווקא השקה. ואדרבה בהכי אשמעינן רבותא אליבא דב"ה דאפי' הטבלה שרו. מכל מקום פשוט מאד דבכל גוונא פליגי התם. א"כ היכי קאמר הכא בפשיטות דשוין ב"ש עם ב"ה להשיק מים יפים ברעים. זה חידוש זר שבקושי ימצא כמוהו בכל הש"ס. ושאלתי דבר זה לחכמים ואין פותר:

8אבל בעניותי משמים זכו לי ליישבו. דאליבא דב"ש הכא במאי עסקינן במי החג שנטמאו דאע"ג דהמים שמשיק בהם יפים לשתייה. מ"מ אינן ראויין לניסוך. דבעינן מי שילוח מדכתיב ממעייני הישועה. ודקאמר תלמודא הכא אי דאית ליה מים יפים. אליבא דב"ה אתי שפיר כמשמעו. ולב"ש נמי ניחא דאיירי בהאי גוונא. דתרווייהו יפים הן דראוים לשתייה. ומין א' נינהו. אלא דהנך לא חזו ליה כנזכר. וכה"ג נמי לאו יפים מיקרו למילתא דקבעי להו:

9ואפ"ה פשיטא דמשיקין בהן. דהא ודאי לא שייך טעמא דילמא חייס עלייהו. אלא במרים ומתוקים. או חמין וצונן. שאלה משנין טעמן של אלה. או מפיגין צנתן. משא"כ בכה"ג דלא צריכי ליה לשתייה. וקבעי לאטבולינהו ולטהרינהו. הדר הוה ליה כהשקה דעלמא. אדרבה הא חמירא ליה בודאי. ומין במינו נמי הוי כדאמרן ולית בה ספיקא. דבין כי אזלינן בתר שמא. או בתר טעמא [ע"ז דף ס"ו ע"א] חד מינא נינהו:

10והא נמי פשיטא דאית בהו הך סברא דמיזהר זהיר בהו ושרי להשיקן בי"ט. משום דהו"ל מילתא דלא שכיחא. והכי איתא נמי בהדיא בגמרא דפרק כל שעה (דף ל"ד:) דמי חג שנטמאו משיקן בשבת. ע"ש ברש"י. והרי זה נכון מאד בעזה"י. ואינני מסופק שכיוונתי האמת ת"ל. ועכ"ז יש להפליא איך לא שת לבו אח' מהמחברים לעורר דבר זה. ובפרט בתי"ט דהוא מרא דתלמודא. ולו יד ושם במשניות עשר ידות. איך לא חלי ולא מרגיש:

11והקשיתי קושיא הנ"ל לרבנים גדולים. ולא מצאו ידיהם ורגליהם להשיב. שרים עצרו במלים. (הגה"ה אחר זמן רב שכתבתי זה. הרציתי קושיא זו לאחד מרבני הזמן ולא מצא מענה. והלך ממני משתומם. וכשחזר לביתו עיין בדבר. השיב לי תשובה זו. לכבוד אהו' אדוני ומורי ח"ד גברא רבה ריכא ובר ריכא. ה"ה הרב המובהק כו' כמוהר"ר יעקב נר"ו כו'. אמנם היטב חרה לי על הקושיא גדולה בעיניו קודש שהקשה אותי וכשבאתי למלון פניתי לתור ולתרצה. ותמיהני נשגבה איך מותיב תיובתא לרבי שסתר דברי עצמו בשני משניות בדבר הפשוט מאד ולא ניתן ליכתוב מרוב פשיטתו שכאן במסכ' י"ט לא נחית להשמיענו דיני מקואות רק אמר ששוין ב"ש וב"ה שמשיקין בי"ט ולכל חד כדאית ליה לב"ש דווקא יפים ביפים ולב"ה אפי' יפים ברעים. ושם במס' מקואו' ביאר פלוג' דב"ש וב"ה בזה. והש"ס דקאמר דלית ליה מים יפים. עם שי"ל דגם לב"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צורכו הצריך לו לי"ט זולתי אם ישיק גם אלו המים יפים. ואם ישתמש מן המים היפים שבמקוה קודם שישיקן אפשר שלא ישאר שיעור מקוה. אך פשוטו הפשט וריהטא דגמרא אינו אלא לב"ה דלב"ש גם אדם אסור לטבול. אלא דקאמר דכ"ע אפי' ב"ה מודו דכלים לא בי"ט. ועל זה שקיל וטרי עד דמסיק דלית ליה. ולב"ש כולהו אמוראי ס"ל דטעם משום מתקן בין אדם ובין כלים ולא ס"ל דנראה כמיקר ופשוט הוא לענ"ד ואם שגיתי אתי תלין. ובר מן דין ומן דין לק"מ אפי' לב"ש אפילו אי לית ליה מים יפים כלל יותר מאלו. דהא מאי דס"ל לב"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה כמבואר שם. וא"כ הכא דמזהר זהיר בהו והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן גם גזרה זאת האמורה שם וברור כשמש. עכ"ל המשיב אשר יצא לו שם היותו חריף ובקי חובר חברים מחוכם. ולא פרסמתי שמו דלא ניחא לי בזילותיה בפרט שהוא אוהבי ומחו'. וחביב עלי כגופאי. ולא היה כדאי להציג דברים כאלו כאן. להעלותם על ספר ולהשיב עליהן. כי באמת חוששני מחטאת איבוד הזמן היקר וטורח בחנם. כי כל תלמיד מתחיל ישיבהו על עקב בשתו:

12אמנם להיות תוכחה לנמהרי לב. הרוצים להשיג ולעקם הישרה בלי בחינה ודעה ברורה. על כן לא חסתי על הוצאה וטרחא. והעמדתי פה דבריו כהוייתן. ומה לעינים שכך רואות ממי שמכונה בשם ת"ח. יתעסק בדברים בטלים כאלה אחר עיון. ולא יעלה בידו להבין דברים פשוטים על אמיתתן. כי מה שכתב בתחלה דכאן לא נחית להשמיענו כו'. ולכל חד כדאית ליה לב"ש דווקא יפים ביפים. ולא ידע מאי קאמר. דא"כ קשיא קושית הגמרא. אי דאית ליה יפים כו'. ותו דאי מיירי לב"ש במשיק יפים ביפים. אי הכי הו"ל מילתא דשכיחא. ומאי טעמייהו דשרו. ולא גזרו השקה אטו הטבלה:

13ומה שהוסיף באמרו עם שי"ל דגם לב"ש קאמר דלית ליה מים יפים כל צרכו. גם זה הבל. דאי הכי מאי יפים דקאמר. כיון דהני והני שוין נינהו. הכי איבעי ליה למימר אי דאית ליה מים טובא:

14ומש"ע אך הפשוטו וריהטא דגמרא אינו אלא לב"ה כו'. נראה שרצה לומר דלב"ש באמת לא שריא השקה בי"ט. כי היכי דאסרי אף טבילת אדם. והוא הדין לכל הטבילות דאית בהו משום מתקן. הנה טרחתי לפרש דבריו שאין להם מובן. והם שקר מוחלט. והפך ההבנה בלשון המשנה הברור ומבואר לתשב"ר על פיה. וגנאי לטפל בזה. שהלשון בעצמו אינו סובל ביאור אחר. כי אם דווקא ששוין בזה ב"ש וב"ה שמשיקין ושאין מטבילין:

15ומש"ע ובר מן דין כו' דלק"מ דהא מאי דס"ל לב"ש שם שאין משיקין יפים ברעים הטעם משום גזרה. וא"כ הכא דמזהר זהיר בהו. והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. לא גזרינן אף גזרה זאת' האמורה שם וברור כשמש עכ"ד. מה אומר לדברים הללו. אולי לא זרחה לו השמש. ולא ראה מאורות האמת מימיו. ואינו מבדיל בין בוקר לאמש. אם זה ברור לו כשמש. כי לו יהי כדבריו שהטעם פשוט שם משום גזרה. ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו אותו גזרה. א"כ ישמיע לאזנו מה שמוציא מפיו. דמ"ט אמרינן הכא דמזהר זהיר בהו. והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיחא. משום דאי אית ליה מים יפים הני למה ליה למעבד להו השקה. אי הכי התם נמי דפליגי במשיק מים יפים ברעים. על כרחך משום דלית ליה מים יפים כי הכא. וא"כ אמאי אסרי התם ב"ש. הא הויא מילתא דלא שכיחא. דלא גזרו גם אותה גזרה:

16אלא פשיטא דזה שיבוש שלא יעלה על לב בר דעת. דהתם על כרחין בהא קמפלגי. אף דהיא מילתא דלא שכיחא. דמאן דחייש שמא לא ישיקם היטב. מאי שנא מילתא דשכיחא מדלא שכיחא. מיהת כי איתרמי דעביד הכי איכא למיחש. ולא דמי לגזרה שגזרו משום דבר אחר שלא יטעו בו. דכיון דאינו דבר מצוי. לא יבואו ללמוד ממנו להתיר אף ד"א בדמיון מוטעה. ואין להאריך כי זה ברור יותר משמש. לכן כהו עיניו מהביט בחילוק זה האמיתי:

17וכל זה פשוט מאד אף לפי דעת המשתבש הלזה. החושב שדברי הר"ש ז"ל שם כאילו ניתנו מסיני. דגזרה היא ואין להרהר אחריה. כי אמנם אין הכל מודים לו להר"ש ז"ל בזה. כאשר הודעתיך למעלה:

18אבל לדברי הר"מ והרא"ש ז"ל הויא הילכתא בלא טעמא. אלא הכי גמירי לה ב"ש הל"מ. דאין משיקין אלא מין עם מינו. ולאו משום גזרה. ומה ישיב א"כ המשיב הנ"ל לפ"ד הר"מ בזה. עם שבאמת לענ"ד אין הכרח לזוז מפי' הר"ש. מחמת הקושיא שהקשה עליו הרא"ש דהתינח במשיק מים יפים ברעים. שייך לומר משום ההיא גזרה. מיהא רעים ביפים הא אסרי נמי ב"ש. ומאי איכא למימר הא ודאי לא שייכא הך גזרה. דילמא לא ישיק יפה עכ"ד הרא"ש ז"ל:

19ולדידי אי משו"ה לא איריא. דרעים אין פירושן דאינן ראויין לכלום. דא"כ למאי משיק להו. אטו בשופטני עסקינן. אלא הכא במאי עסקינן במים מרים ומלוחים שהן לרפואה בלבד. ולהכי קרי להו רעים. דלשתייה לחוד רעים נינהו. ומכל מקום חשובים הן וצריכים לו לרפואה. כמו חמי טבריא. וזולתן ממי מעיינו' מלוחים וחמוצים שאינן עומדים לשתיית כל אדם:

20והשתא אתי שפיר דברעים ביפים. נמי איכא למיחש הך חששא גופה. דילמא חייס עלייהו. ולא משיק להו להדיא. דלא יתערבו ויופסדו מתשמישן. כך נ"ל ליישב פי' הר"ש ועכ"פ צריכין אנו למה שכתבתי לעיל שהוא האמת הגמור שאין בו דופי. ועל מה זה חרה לו להמשיב הנ"ל שבחר בדרכי חושך קי"א תחת יופי הכי אמרתי רבי לא שנה משנתו בדיוק ונכשל בסתירה ח"ו ותשק ידי לפי. ואם דבר ריק הוא ממנו הוא וחובה עלינו להשתדל בכל כחינו לתרץ המשניות הנראות כסותרות. אך לא בדברי תוהו חלילה כי אם בדברים מיושבים ונוחים הנשמעים בשופי. ואם היטב חרה לו על שלא זכה להציץ באור האמת. בדין הי"ל שיכעוס על מלמדיו דאלפוה שיקרא ותלו ליה כיפי. הנה הצגתי זאת לאות ולמופת. לזכרון וטוטפת. בין עיני הקופצים להשיב דבר בטרם ישמעו ויבינו. ולא ששתי ח"ו בתקלת האיש הזה. אדרבה צער גדול היה לי על זה בפרט שהוא אוהבי. והגיעו אלי דבריו ע"י אדם רשום כמתהדר ומתפאר עלי. ושש כמוצא שלל רב. ולשמחה מה זו עושה. אין זו כ"א דעת גסה. ע"כ הגה"ה):