לחם שמים על משנה ברכות ג:ד

1מברך לאחריו כלומר מהרהר לאחריו הר"י בפי' הרי"ף העתיקו בתי"ט. ויש לי עיון בדבר זה. דהתינח לרבינא [ברכות דף כ' ע"ב] דסבירא לי' הרהור כדיבור דמי. אלא לר"ח דקיי"ל כוותיה וכדפסק הר"י ז"ל גופיה [שם] דס"ל לאו כדיבור דמי מי ניחא דאיך אפשר לומר שיהרהר בבה"מ דאורייתא. כיון שאינו יוצא אלא בדיבור וכי אלימא תקנתא דעזרא לעקור דבר מן התורה. ובשלמא ארישא דבק"ש מהרהר בלבו לא קשי' לי. דאיכא לשנויי כגון שקרא ק"ש וכבר יצא יד"ח קודם שראה קרי. ועכשיו נקרי ועדיין לא טבל כשהוא עם הצבור. דיו בהרהור. והכי דייק נמי טעמא דיהיב תלמוד' ומייתי ליה הר"י [שם] והרא"ש (סי' י"ד) דהא דהתירו לו להרהר בק"ש כדי שלא יהיו הצבור עסוקין בק"ש והוא יושב ובטל. הא משום דק"ש דאורייתא לא התירו לצאת בהרהור לחוד. אלא משום דלא איירי בהכי. משו"ה סגי ליה בהרהור:

2אלא דלא קאי הך טעמא במסקנא דמסיק תלמודא אלא ק"ש וברכת המזון דאוריית' כך היא גרסתינו על פי פירוש התוספות [שם דף כ"א ע"א ד"ה הכי] שלפ"ז נדחה הטעם דבעי למימר מעיקרא דמשום עסק הצבור וקבלת מלכות שמים התירו להרהר. ומכאן תימה גדולה לענ"ד על הר"י והרא"ש שפירשו הטעם הנז' גבי הרהור דק"ש. עם היות גרסתם כגרסת התוספות כנראה מדבריהם. ויקשה עליהם אם הטעם אמת שלא התירו להרהר בק"ש אלא שלא יהא יושב ובטל מקבלת מ"ש בשעה שהצבור עסוקין בו. ובלא"ה לא אפילו במידי דאורייתא כק"ש. אי הכי תקשי להו סיפא איך מברך על המזון אפי' ע"י הרהור. כיון דלית ביה קמ"ש ואין צבור עסוקין בו:

3אבל באמת איני רואה הכרח לדחות הגרסא שהביאו התו' בסוף והיא גירסת רש"י דה"ג אלא ה"ט דק"ש אית ביה מ"ש ובה"מ דאורייתא. שנראית נכונה מאד דלא הדר ביה משינויא קמא. ותרוייהו איתנהו. דמידי דקמ"ש אפילו אינו דאורייתא מהרהר. וכן בדאורייתא אע"ג דליכא קמ"ש התירו לבעל קרי להרהר. ואי משום דקשיא להתו' אגירסא זו דהא מתני' בדלא אדכיר יציאת מצרים היא דלכולי עלמא ק"ש דאורייתא. משום הא לא דחינן לגירסא הנז'. דשפיר מצינן לקיימה ויפה מתפרשת המשנה כדכתיבנא. דמיירי בשכבר קרא ויצא ידי חובתו וכגון שהשכי' לצרכיו או ללמודו וקראה. ואח"כ נכנס לב"ה להתפלל עם הצבור. ואינו דוחק להעמידה בכך. ואשמעינן דמ"מ התירו לו ההרהור עם הצבור (ולא תקשי א"ה צריכה למימר דאינו מברך לפניה ולאחריה פשיטא בלא"ה נמי לא. אחר שכבר יצא. הא לאו מילתא דהכא במאי עסקינן שלא בירך לפניה ולאחריה אלא כדרך שקורין אותה לפני פסוקי דזימרה. ואב"א אפילו בדקרי לה בברכותיה נמי. אפ"ה מי לא איצטריך לאשמועינן דבברכות אפי' להרהר לא שרי ואע"ג דצבור ג"כ עסוקין בהם) משום קמ"ש ואע"ג דלאו דאורייתא היא כה"ג:

4ועדיין זה אינו מועיל בסיפא אליבא דר"ח דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי. ואינו יוצא י"ח ברכת המזון שהיא מן התורה בהרהור. והדרא קושיין לדוכתא וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. (אף דלהר"י ל"ק דאזיל לטעמיה במ"ש במשנה ראשונה דמכילתין ע"ע. אפ"ה ערבך ערבא צריך כי היא גופה רפופה בידינו מטעם החולקים שם ועוד יש לחלק בגווני טובא בין התם לנ"ד ודוק):

5ונראה לי דת"ק דידן ס"ל דמן התורה ב"ק אסור בד"ת כדיליף בגמרא [דף כ"ב ע"א] מקרא. דדרשינן סמוכין. ואית ליה דדרשה גמורה היא כדמשמע נמי בגמרא למדקדק כראוי. ולא משום תקנת עזרא בלחוד הוא. משו"ה אתי דאורייתא ודחי דאורייתא ובהא פליגי ת"ק ור"י. דר"י הוא דסבר דאינה אלא תקנת עזרא ומה"ט אפילו בברכות מותר לר"י שעשאן כהלכות ד"א. וס"ל דלא תיקן עזרא אלא למשנה וגמרא שיש בהן עומק. אי נמי ת"ק נמי אית ליה דעזרא הוא דתיקן טבילה לד"ת. אבל ק"ש מדאורייתא אסור לב"ק ולא הוצרך עזרא לתקן זה. דדרשת סמוכים ודאי משמע ליה לדרשה גמורה. ולא בא הכתוב לאוסרו אלא בדבר של תורה שהיא מ"ע גמורה דהיינו ק"ש. ואתא עזרא ותיקן לכל ד"ת שיהא ב"ק אסור בהן:

6אמנם כל זה אני אומר לרווחא דמילתא אם נפרש מברך שבבה"מ מהרהר כפירוש הר"י. ולשטתו במהרהר שבק"ש שאפילו לא קרא עדיין לא הותר לו אלא להרהר. אף שאינו יוצא י"ח בהרהור. אבל לפי מה שפירשנו דהיינו טעמא דק"ש שלא הותר לב"ק אלא להרהר. משום דמיירי בשיצא כבר ידי חובה. ואינו מהרהר אלא כדי שלא יישב ובטל וכגרסא שהבאנו שלא נדחה תירוץ זה בגמרא. מעתה אין דוחק במשנתנו והך תנא דווקנא הוא. דבסיפא גבי בה"מ מברך דוקא כמשמעו ולא מהרהר משום דמן התורה הוא. והשתא ס"ל לתנא דידן נמי דתקנתא דעזרא לחוד היא ואסמכה אקרא. ולא חיילא תקנתיה אלא בברכות דרבנן או בשכבר יצא י"ח. דסגי ליה בהרהור שלא יבטל מקבלת מ"ש עם הצבור. אבל במידי דמדאורייתא מוציא בשפתיו. כיון דהרהור לאו כדיבור דמי. להכי תני מברך. כך נ"ל ואמר לי לבי. ועל המעיין המשכיל אשליך בזה יהבי. יחקרני וידע מה טבי. ובקשתי לי חבר ושוב מצאתי לי רב גדול כי ראיתי בפי' הר"מ ז"ל [במשנה זו] דמשמע להדיא שהיה מפרש כדפרשתי כמו שיתבאר למי שיעיין בו ודוק: