לחם שמים על משנה ברכות א:א

1בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים:

2מאימתי ההבדל שבין אימתי למאימתי במ"ם. הוא שמלת אימתי באה לשאלה על גדר זמן מוגבל. בלי שתורה על התחלתו. גם הונחה לשימוש השאלה על המקומות והענינים כמו אימתי אמר פלוני כך והרבה בתלמוד. אבל מאימתי מתיחדת בהגבלת התחלת הזמן בכל מקום. וכמוהו מאימתי מזכירין גבורות גשמים:

3בערבית. אית דגרסי בערבין לשון רבים. וסעד גדול לנוסחא זו מצאתי ברעיא מהימנא פ' פנחס (ד"א דרמ"ג ע"א בסופו) דמוכח התם בהדיא דגרס לקמן בפרקין מאימתי קורין בשחרין ע"ש הטעם. וא"כ משמע דברישא דהיינו מתניתין דהכא נמי הכי אית לן למיגרס דכוותה בערבין דמשמע תרי. ומאן דתני הכין ודאי לא משתבש. ודייק טפי בלישנא. דלנוסחא דילן הו"ל למימר קורין ערבית ושחרית בלי בי"ת השימוש כמנהג הלשון ברוב המקומות בתלמוד דוק ותשכח. והמלה עצמה ביאורה ונקודתה קשה. שאיני יודע הוראתה הפרטית. ואין נראה שיהא ערבית שם נרדף להערב או הלילה. וכן שחרית לשחר ובוקר. שהרי מצינו שנשתמשו חז"ל גם בשמות שחר וערב כמ"ש לקמן בשחר מברך שתים ובערב מברך שתים והרבה כמוהם. על כרחך לומר שיש שימוש מיוחד למלות שחרי' וערבי' הללו שחדשום רז"ל ואין להם רע במקרא. ומטעם זה ג"כ קשה ידיעת הניקוד באמיתות לפי שאינו נראה בעיני שיהיו שמות דברים עצמיים או מקריים פשוטים. על משקל אחרית בלה"ק שבכתוב. כי אז לא יהיו כי אם שמות נרדפים לשחר וערב. וזה לא יתכן כי לא המציאו רז"ל לשון מחודש רק לצורך הוראה מיוחדת. והוא דבר מבואר בעיני כל בעל שכל. ולכן הנראה קרוב אלי שהוא כעין תואר נקבה. כמוהו בלשון רז"ל רוח קצרית (בכורות מ"ה דפ"ז) קראה גברית (גמרא דס"פ במ"א יוצאה) [ד' ס"ז ע"ב] מן גבר וידמה שימצא תואר הזכר כמו כן עד"ז ונאמר גברי כמו ולא יהל שם ערבי (ישעיה י"ג) שנגזר מן ערב וממנו נאמר גם כן ערבית . ותהיה המלה תואר נקבי לשעה שהיא עת התחלת הערב. וכן שחרית שם התואר לעת התחלת השחר. וכמוהו עוד לדעתי זה ששנינו [פ' א' דפרה משנה א'] אב"ע שמעתי שלשית ע"ש ודוק. וכן נכון שיהא ענינה שם תואר נקבי בכל מקום. אלא שלפעמים תורה על העת והשעה הערבית שהוא תחלת פנות היום ונטות השמש לערוב. ולפעמים על הקריאה והתפלה הערבית והשחרית . וכאן יפורש על השעה הערבית או על התפלה הערבית שקבעו בה ק"ש. ובאמרם מתפלל אדם ערבית ושחרית התואר נופל על התפלה שיתפלל תפלת ערבית ושחרית ויזכיר בה מעין המאורע וכיוצא כך נ"ל ודוק:

4רבי אליעזר. רבים נבוכו בקריאת מלת רבי כשהיא נסמכת לשם עצם אדם המעלה. יש קורין הרי"ש בק"ח כדעת התשבי ויש בחיר"ק וכן נוהגין הלועזי' וי"א מקרוב באו בשור"ק והאשכנזים קוראין בסגו"ל. וכל זה איננו שוה לי שהוא מבלי השגחה כרצון איש ואיש מבלתי הסכמה בטעם נכון. והמחוור בעיני שהרי"ש בשו"א כאשר כתבתי וביארתי היטב בס"ד בהגהות סידור תפלה אשר לי הנקראים לוח אר"ש. ולא רציתי להטריח המעיין בספרי זה בידיעת דרכי דקדוק הלשון באריכות. על כן ראיתי כי טוב לתת לזה מקום מיוחד וקבעתיו בהגהותי הנז' יעויין משם באורך דיני שם תואר זה וכיוצא בו ותנוח דעתך בעזה"י:

5רבן גמליאל. הבי"ת קמוצ' ודגושה והנו"ן שרשית ע"ד התמורה בחילוף ה"א בנו"ן כמו נדה נדן אתנה אתנן. ואיננה כינוי כמו בארמי רבנא עוקבא. אף לא מאותיות האמנתיו הנוספות כנו"ן גזלן. אבל היא יסודית בשקל גנב דין. כאשר הוכחתי ג"כ שם בס"ד. ע"ש מילתא בטעמא:

6עד שיעלה ע"ה. מ"ש הרע"ב ומיהו לכתחלה משהגיע עונת ק"ש אסור. עיין בא"ח סימן רל"ה ומ"ש שם:

7עמוד השחר. עמ"ש בתי"ט בענין עליית העננים והוא לכאורה נגד מ"ש רז"ל בפ' הספינה [ד' ע"ה ע"ב] ש"מ האי עיבא תלתא פרסי מידלי. אולי יש לחלק בין העב שהוא כבד ביותר שאינו מגביה רק ג' פרסאות ובין העננים הקלים שהן נגבהים יותר:

8הקטר חלבים ואיברים. פירש הרע"ב ז"ל של עולת תמיד של בין הערבים. וכ' בתי"ט ז"ל אע"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב (וממ"ש בסמוך יתבאר דליתא דפשטיה דקרא לא מיתוקם אלא בעולת תמיד והיינו דכתיב העולה בה"א הידיעה ודוק) אלא מילתא פסיקא נקיט עכ"ל. ולא פירש מאי פסקא דודאי על הרוב אין עזרה ריקנית משאר זבחים ועולות המצויין תדיר מכל ישראל. ואם משום שאינן מצויין לעולם בהחלט וחיוב. גם לאיברי התמיד אין הכרח היותם שם בכל לילה כמו שיתבאר לך ממה שאכתוב בסמוך בע"ה. שהיו עושין כל האפשרות להקטירן ביום. ועל כן אם אירע שניתותרו עד הלילה. זהו מחמת שאר קרבנות נדרים ונדבות שהיו מרובין בו ביום. ובודאי דעת משכיל תרגיש שהרע"ב והר"מ ז"ל שלא קצרו בלשונם כלשון רש"י ז"ל כאן. עם היותו יותר כולל. בלי ספק כיוונו לדבר רשום. לכן נראה לי שהשמיעונו באגב אורחא הילכתא גברוותא. שאף ע"פ שבכל איברי הקרבנות כך הוא הדין אם ניתותרו מקטירן בלילה (וגם בזה יש דברים בגו ואינו פשוט כל כך כמו שיובן ממ"ש בסמוך תוך כדי דיבור זה בס"ד. ותראה שגם בזה תנאי היו דברינו. שלא זו בלבד שמצוה להקדים ולא לאחר המצוה. שזה הטעם משתתף לכל הקרבנות עם התמידים בשוה. אלא שנוסף החיוב בשאר הקרבנות שאינו רשאי לאחרן אלא בשאי אפשר ובדיעבד דוקא ואפ"ה בהקטרה קדמי כמו שנבאר לפנינו). מ"מ היו נזהרין בשאר הקרבנות להקטיר איבריהן ביום כל מה שיוכלו להקדימן שלא יניחום עד הלילה. מפני שחביבה מצוה בשעתה אע"ג דאפשר בתר הכי. תדע שהרי מטעם זה דוחין הן את השבת איברי תמיד ושל פסח להקטירן ביום אם אפשר ולא מאחרינן להו עד הלילה אפילו בשבת כדתני' פ"ו דפסחים [ד' ס"ח ע"ב] ולכן לפי הנחה זו לא יארע זה בשאר קרבנות כ"א לעתים רחוקות. משו"ה לא פסיקא להו ז"ל. רק בתמיד שאיברים שלו הם היותר מצויים בודאי לפי שהוא מאוחר לכל הקרבנות שעליו משלימין כולן. וזמנו בין הערבים. ושמור זה כי נכון הדבר מאד וברור בלי ספק בעולם:

9ואל יקשה עליך ההיא דפרק כל התדיר [ד' פ"ט ע"א] דתנן איברי עולה קודמין לחטאת אף על גב דדם חטאת עדיף כדאיתא התם. וכ"ש שאיבריה קודמין לכל שאר הקרבנות. עאכ"ו איברי תמיד שיש להם ג"כ המעלה של תדיר. אבל תדע באמת שאין הדברים אמורים שאיברי עולה קודמין. אלא דווקא בנדרים ונדבות או של מחוסרי כפרה. משא"כ באיברי תמיד של בין הערבי'. שהן ודאי מאוחר' לאימורי הקרבנות כולן. חדא הואיל ואתחיל בהו בהקרבה. עביד להו ברישא וגומר כל עבודתן ומקדי' גם ההקטר'. וסברא הוא דכל הקודם בעבודת הדם קודם אף באכילת מזבח. וכדמשמע בפכ"ה דאפי' בהקדשן של קרבנות אזלינן בתר חשיבותן. וכיון שהוקדמו לשחיטה ולזריקה מפני מעלתן וחשיבותן. היא מושכתן לכל עבודתן. שיתר העבודות נגררות אחריהן. ומטעמא דאין מעבירין על המצות נמי ודוק. והיינו נמי טעמיה דהר"י קורקוס ז"ל דאייתי הכ"מ בפ"ט מהל' תמ"ו שמפרש לזו ששנינו איברי עולה קודמין דווקא בששניהם שחוטים לפנינו ונזרק דמן בלי שידענו איזה מהן קדם. לפי שאם ידענו שנשחטה חטאת תחלה. איבריה קודמין. ודוק היטב שדבריו מוכרחים מטעמים הנז'. ועוד על כרחך הכא לא אפשר ולא מהני גם מעלה דתדיר לאקדומי. דהא עיקר עשה דהשלמה אהקטרה הוא דכתיב וכדמשמע נמי בגמ' ריש תמיד נשחט [ד' נ"ח]. והא דרמינן התם [ד' נ"ט ע"ב] קראי אהדדי ומשנינן בשניתותרו. הוא דכל הלילה ילין. היינו דווקא דיעבד ובדאי אפשר בענין אחר. דהיינו כשניתותרו בדיעבד וע"י הדחק. מ"מ לכתחלה לא. דבהכי מסתבר לאוקמי לקרא כיון דעשה דהשלמה בהקטרה משתעי ודאי. ואל"ה הכין הו"ל למימר בשנשחטו ונזרק דמן קודם לתמיד ודוק. אלא אין לך לומר כ"א כמו שאמרנו דלא שרינן אלא בדיעבד ומדוחק. אבל לכתחילה אינו רשאי לאחר גם ההקטרה משום עשה דהשלמה. ואם מתוך האונס ניתותרו עדיין לא הפסידו הקדימה שגם בלילה מקטירן לפני איברי התמיד וכנז'. וממוצא דבר תבין איך הרמב"ם והרע"ב ז"ל צדקו יחדיו במה שהקפידו על לשונם ודייקי טפי דדווקא קאמרי הקטר חלבים ואיברים של תמיד הוא דתנן הכא כל הלילה. אבל של שאר קרבנות לא משכחת להו. מפני שאינו רשאי להקטירן בתחלה אחר התמיד אם לא מפני האונס או שלנו בראשו של מזבח. ועיין היטב כי אסמוך על המעיין הנבון:

10ועוד אפשר לי לומר בדעת המפרשים הנ"ל. דמשו"ה לא נקטי בכיוון רק קרבן תמיד. דביה משכחת מילתא פסיקת' בין בחול בין בשבת. משא"כ בשאר זבחים. ובהא רווחא לן שמעת' וניחא לי מה שהקשו בתו' ספ"ק דשבת [ד' כ' ד"ה למשרי] דאמרינן התם אלא קרא למשרי איברים ופדרים הוא דאתא. דמשמע דחול דאי דשבת מעולת שבת בשבתו נפקא. דשחיטה וזריקה דתמיד של חול לא אצטריך למעוטי. וש"מ דשבת מיהת דחי. ובפ' ב"מ [ד' כ"ד] אמרינן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת. עוד הקשו דהכא מפיק לה מבמושבותיכם. והתם ביומא [דף מ"ו] מפיק לה מבמועדו. ועשה אזנך כאפרכסת ושמע אלי דלענ"ד פשוט דעולת שבת למעוטי עולת חול דיחיד ודצבור דלא קביע ליה זמן. ולעולם למיסר שחיטה וזריקה דקרבנות שקבוע להם זמן קמ"ל דעולת שבת שריא ועולת חול אסירא. אף על גב דכל יומא זימנא הוא. ואיצטריך בכל מושבותיכם למילף שריותא לאיברי' ופדרים דחול שניתותרו מתמיד של בין הערבים. דלא תימא בכלל מיעוטא דעולת חול הוו. ומבמועדו לא מרבינן להו כיון דמע"ש הן. ואכתי מיבעי לך במועדו למיגמר אאיברים ופדרים דשל שבת שדוחין. דלא תימא דווקא שחיטה וזריקה דעבודות היום הן שרי רחמנא ולא הקטרת איברים ופדרים שמצותן כל הלילה. וא"ת הרי כבר למדנו לאיברים של ע"ש שדוחין את השבת. של שבת לא כל שכן. י"ל דהוי מוקמינן לקרא דמושבותיכם אמאי דמסתבר טפי. ואי דשבת מסתבר טפי. לא ידעינן היתירא לשל ע"ש. ואפשר נמי דשל ע"ש טפי מסתבר שכן זמנן עובר ועכשיו היא שעת מצותן. ודוק היטב שבזה נתפשטו כל הקמטים בריוח. וראיתי בתו' דיומא (דמו"א) שתירצו בשם הר"י פורת דומה במקצת למה שכתבתי. ודחאוהו מההיא דאלו קשרים עולת שבת בשבת אחרת. ואי בשחיטה וזריקה איירי קרא אטו קרבן שבת נשחט ביום הכפורים. ואי משום הא לק"מ דלעולם עולת שבת על עולת התמיד לא קאתי אלא למאי דמסתבר דהיינו לשחיטה וזריקה דעולת תמיד ומוספין שבו דלא סגי בלאו הכי. ולא להקטר' דאפשר בתר הכי. דילמא לא ניתנה שבת לדחות אצלה. אי לאו קראי אחריני. והך דרשה דעולת שבת בשבתו שלימד על חלבי שבת זו שקרבין בשב' אחרת. בהא שבקינן לקרא דדחיק ומוקי נפשיה דלא איירי אלא בחלבים ולא בשחיטה. דפשיטא דעולת תמיד (וכן כל קרבנות צבור שקבוע להן זמן) לא קרבה אפי' בחול משעבר זמנה. כדבעינן למימר קמן וזה ברור:

11ושם ראיתי בתוספות דבר מתמיה שרצו ליישב קושיא הנז' שהקשו על פירושו של הר"י פורת וז"ל מיהו יכולני ליישב שלא יקשה לפירוש הר"י פורת דקרא דעולת שבת הוה דרשינן הכי אם נאנסו ולא שחטו תמיד של שבת ישחטו בי"ה. ולעולם למשרי שחיטה הוא דאתא (ע"ש דמשמע ג"כ מלשונם דבאמת נמי הכי הוא) וכמדומה שיצא להם זה מאותה ששנינו בהתכלת [ד' מ"ט ע"א] לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערבים בד"א שהיו אנוסין כו'. ואשתומם כשעה חדא אם יצא דבר זה מפי אותו צדיק גדול בדורו הקדוש מהר"ם רוטנבורק הידוע שחיבר התוס' על מסכת יומא שבידינו. ואין ספק אצלי שזה היה כתוב בגליון מאיזה תלמיד דלא חש לקמחיה וח"ו לתלות בוקי סריקי ברבן של ישראל הנזכר. דמי איכפל קרא למשרי של שבת בשבת אחרת. אטו תשלומין אית ליה בחול אם לא הקריבו היום תמיד שיקריבוהו למחר וליומא אוחרא ויקריבו שני כבשים בבוקר ביום א' לתמידין. נשתקע הדבר ולא נאמר. דקעבר בב"ת בודאי. ועוד פשוט וידוע משעבר זמנו בטל קרבנו כבריש ת"ה. (והא דנקט רש"י התם מוספין לדוגמא נקטינהו משום דקרא דדבר יום ביומו דמניה ילפינן דאין הצבור חייבין באחריות קרבנותיהן. במוספין הוא דכתיב. ומניה ילפינן לכל קרבנות הצבור. וכמו שכתב הרמב"ם בחבורו שכלל בפירוש כל קרבנות צבור בדין זה. ואפילו היה עולה על הדעת לחלק בין תמידין למוספין בענין זה. אינו מועיל כלום לדברי התוס' הנ"ל דהא קרא דעולת שבת נמי במוספין משתעי) ובפ' הדר [ד' ס"ג ע"ב] אתמול ביטלתם תמיד ולא ביקש להענישם על כך אם לא משום שהוא מעוות לא יוכל לתקון וק"ל. ועד כאן לא איפליגו ר"ש ורבנן התם במנחות [דף מ"ט ע"א] אלא בלא הקריבו כבש בבוקר אם יקריבו בין הערבים. אבל להשלים ביום אחר ליכא מאן דאסיק אדעתיה אפילו בחול כה"ג. ומשנה שלמה היא ג"כ בפ"ב דתמורה [ד' י"ד ע"א] קרבנות הצבור אין חייבין באחריותן ע"ש בגמרא ודוק. הרי שאין מקום למ"ש התו' שלא יקשה לפי' הר"י פורת. דפשיטא דלא סליק אדעתא לפרושי לקרא הכי בשבת כיון דאפי' בחול לאו דינא הכי. אלא דבלא"ה לא תקשי עליה כדכתבינן. אבל לא הונח לנו גם בפירושו של הר"י פורת דאליביה מיעוטא דעולת שבת בתמיד דווקא איירי ולשחיטה וזריקה לחוד אתי. א"כ תמה על עצמך דהא פשיטא דשחיטה וזריקה כבר עבר זמנן ולא צריך קרא להכי למעוטינהו. וכמ"ש התוס' במס' שבת [ד' כ'] והיא קו' שאין עליה תשובה עפ"י שיטתו של הר"י פורת. וגם עדיין לא נתיישב במועדו למאי אתא. ובמ"ש לעיל יבוא הכל על נכון בס"ד ומיחוורתא כדשנינן. ויעמיק המעיין הישר ויעיד. ודאתאן עלה דהשתא אתי שפיר דלא כיילי המפרשים הנז' בכיילא רבה לאוקמי למתני' באברי וחלבי כל הקרבנות דלא פסיקא להו כולי האי והרי גם זה ישר:

12ואיברים לפי מה שקורין היחיד מזה השם אבר בה' נקודות. תהיה אם כן קריאת המלה בריבוי אברים הא' בח"פ בפלס עדרים מהנפרד עדר. וכן מנהג שאר בעלי ה"נ בריבוים. וזה א"כ שלא כמנהגנו והרגיל על לשונינו וכן בפי כל השונים וגם בתפלת יוצר דשבת לומר איברים בצי"רי הא"לף וכן בכל הספרים מלאים הם יו"ד נוספת אחר הא"לף להורות על נקודת הציר"י. וגם ככה נמצאת מלה זאת מנוקדת בתרגום בכל מקום הא"לף צרו"יה. ולא דבר רק הוא בלי ספק. ואומר אני שלא נתברר הנפרד ממנו באמיתות. שהקורין אותו אבר בה"נ קרוב בעיני שנשתבש אצלם כמ"ש בסמוך בהיותי חושש ליו"ד הנמצאת בספרים כולם כנז'. שזה אמנם עמוד נכון להשען עליו בספרים הבלתי מנוקדים. (וגמרא ערוכה היא בפ"ק דע"ז [דף ט' ע"א] תנא תוספאה ע"ש ודוק). מלבד הטעם שעוד אזכיר. וממה נפשך צרכנו לתיקון. ונראה לי שהנפרד הוא איבר בזאת ההוראה. להבדיל בינו ובין אבר דקרא בעל כנף ויהיה אם כן בפלס היכל איתן עילם שברבוים נאמר היכלים איתנים עילמים שלא ישתנה הציר"י. ובא הטעות לומר ביחיד בה"נ מלבד שהוא קל ומתדמה ונקל ללשון להחליפו מבלי כוונה. עוד אירע זה בהתחלף מלה זו עם אבר שבמקרא שהוא בה"נ ושגור מאד. עד שלא ישימו לב להפריד ביניהם. והאמת שהם ענינים נפרדים ולא נמצאת מלה זו בכתוב על הכוונה הזאת. כי במקרא בכ"מ ענינה אגפי העוף אבל האיברים הנרצים כאן וכן בכ"מ שזכרום חז"ל שהם הנתחים המנותחים לאיברים שלמים הם נקראים עצמים בלשון מקרא כמו [יחזקאל כ"ד ד'] מבחר עצמים מלא ודומיו. וראו חז"ל כי טוב הוא לקרות בשם מיוחד להוראה הידועה במלת איברים בצי"רי ולקמוץ הנפרד כנז'. כמו שעשו בהרבה מקומות שהלשון מתוקן אצלם בדרך מיוחד לצרכם להוראה נבדלת. ונתקיימה מעתה הנוסחא הישנה. ואין לזוז ממנה וכן י"ל בנשמת דשבת ואל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להשיב דבר לפני האלהים. כמו שעלה על דעת הנמהר והנבהל להשיב ולהשיג ודרכו להזיק לנוס' ישנות ונאמנות מקובלות בידינו ומשנה הוא במטבע ברכות ככל העולה על רוחו. ולא תאבה לו ולא תשמע אליו בכל מקו' אשר יצא לדון בדבר חדש מדעתו החפשית והמשולחת אם לא יסכימו עליו מביני מדע וכבר הכיתי על קדקדו והראיתי טעותו בהגהות הנזכרים בס"ד ודי בזה הערה:

13א"כ למה אמרו חכמים עד חצות. הרע"ב ורש"י כתבו אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו עד חצות ולדעתם כשר כל הלילה לכתחלה כדתנן במגלה [דף כ' ע"ב]. ובאמת שאין משם כל כך ראיה. דהא מייתינן התם בזה הכלל אכילת פסחים. ובההיא אפי' לר"ע מדרבנן מיהת אין הפסח נאכל אלא עד חצות ומשו"ה לא תקשי מינה להרמב"ם דס"ל גם בהקטרה עד חצות ותו לא. (ולא תקשי היכי אתו רבנן ומפקעי מ"ע של תורה דמדין תורה כשרין כל הלילה ומשום סייג אמרי רבנן דלא יקטיר אחר חצות. דהא כבר תרצה רבינו יונה במתני' דודאי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה כדי שלא לבוא לידי פשיעה ע"ש). ותו בר מנה דההיא שהרמב"ם ז"ל יש לו עוד שטה אחרת באותה משנה. דאפי' תימא מדרבנן נמי איירי התם דכשר כל הלילה. היינו דווקא באיברים ופדרים שמשלה בהן האור. וניתנו למערכה בערב שמהפכין בהן כל הלילה. או לאותן שפקעו מעל גבי המזבח ויש בהן ממש שמחזירין אותן אפילו אחר חצות ומצותן כל הלילה לחזרה ולהפוך. אבל איברים שלא הוקרבו למערכה וניתותרו אין מקטירין אותן אחר חצות. דהיינו דתנן הכא שאמרו חכמים עד חצות וס"ל דאכולהו מילי דמתני' קאי. עיין בפ"א [ה"ו] מהל' תמ"ו ותדע שזוהי דעתו ז"ל:

14איברא לכאורה קשיא טובא מילתיה דהרמב"ם ז"ל איך אפשר לומר כן דהא בהדיא תנן בתמיד ספ"ב האיברים שלא נתעכלו מבערב מחזירין אותן למערכה. ועיין יומא דמ"ה [ע"א] שפירש רש"י דבכלל איברים שלא נתעכלו ישנן גם כן אותן שלא ניתנו למערכה כלל שמקטירן לאחר סידור מערכה. דברוב פעמים הוא בקריאת הגבר וסמוך לו שהוא קרוב לאור היום. ולר' מאיר דהתם אפי' בשבת עושה להן מערכה בפני עצמן. ולרבנן דר"מ בחול מיהת סודרן ומחזירן למערכה אף אחר חצות כדאיתא התם. וכן בדין דמהיכי תיתי לפלוגי בין איברים שמשלה בהן האור קודם חצות דתנן בפ"ט [מ"ו] דזבחים כשפקעו מע"ג המזבח יחזיר ומפרשינן התם בגמרא אי דאית בהו ממש אפילו אחר חצות. ומאין הרגלים לפסול אחר חצות אותן שלא משלה בהן האור. אפי' מדרבנן. כיון דנפקא לן מקרא דכל הלילה והקטיר שכל הלילה ראוי להקטרה דמיניה ילפינן לדאית בהו ממש שאפי' אחר חצות מקטירן. כ"ש כשלא משלה בהן האור כלל וממשן קיים לגמרי. ודמפלגינן בין משלה האור ללא משל' (ביומא דמו"א) היינו לענין הקטרתן בשבת דווקא דלא דחו שבת אלא כשנעשו לחמו של מזבח. א"נ אליבא דר"מ דווקא בעינן משלה בהן האור כדי לעשות להן בשבת מערכה בפני עצמה. מיהא לרבנן אפשר דאין חילוק בין משלה בין לא משלה לעולם דוחין אפילו שבת שנקטרין על המערכה ועכ"פ בין למר בין למר בחול מיהת ליכא מאן דאמר דבעינן משלה בהן האור דווקא. וע"כ צ"ל כן דאל"ה מאי איריא בשבת דבעינן משלה הא אפילו בחול נמי לא סגי בלא"ה ופשיטא דבהכי מיירי ודוק. ועוד תדע דאין לחלק וגם אין להעמיד ההיא דיומא ודתמיד באיברים שעלו למזבח קודם חצות דבכה"ג נעשו לחמו של מזבח. ומשו"ה אפי' לא משלה בהן האור מחזירין אותן למערכה. אפי' אחר חצות. אבל אותן שנשארו בעזרה אינן ראויין אחר חצות מדרבנן כדסבר הרמב"ם ז"ל. דהא איתא בהדיא פ' המזבח מקדש [דף פ"ז ע"א] איברים שלנו בעזרה מקטר והולך כל הלילה. ובה' פסולי המוקדשין פ"ג [הי"א] פ' הרמב"ם ז"ל שכתב שם אברים שלנו בראשו של מזבח כאילו לנו בעזרה ע"ש ודוק. אמנם קצת משמע דהרמב"ם לא ס"ל כהר"י בהא וקסבר דחכמים נמי לא פליגי בסייג אלא לכתחלה הוא דעבוד הרחקה. מיהו בדיעבד אפילו אחר חצות מקטיר והולך. והכי דייק לישניה בהל' מעה"ק [פ"ד] ע"ש הלכה ב' ו'. אלא דגבי אכילת פסח משמע יותר שדעתו ז"ל שאינו נאכל כלל אחר חצות וצ"ע א"כ שלא השוה מדותיו. ואת"ל ישנה לגזרת חכמים גם באברים ופדרים עד חצות דווקא להרמב"ם. לא משכחת לה אלא בשרירי דהיינו דתנינן בפ"ט [מ"ו] דזבחים איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר לאחר חצות לא יחזיר. ואולי יפורש לדעתו ז"ל לא יחזיר אינו רשאי להחזיר ודלא כפירש"י ז"ל שם (ונתבאר ענין זה עוד ביומא ד"ך [ע"א]):

15עיין מדרש רבה פרשת ויצא [פס"ח י"א] איתא שם אר"ת אף תפלת הערב יש לה קבע. כמדומני שבמ"כ לא כיון יפה בפירושו. לפי שיראה לי פירוש קבע דהתם כפשטיה וכמשמעו. דקאמר התם מעיקרא שאין לה קבע לומר שזמנה כל הלילה. ור"ת ס"ל שאף תפלת הערב יש לה קבע כמו איברים ופדרים ודו"ק.

16העברה הורגלנו בגירסא דינקותא לקרות המלה עי"ן הפעל צרוי"ה על משקל גזלה שאלה ומן הכתוב (שמואל ב' י"ט פסוק י"ט) ועברה העברה נראה שאיננו נכון. אבל משקלה צדקה ברכה. אך לא שמענו מעולם אפילו מן הדווקנים שקראו בענין אחר. וכן תורה היו"ד הנמצאת בתובה אחר הבי"ת ברוב הספרים לברר הניקוד. ונראה שחכמינו ז"ל עשו כן בכוונה להבדיל בין הוראה זו להוראת ענינים אחרים המשתתפים במלה זו. והם ז"ל בעלי הלשון וידעו אופן השימוש בלשון והקריאה על הנכונה. והיה להם רשות לשנות דרכי השמות והפעלים לצורך כוונה מיוחדת כנז'. וכמו שעשו במלת תרם וזולתו. והוא אמרם לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ועוד שגם בלשון ארמי כך הוא שכן ת"א ולא יראה בך ערות דבר עבירת פתגם [דברים כ"ג ט"ו] וידוע שחז"ל משתמשים הרבה בלשון תרגום ע"ד העברי והוא מה שאין לספק בו כמ"ש כמה פעמים בהגהותי הנז':

17משנה לחם בלח"ש ד"ה מאימתי בסופו. אחר תיבת גשמים. נ"ב ומלת אימתי לשון חכמים הוא. ולשון מקרא מתי. וכבר אמרו. לשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכאשר תראה עוד בעזה"י. שעשו כך ברוב המקומות. לטעם ידוע להם ז"ל.

18משנה לחם קורין יש לדקדק מדוע אחז התנא. לשון קריאה כאן. והיל"ל אומרים את שמע. כי לשון קריאה מובן על שלשה דרכים. אם לתת שם לדבר. כענין ויקרא ה' לאור יום. ויקרא האדם שמות. ואין זה הנרצה בכאן. ואם להורות על הקריאה מתוך הספר. כמ"ש קרא נא זה. ויקראהו שפן. כקרוא יהודי. ודומיהם. גם זה הענין אין לו מקום בכאן. כי ק"ש א"צ לקרות מתוך הספר. ואע"פ שהוא מדברים שבכתב. רשאי לאמרו בע"פ. משום דמיגרס. כמו ששנינו פ"ג דתענית מ"ה. ואם הקריאה אל הזולת. כענין ויקרא לבנו ליוסף. קראת על המלך. ובזה נכללו ג"כ הקריאה בהרמת קול. כמו קרא בגרון. קרא באזני ירושלם. וקרא עליה את הקריאה. שהם להשמיע הדברים. ולהגיע אותם אל אזני הזולת. וצריכין לקול גדול. ויכנס עוד בשתוף זה. הקריאה לה'. דרך תפלה ובקשה. קורא לאלוה ויענהו. יקראני ואענהו. מפני שדרכו בצעקה. כמש"ה ויזעקו ב"י אל ה'. משא"כ בק"ש. וא"כ יותר היה ראוי להשתמש בלשון קריאה אצל התפלה. ונ"ל שכוונו חז"ל בזה. לומר שיש לקרות ק"ש בקול. ולא בחשאי. כדרך תפלת י"ח של יחיד שנאמרת בלחש דווקא. וכבר כתבו הפוסקים שצריך לקרות פסוק ראשון שמע בקול רם. לעורר הכוונה. ולדברינו יתכן בכל השלש פרשיות מתחלה עד סוף. לאמרן בקול נשמע היטב (ולכ"ע לכתחלה מיהא בעינן שישמיע אזניו. ולא דמי לתפלה דלחש. דסגי לה בשפתים נעות) בחיתוך לשון. שיהו הדברים נקראים בדיוק ומבטא יפה. כדרך שזכרו הפוסקים. ואע"פ שנשמע קולו לאחרים. אין בכך כלום. לאפוקי תפלה שאסור להשמיע בה קול כל שהו. ואינה אלא בלחש. אם לצורך בקשה פרטית. שאינה מכלל תי"ח שתקנו אנשי כנה"ג. הותר ליחיד ולרבים לעורר הרחמים בקול גדול (עמ"ש בס"ד בהקדמת בית אל) וכן לש"צ המוציא את הרבים דלא סגי בלא"ה. להכי תני קורין. דשמעינן מניה תרתי דאמרן. ושפר פתגמא.

19משנה לחם אחר תיבת ערבית. נ"ב לנקבה. וכן יתכן בטוב משקל זה כאן. אף שהוא מענין אחר. הלא די לנו אם נצייר רק מציאות המשקל. אפילו בשורש אחר. עאכ"ו כשהם משתתפים בשורש. שהשמות המשותפים ישתתפו בכל מקרי המשקלות. כמקרה הענין האחד במשקלו. מקרה השני חברו בהוראה. ומה שיסבול האחד. יסבול האחר. כי ישתתף שמו בקריאתו. כאשר השתתף בגזרתו. זה דבר ידוע למתחיל המשכיל בטבע לה"ק. לא הוצרכתי לכך. אלא מפני המדקדק העני המהפך בחררת זולתו להדליק את הקדוש קדושת פה אמרות טהורות ולשון צרוף ככסף בחון כזהב. חשב להטיל בו ארס. קצף סיגים מצופה על חרש. בלתי שומע כמוהו הרבה חזון שוא וירהב. כל רוחו הוציא ולא ידע כי בנפשו הוא. אומר לכל סכל הוא. ומעיד על עצמו שאינו בקי אפילו בשיחה קלה של ת"ח. ואצ"ל שאין דעת ואין תבונה לו להבין דבר מתוך דבר. ואמת אין נאה לו כבוד מה לתבן את הבר. לא נאה לטפל עמו אף כי לווכח ולהשיב על דבריו בספר כתוב עלי. כי מי יאבד זמנו להשיב. כי אין קץ לדברי רוח. ולו ולכיוצא בו לא יספיקו כל עורות אילי נביות.

20משנה לחם משעה שכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וא"ת כהנים גופייהו היכי קרו. עיין מהרש"א. ול"נ ליישב משום דאיכא טמאים שאין קורין כגון ב"ק. אע"ג דמילתא אגב אורחא במחוסר כפורים. משמע ממילא. מאריכות הלשון. מ"מ מי לא עסקינן נמי דטבלי לקריין. משו"ה ליכא למידק הכא. כדדייקי תו' בגמרא גבי עני.

21משנה לחם נכנסין לאכול בתרומתן אע"ג דהא אוקימנא לה בגמרא. מילתא אגב אורחא קמ"ל. אכתי איכא למידק דהעיקר חסר מן הספר. שהרי לא נזכר כאן מתי זמן כניסת כהנים. ואיך גילה הנעלם בנעלם ופירש הסתום בסתום. ועד דמטי לטהרות. נשאר הלשון כדברי הספר החתום. זה באמת דבר שראוי לשום לב עליו. מדוע תלה שני דברים הללו זה בזה. שאין להם ענין זה עם זה כפי הנראה בבחינה ראשונה. וגם בהיותם סתומים עדיין כבתחלה. על כן אמרתי אני בלבי. לא יתכן להניח לשון חכמים כסף נבחר לשון ערמים יכתירו דעת. בלי קשר ענין. ובעזה"י נ"ל דבר הגון מאד בחבור הדברים. וקשורם בקשר של קיימא. ואמינא מתניתין מני. ר' יוחנן היא. דס"ל איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתש"ע. וקשיא ליה לרבי. מיכדי בעי למקרי ק"ש וצלויי אבתריה לאלתר. וכדאיתא בהדיא בברייתא. וקים ליה נמי לתנא תפלות כנגד תמידין תקנום (וכמ"ש ג"כ רפ"ד בס"ד ע"ש) וכן קראו לתפלה עבודה. אי הכי איכא לתמוהי. כלום יש עבודה בלילה. וצ"ל כיון דאינה עבודה תמה. וכשרה שלא במקדש. ליכא קפידא ביום. וכדאשכחן בתרומה דאכילתה עבודה היא (כדאיתא פא"ד מעשה בר"ט שלא בא אמש לבה"מ כו'. א"ל עבודה עבדתי כו' עשו אכילת תרומה בגבולין. כעבודה) וכשרה בלילה. הכי נמי הך עבודה דתפלה דכוותה. הואיל וכשרה בגבולין. כשרה בלילה.

22משנה לחם היינו דקבעי לאשמועינן אגב אורחא. וממילא ידעינן דעל כרחך זמן שני דברים אלו. בצאת הכוכבים. אע"פ שלא פירשם בהדיא. לאו ממילא ומכללא שמעת לה. דהיינו דאצטריכא ליה. וטובא איכא למגמר מנה. וש"מ תלת לדינא. ש"מ תפלות כנגד עבודות תקנום. ושל ערב נגד עבודת לילה דאיברים ופדרים. נפקא מנה לכמה גופי הלכות. המתבארים בטא"ח (סצ"ד. ועמו"ק סק"ז) וש"מ קורא ומתפלל אחריו מיד. אע"פ שת"ע אין לה קבע. וש"מ דבעינן סמיכת גאל"ת בערבית נמי. ודלא כמ"ד באמצע תקנום. ודילמא אתיא נמי כמ"ד ת"ע חובה. ודוק.

23משנה לחם בתרומתן בהא נמי מילתא אגב אורחא קמ"ל. מדלא קאמר בתרומה. לומר שהתרומה היא שלהם. כאותה ששנינו. התרומה והבכורים נכסי כהן. נ"מ שאם קידש בו אשה. מקודשת. ודכוותה טובא. וכאן שנה רבי. לשון חכמים עושר. מרפא. ברכה (כדאיתא נמי בגמרא דהנושא בע"א) עושר. כדאמרן. לומר לך שממונו של כהן הוא. ולא תימא. ממון גבוה הוא. ואין לו תובעים. אלא משבאה לרשות כהן. תרומתו היא וממונו. וישנה בתשלומין. ולמדנו ג"כ. שסעודת הלילה ראויה להיות בכניסת הלילה. לשמירת הבריאות. כדי שיהא לה זמן הראוי לעכול. קודם שילך לישן. הרי לך לשון מרפא. עוד מלפנו חכמה בלשונו הצח. שברכת הבית ברובה. לכן אחז לשון רבים שהכהנים אוכלים. ולא הספיק לו לשון קצר. לומר שהכהן נכנס לאכול פתו. אלא ללמד דעת את העם בהנהגת הבית. שלא יסב לבדו. כי לשון חכמים ברכה. מכאן תראה ותבחין גודל מעלת לשון המשנה. אמרותיה אמרות טהורות כסף צרוף. כל מלה ומלה. משובצת מאבני פז וסגולה. כל אוצר יקר ונחמד טמון בקרבה לא נפל דבר או אות אחת לבטלה. מצות ה' ברה מאירת עינים היא מנורת זהב כולה. ישמע חכם ויוסף לקח ונבון יקנה תחבולה. ליישב הלשון בכל מקום לנקותו ולטהרו מכל מום חסרון ויתרון וחלוף ופגם שינוי ומעילה. מלבד תעלומות חכמת האמת הגנוזות באוצרה הטוב מלא ברכת ה' אשרי הזוכה וסוכה ליהנות מהן עיניו יאירו ומוח עצמותיו ישוקה בגללה.

24משנה לחם רבי דקדוק תואר הלז עלו"א ח"א ס"ו.

25משנה לחם וחכמים הסכמת רבי עם חכמי דורו. אע"פ שלפעמים קבל דעת היחיד ושנאו בלשון רבים. כמ"ש ראה רבי דבריו של פלוני ושנאם בלשון חכמים. או סתם לגמרי. וכן להפך במקום שלא נראו לו דברי הרבים. שנה בלשון יחיד.

26משנה לחם עד חצות קיצר במובן. וידוע שהענין מדבר מלילה. וכ"ה המנהג במקראות פעמים הרבה.

27משנה לחם רבן זה התואר התחיל מהנשיא נכדו של הלל הזקן. ודקדוק המלה עלו"א. (ח"א סימן הנ"ל).

28משנה לחם ר"ג סתם ר"ג. הוא ר"ג דיבנה (נכדו של ר"ג הזקן. שהוא נכד הלל. ראש השלשלת) וגיסו של ר"א בר פלוגתיה.

29משנה לחם מבית המשתה מסתברא דסעודת מצוה הואי. לפי שאסור לת"ח ליהנות מסעודת הרשות. ודלא כהרב"י. וסתם בית המשתה של מצוה הוא. כי הא דתנן התם. מניח את החבית לכל מי שילך לבית המשתה וק"ל. וכדכתיבנא במו"ק לטא"ח סכ"ט יע"ש. ועמ"ש בס"ד בקונטרס שצ"ד. ושם מבואר הטעם שלא קראו עד עתה. גם מ"ט לא נסתפקו בדין התפלה ש"ע. יע"ש דברים נכוחים.

30משנה לחם הקטר חלבים לא נזכר בהם עד חצות (עתי"ט) והטעם פשוט. משום דכהנים העוסקים בעבודה זריזין הם. משא"כ באכילת הנאכלין ליום אחד. שמסורה לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם. ומי שחשב לומר שמצוה שיהיו החלבים מונחים עד הבוקר. נשתבש מאד במ"כ. נדמה כאילו לא קרא ולא שנה. ולא ידע מהא דקאמרי רבנן. שחביבה מצוה בשעתה. תדע שהרי הקטרת חלבים דוחה שבת ואין ממתינין להם אפילו עד הלילה.

31משנה לחם ואיברים עיין לו"א ח"א (סש"ב).

32משנה לחם ליום א' דווקא. אבל בנאכלים לב' ימים. לא עבוד רבנן הרחקה. וכ"כ התו' שילהי פא"מ. וקול רמ"ז. טעה בזה.

33משנה לחם משיכיר הך שיעורא ודאי מאוחר לע"ה. וקדים להנה"ח. ואם הוא שנוי לשעת הדחק. או אפילו שלא בשעת הדחק. עב"י סנ"ח.