לחם שמים על משנה ברכות ד:א

1פלג המנחה. נ"ל פ"א פלג שוא"ית והלמ"ד פתוחה מן לפלגות ראובן [שופטים ה' ט"ז] כי לא יתכן היותו שם בשש נקודות. כדי שלא יתערב בשם עצם אדם אשר בימיו נפלגה הארץ [בראשית י' כ"ה] וכן יתחלף בפלג אלהים [תהלים ס"ה י'] שהקבוץ ממנו פלגים יבלי מים [ישעיה ל' כ"ה] בשקל כסף עבד עבדים. אבל שם הפעל לגזרת חילוק קיבוצו פלגות כנזכר. שברבוי נשארה עי"ן הפעל פתוחה ונדגשת בפלס אגם הדס שמהם נאמר ברבוים אגמים הדסים מעטים מעטות:

2תפלת הערב. מה שתמה כאן בתי"ט על הרע"ב לא הבנתי. דכמו דבברייתא אמנחה דרבנן מהדר ר"י. הכי נמי הרע"ב שהוכרח לפרש מהו פלג המנחה כתב מתחלה פירוש המנחה אליבא דרבנן דעלה קאי ר"י ואמר עד פלג המנחה והוא פשוט מאד. ויש לתמוה על תמיהתו זאת. ומה שהביא ז"ל בשם הרמב"ן בענין שם מנחה. דעת הרמב"ן ז"ל בזה היא אחר שנמצא בכתוב מנחת בוקר ומנחת ערב שהם הם מנחה גדולה ומנחה קטנה שהזכירו חכמים ז"ל: ובאמת שהכתוב מלכים ב' [ג' כ'] ויהי בבוקר כעלות המנחה דגבי מלחמת מואב. קשה לפרשו על דרך זה לפי פשוטו שאפי' נסבול שנקרא זמן המנחה הגדולה מנחת בוקר שהוא ג"כ דוחק לא מעט. מ"מ לא יתכן לשון ויהי בבוקר סתמא על זמן המנחה שאחר חצות היום וזה ברור לבקיאי הלשון:

3והנראה לי נכון בפשטי המקראות שמנתת הבוקר היא כמו כן זמן הקרבת תמיד של שחר ונקרא כך על שם המנחה הבאה עמו כמו שנקרא מנחת הערב מטעם זה לפי' התוס' [פסחים ק"ז ד"ה סמוך] (שוב ראיתי בפי' הרד"ק [שם, במלכים] ומשמע שגם הוא ז"ל היה מפרש כן) או אפילו לפי' הרמב"ן במלת מנחה שענינה מנוחת השמש והשקט אורו. ככה יפורש לפי דרכינו מנחת הבוקר שהיא כמו כן מנוחת השמש והשקט אורו אז בבוקר. שהרי בודאי לא נתכוין הרמב"ן ז"ל לייחס מנוחה לשמש בבחינת עצמה. לפי שהשמש אינו שוקט לעת ערב ולא בשום שעה מן היום כי הוא תמיד סובב סובב הולך והשקט לא יוכל ומנוחתו היא מרוצתו ישיש כגבור לרוץ אורח עולם ממזרח למערב ועל סביבותיו שב ואין הפסק לתנועתו. אכן רצה לומר בהשקט אורו ומנוחתו בבחינת הבריות המקבלים שפעת אורו. לאשר בעת הצהרים בהיות השמש בראש כל אדם נדמה כאילו מרגישים בו תוקף תנועה מהירה ביתר עז. להיותם אז קרובים אליו שמפני כך מתפעלים הרבה מחומו הגדול. ובנטותו למערב כי פנה היום אזי אורו ערב ליהנות ממנו והבריות מוצאים בו מנוחת נפשם בהיות חומו ממוזג ודומה להם כאילו הוא נח שקט ומתאחר בתנועתו כי החום נולד מהתנועה. אבל באמת אין שם איחור ושינוי בתנועתו. כ"א סבת התרחק גוף השמש והשלכת ניצוציותיו דרך קוים בלתי ישרים. לכן אין האויר חם כל כך אחר חצות. כחום היום בצהרים הבא מהכפלת הניצוצות והכאתן ביושר. וכן הדבר בבוקר בד' שעות שכמו כן מתוק האור ויש בו מנוחה או השקט מדומה להתרחקו גם אז מנקודת חצי היום לצד מזרח וק"ל. ומה שבחרו בשם מנחה לתפלה שאחר חצות ולא לשל שחר. כבר אמרו בתו' [שם] האמת שלשחרית יש שם אחר ולא נמצא במנחה שם זולתו. מלבד שיתכן שיש לרז"ל עוד בעצם המלה כוונה נעלמת:

4ר"י אומר עד ז' שעות. אליבא דהתו' [דף כ"ז ע"א ד"ה תא שמע] ל"ג ליה במתני' וכתבו ז"ל הטעם שלא שנאו ר' במשנ'. משום דלא ס"ל כוותיה. אבל בשל שחר ס"ל כוותיה דבבחירתא תנן כוותי'. ובמנחה נמי קיי"ל דעבד כמר עבד עכ"ל. ולא זכיתי להבין דברי התו' הללו. דאטו משום דמייתי ר' במתני' דברי היחיד הלכה כמותו. ואע"ג דרישא סתמא לא הוי כיון דאייתי בתר הכי מאן דפליג. מ"מ יחיד לגבי רבים הוה כדכתבו התו' ביבמות [דף מ"ב ע"ב ד"ה סתם] ובריש ביצה [דף ב' ע"ב ד"ה גבי שבת] ובאמת דהתם בריש ביצה משמע בהדיא דסתמא מעליא נמי הוי. והכי מוכח בפ' מצות חליצה [דף ק"ד ע"א] גבי עובדא דרבה קטוספאה דקאמר תלמודא בלילה סתמא תניא וק"ל. וההיא דהחולץ [שם, דף מ"ב ע"ב] לא קשיא. דהתם איפליגו תנאי טוב' וק"ל. וההיא דיש נוחלין [דף קכ"ב ע"ב] נמי לא תקשי כמ"ש התו' שם במקומו ודוק. וכן עיקר לע"ד דהילכתא כסתמא דרישא ולא משגחינן ביחידאה דעמיה. דלא הוזכר אלא שלא ליתן מקום לחלוק שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי פלוני שמעת ולעולם הלכה כדברי המרובין. וכדברי ר"י עצמו פ"ק דעדיות [משנה ו'] והכי קיי"ל בעלמא כי סתמא דרישא:

5והכא דקיי"ל כר"י לאו אמתני' דהכא סמכינן אלא דבחירתא עדיפא לן. והיינו נמי משום דקים לן תפלות כנגד תמידין תקנום. ודילמא ר' לא הוה ס"ל אלא אבות תקנום. וליכא ראיה דסבר כוותיה דר"י מדתני בבחירתא גבי תמיד הכי. דשמא שני ליה תמיד. והכי נמי מסתברא טפי דאדרבה לר' לית ליה דר"י ולכך שנאו בלשון יחיד דאל"ה הו"ל למסתם סתומי כוותיה ברישא כיון דהכי קיי"ל:

6ובשלמא בעלמא ליכא לדיוקי סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם אמאי סתמיה ר' לסתם דמעיקרא. דהא דעביד ר' הכי היינו משום דרבים הכי סבירא להו. אלא שלא נראה לר' לפסוק כמותם אע"פ שהם רבים. לכן הביא המחלוקת אח"כ להודיעך שגם רבים הן החולקים והניח הדבר לחכמים ואמוראים שאחריו שיכריעו לפי מה שיראה בעיניהם לפסוק הלכה כדברי מי מהם. ובמחלוקת ואח"כ סתם צ"ל דמעיקרא ספוקי מספקא ליה הילכתא כמאן. והדר פשיטא ליה וסתם כדברי אותו שנראין לו אח"כ ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. ואלו דברים ברורים ונכונים בעיני:

7וא"כ כאן דלא שייך למימר הכי דבמשנה עצמה שסובר ר' כדברי היחיד וגם במקום אחר סתם כמותו. למה זה יסתום בה מתחילה שלא כדבריו. ובפרטות שכבר הוכחנו דבעלמא סתמא מעליא הוי כה"ג ולפחות דין רבים נגד היחיד יהבינן ליה. מה הכריח ר' לסתמא דרישא או לא ס"ל כלל. על כן לא אוכל לקבל זה לפי מיעוט דעתי הקצרה מרדת לסוף דעת רבותינו בתו' ז"ל כאן. אבל אדרבה לבי אומר לי דר' גופיה לא הוה ס"ל כוותיה ומטעמא דאמרן דמבחירתא ליכא לסיועי אליביה. או עכ"פ ספוקי מספקא ליה מיהא:

8וממילא נשמע לדברינו אלה דמ"ש דבסיפא לא הזכיר ר' דברי ר"י משום דלא ס"ל כוותיה. שהם פליאה נשגבה מאד. דמה מקום לומר שלא הזכירו מפני שסובר שאין הלכה כמותו א"כ מה נעשה בכל מקום שהזכיר ר' דעת היחידים אע"פ שאין הלכה אלא כדברי המרובים. והלא צורך גדול להזכיר דעת היחיד וכמ"ש לעיל. ואם דעתם לומר שלכן לא הזכירו שלא נבוא לפסוק הלכה כמותו. זה קשה יותר ואיך יעלה על הדעת לפסוק כדברי היחיד דאפי' תימא סתם לא הוי רבים נגד יחיד הוי בודאי כדלעיל. ועוד אפי' היה מחלוקת שקול. הא סתים לן במגילה [פ"ב מ"ה] (וההוא סתמא אלים טפי משום דתני ליה גבי הילכתא פסיקתא) כת"ק והוי ליה נמי מחלוקת ואח"כ סתם ואין ספק דהלכה כסתם:

9ואם דעתם ז"ל שלכך לא הזכירו שלא נטעה לפסוק כדבריו. מאחר שבראשונה הלכה כמותו מדתנן בבחירתא הכי. הא נמי לאו מידי הוא דאטו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. ותדע דא"ה מאי קמיבעיא לן בתפלת המנחה אי הילכתא נמי כוותיה. ועד כאן לא איבעיא לן בההיא אלא משום דליכא סתמא אחרינא. ועוד דמסתבר טעמיה דר"י בהא נמי כיון דאיפסיקא הילכתא כוותיה בשל שחר מטעמא דלתמיד מדמינן לה. ומהך טעמא בשל ערב נמי שייך למפסק כוותיה דהא ודאי אין התמיד קרב והולך עד הערב אלא עד תשעה ומחצה. וסתמא דתמיד נשחט מסייע נמי טפי לר"י ודוק. ואפ"ה מיבעיא לן אי הילכתא כוותיה כיון דלא איתמר התם בהדיא כר"י דהכא. דר"י מוסיף קצת ומספקא לן בדעת שלישית. ותו משום דקשה לסתור דברי הסתם. כיון דלא איפסיקא הילכתא בשום דוכתא בפירוש גבי מנחה היינו טעמא דקמיבעיא לן ודוק היטב. ונסתייעו דברינו שלמעלה עוד ביתר עז ואין לי להאריך יותר שנראין הדברים שאין דוחק לגרוס כן במתני'. ועוד הייתי יכול לעשות סמוכות וסניפין לדעתי הקלושה אמנם לבריחת האריכות יספיק מ"ש. סוף דבר דעת התוס' נעלמה מכל וכל:

10משנה לחם תפה"ש הא דפתח בתפלה דשחר ברישא. עמ"ש בס"ד בבית אל (דלח"א).

11משנה לחם תפה"ש מלשון הרע"ב משמע דזמנה מתחיל מע"ה.

12משנה לחם וליתא בכל גוונא. דודאי צריך לפלוגי בה. בין אנוס ושעת הדחק. וזולת. דא"ה ודאי אין זמנה אלא בהנץ החמה. כמו שנז"ל לענין ק"ש. עם שיש קצת חילוק בענין זה. בין ק"ש לתפלה. עא"ח ספ"ט. ואולי משך זמן דשעות הנזכר כאן. ג"כ אינו נחשב אלא מהנה"ח לשטת הר"מ. עמ"ש בס"ד פ"ק דלעיל מ"ב.

13משנה לחם עד חצות לשון קצר. סמוך על המובן. שמדבר בחובת היום.

14משנה לחם בסוף הפסקא אחר כי סתמא דרישא. נ"ב (ועיין בירושלמי הובא בתי"ט ספ"ק דמעשרות).

15משנה לחם מוספין הא דנקט לשון רבים. משום דאין מוסף שאין בו יותר מקרבן אחד. ולא דמי לתמיד. דחד הוא. ולמ"ד תפלות אבות תקנום. נ"ל שהיא כנגד יוסף. שהוא תקנה. גם נחשב מהאבות. שהרי הכתוב קורא לכל בית ישראל. בית יוסף. וכתוב גאלת בזרוע עוזך. בני יעקב ויוסף סלה. וכ"ה בד"ה. דגוף וברית חשבינן חד. ושמו מעיד ג"כ כי נכון הדבר בעצמו. וכ"ד האר"י ז"ל בכוונות. ועב"א.