לחם שמים על משנה ברכות ג:ו

1זב שראה קרי. לא אצטריך למתני בעל קרי שראה זיבה. דממילא נשמע אליבא דת"ק. דמה בזב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייב. ב"ק שראה זיבה דמעיקרא בר טבילה הוא לא כל שכן דחייב. וכן משמע קצת מדברי התי"ט אלא שקיצר יותר מדאי:

2אכן מה שכתב עוד דמשום דלא פסיקא ליה דתוך מע"ל לקריו אינו נעשה זב. משו"ה לא אצטריך למתנייה דפשיטא דלא פקעה טבילה מניה כיון שלא נעשה זב בראייה שרואה תוך מע"ל שב"ק מטמא כך נראה מלשונו. דאי אליבא דר"י קאמר דלא פסיקא. איברא פסיקא ליה כדאיתא בגמ'. וכמ"ש בסמוך ותו אטו משום יחידאה לשתוק ת"ק ממאי דצריך ליה. לא מודינא ליה בהא. דאי משום הכי אכתי איצטריך דמה בכך שאינו נעשה זב גמור אי בשלישית אין בודקין אותו. ואי בראייה ראשונה ושניה ג"כ מטמא אפילו באונס. רק שאינו מטמא אלא כב"ק. מ"מ טומאתו חלוקה מקרי לענין זה שלא גזר עליה עזרא. שהרי לא גזר שיקבלו ד"ת טומאה. דנימא מאיזה טומאה שתהיה. אלא דווקא אקרי הוא דגזר. שהוא בא ע"י הרגל דבר. אבל זיבה דבר אחר הוא ובא מאבר מת. ודבר פשוט הוא דר"י דפטר בב"ק שראה זיבה ובזב שראה קרי. לא שני ליה בין ראשונה לשניה או שלישית. דבכל גוונא הזיבה מפקעת תקנת עזרא. אף על גב דבב"ק גרידא מחייב וק"ל:

3והשתא לרבנן נמי אם ראה זיבה תוך מע"ל לקריו לאו בר טבילה הוא לד"ת. אם לא מחמת ראיה של קרי שקדמה לו. והכי משמע נמי בגמרא [דף כ"ו ע"א] דאיבעיא לן אליבא דר"י אי פטר נמי בב"ק שראה זיבה אע"ג דמעיקרא בר טבילה הוא. ש"מ דאדהשתא ודאי לאו בר טבילה הוא לכ"ע. ולא קמיבעיא לן אלא אי אזלינן בתר מעיקרא וק"ל. ותדע נמי מדר"י דפוטר אפי' בכה"ג רצוני בב"ק שראה זיבה (ומדלא מפליג בין זיבה לזיבה. ש"מ דבכל זיבה פוטר. דאל"כ אכתי לפלוג בדידיה. אבל באמת א"א לחלק בין זיבה לזיבה לענין זה ושגגה היא בלי ספק ודוק. דהא ע"כ ברואה תוך מעל"ע של קרי איירי. דאי לאחר מעל"ע מסתמא כבר טבל לקריו, דאטו ברשיעי עסקינן דעד האידנא לא טבל. ועמד יום א' בלי ק"ש ותפלה. והשתא במאי קמיירי ר"י דברייתא דפוטר בב"ק שראה זיבה. אי בראיה שלישית דווקא. והיכי דמי אי דחזא נמי ראיה ראשונה ושניה בו ביום, הא לא נעשה זב בכך. כיון דשנייה מאונס ואי בדחזא שניה מקמי דראה קרי, מאי קמ"ל האי זב שראה קרי הוא, אלא ודאי הב"ע בראה אפי' ראשונה תוך מעל"ע. ואפ"ה פטר ליה ר"י מחמת הזיבה, דאע"ג דעדיין לא נעשה זב גמור, מ"מ הואיל וראשונה מצטרפת לשנייה אפי' הראשונה מאונס, וראוי הוא לבוא על ידיה לזיבה גמורה ולטמא טומאה חמורה, הרי הוא נפטר מטבילת קריו וזה ברור. ולא תטעה מחמת מה שפירש"י במשנתנו דתלי טעמא דזיבה בטומאה חמורה, דלאו דוקא הוא אלא מפני שראוי לבא לידי כך, ועוד דאליבא דת"ק לא סגי דלא נקטיה רש"י לרבותא למימרא דאפילו בזיבה גמורה מיחייב. ואע"ג דנשאר בטומאתו ואין טבילתו מטהרתו. ומשום הכי נסיב ליה נמי בדר"י לדררא דטומאה חמורה בשיגרא דלישנא ודרך סלקא דעתך, איברא לקושטא דמילתא לא שני ליה לר"י אלא בכל גוונא הזיבה מפקעת חיוב הטבילה כדאמרן זה מוכרח, ועיין היטב). כדמפרש ר"ח בבריי' וע"כ ל"פ ר"י בהא דס"ל דאינו נעשה זב אחר שראה קרי. אלא משום דראי' דהשתא דזיבה לא בעיא טבילה לד"ת. ואזיל בתר בתרא דמפקע לחיובא דראיה קמא. ולת"ק לא פקעה. וא"כ בודאי לת"ק הוה צריך לאשמועינן דלא פקע בהכי. אי לאו דבמכ"ש שמעינן לה וכנז':

4ומכאן שמה שכתב בתי"ט במהדורא בתרא בד"ה ור"י פוטר. דלדבריו דת"ק קאמר. דלדידיה לא נתקנה תקנת עזרא לא לק"ש ולא לברכותיה עכ"ד. דמשמע מלשונו דהשתא לענין ק"ש וברכותיה קיימינן. וקאמר ר"י פוטר אליבא דרבנן (משום דמתני' דלעיל קשיתיה. דשמעינן לר"י דלית ליה תקנתא דעזרא גבי ק"ש וברכותיה ואפילו בב"ק גרידא. כ"ש בהני) הוא דבר שאין לו שחר במחילת כבודו. ושרא ליה מאריה חס לומר דבר כזה מעצמנו דר"י אליבא דרבנן קאמר. מה שלא פירשו לנו בעלי התלמוד (אף אם ימצא לפעמים מקום צר שילחצנו לומר כן כאשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. מ"מ אינו מן המדה בלשון מבואר כזה הס מלהזכיר. וגם אין צורך כלל כמ"ש בס"ד) ולא עוד אלא שסותר דברי התלמוד. דאם איתא דר"י אפילו בב"ק גרידא פוטר. תו לא שייך למיבעי בעיא אי פטר נמי בב"ק שראה זיבה. ומדקמבעיא לן אליביה דר"י ודאי דבב"ק חיובי מחייב. אלא שבזה יש לו קצת הצלה בשיוסיף דוחק על דוחק דהך בעיא אזלא נמי בדר"י אליבא דרבנן (מה שלא מצינו דוגמתו בשום מקום ואין לנו כיוצא בו. ואעפ"כ היינו רוצים לסבול זה הדוחק ולקבלו בסבר פנים יפות וכך חובתנו ויפה לנו אם היה בו כדי התנצלות) אבל בלי ספק א"א להשמע כלל. דהא אמתני' דלעיל בגמרא (דכ"ב בראשו) רמינן דר"י אדר"י דהתם פטר אפילו בב"ק גרידא. והכא מוכח דע"כ בב"ק גרידא חיובי מחייב. ואי כדעת הרב בתי"ט לא קשיא מידי דהתם לעיל דר"י דידיה הוא. והך דהכא אליבייהו דרבנן קאמר לה. לכן פשוט אצלי דכד ניים ושכיב מר כתב כן מבלי עיון בש"ס:

5וצריך לומר אחת משתים אי בעית אימא מתני' דהכא בק"ש קעסיק ותני כוליה פרקין והכי ודאי מסתברא. ולעולם ר"י דידיה היא. ואפ"ה לא קשיין אהדדי. דודאי ר"י אית ליה נמי תקנתא דעזרא לגבי ק"ש. ולב"ק גרידא חיובי מיחייב. כדמשמע ממתני' דהכא דלא פטר אלא בטמאין טומאה אחרת עם הקרי. ומתני' דלעיל על כרחין אית לן למימר דאין לך אלא מה שמפורש בדברי ר"י. דהיינו שמברך לפניהם ולאחריהם. דבברכות לחוד הוא דמיקל. מטעמא דמפרש בגמרא שעשאן ר"י כהלכות ד"א. אבל ק"ש חמירא ליה לר"י ומודה ביה לת"ק דמהרהר. (וצריך אתה לידע דאם תמצי לומר לר"י נמי ב"ק מן התורה אסור ובק"ש דווקא (דוק והבן) דחמיר טפי. מצי איירי הכא אפי' בק"ש דאורייתא. ואי ס"ל דאינו אלא מדרבנן ומתקנתא דעזרא בלחוד. מצינן לאוקמיה נמי בק"ש דרבנן כדפרישית לעיל מ"ד בדת"ק דהתם עיין היטב הדק) ולא קורא בשפתיו. או דלמא כדכתב בתי"ט בתר הכי דבת"ת מיירי הכא דמודה בה ר"י. אבל ראשון נראה לי עיקר מכמה טעמים ברורים נכוחים למבין ומדקדק היטב במה שכתבתי. וגם פשטא דתלמודא רהטא כוותן. ותו דידן עדיפא שבכלל מאתים מנה. שאם אתה אומר דמודה ר"י בד"ת וכן האמת. א"כ ק"ש בכלל ד"ת ולא גרע משום דחובה הוא. ופשיטא דמצריך בה טבילה לב"ק גרידא. ואי משום דק"ש דאורייתא. הא ע"כ לר"י לא אלימא ליה הך סברא. דהא אפילו תאמר כפירושו דתי"ט מ"מ ק"ש וברכות דרבנן בחדא מחתא מחתינהו ר"י. אלא לאו היינו טעמיה ודוק:

6ושוב מצאתי ראיתי בתוספתא [פ"ב] כמו שכתבתי מתחלה ותפסתי לעיקר דר"י נמי אוסר לב"ק בק"ש. ולא עוד אלא שמחמיר בה ביותר. דאליבא דת"ק התם סגי ליה בט' קבין בקור' לעצמו. ולר"י דווקא ארבעים סאה ואפילו בחולה. ורבי רבבות שבחות והודאות לגומל טובות. שחנני דעה והשכל לכוין דברי אלהים חיים על אמתתן:

7והמשמשת שראתה נדה הא דאצטריך למתנייה נראה מדברי בתי"ט משום דמטמאה אפי' בלא פליטה מטעם שלא יהו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כו' וגם משום דכעין דאורייתא תקון משו"ה אצטריכא ליה. ואף כאן במ"כ נטה מני הדרך הכבושה שביררו להם רז"ל בעלי התלמוד. שלפי דבריהם אין צורך להמציא צריכות חדש. דמלבד שהם דברים בלי טעם כעיקר דאי משו"ה אכתי לא אצטריך דמהיכי תיתי ניבעי בה פליטה כיון שהיא מטמאה כב"ק אף בלי פליטה. וגם עיקר הטעם שגזרו על ב"ק. כדי להרחיקו ולא יהא רגיל בתשמיש. מה אכפת בפליטתה אף שלא פלטה גדולה שימושה שמחמתה גזרו וגדרו גדר גדול. ועוד הרי פירשו לנו בתלמודין [דף כ"א ע"ב] דאליבא דרבנן פשיטא דמשנה שאינה צריכה היא. דמה זב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייבי רבנן. במשמשת כו' לא כל שכן. אלא ר"י היא ודווקא במשמשת כו' הוא דפוטר. אבל בב"ק גרידא (וה"ה למשמשת גרידא כך נ"ל וק"ל) מחייב וכדאיתא להדיא בגמרין (דכב"א):

8צריכין טבילה. פשוט דאפי' לת"ק דמצריך טבילה ומקמי דבטלוה לטבילותא. המשמשת ושפלטה ש"ז כשתטבולנה יכולות לקרוא ק"ש ולהתפלל. אע"פ שנשארו עדיין בטומאת נדותן. ומכאן תשובה למ"ש בהגהת הש"ע א"ח סימן פ"ח. כמבואר אצלי בס"ד בביאורי שם:

9משנה לחם ש"ז שקבלה בשמושה. קודם שראתה. וכבר טבלה לה. אח"כ ראתה.

10משנה לחם והמשמשת נלקח מלשון תרגום. וכינו הפעולה בלשון שירות. בהיותה עבדות בטבע. לצורך קיום המין. נעשית כר לבעלה. ונראה שהוראת הלשון בראשונה. נופל יותר על האשה הנבעלת. בהיותה שפחה נחרפת לאיש (וכן בפרה. עליית הזכר עליה נקראת עבודה לה. ופוסלתה) והבעל הוא אדון ומורה אדנות בכל מקום. וכה"א בעלונו אדונים. עם שלא נמלט גם משתוף השם בבחינה זו. היותו מלך לשדה נעבד. ונעשה משועבד. ודוק.