לחם שמים על משנה ברכות ו:ו

1והוא אומר על המוגמר. פירש הרע"ב המברך בה"מ וכן פירש הרמב"ם. וכ' בתי"ט ולישנא דוהוא לא דייק לדידהו דהא משמע דאדסליק מניה קאי שהוא המברך על היין שלאחר המזון וכפירש"י. ותמה על הב"י שכתב [בסימן קע"ד] שדעת הרמב"ם כדעת רש"י:

2ואני אומר אף על פי שתר"י מפרשים דברי רש"י כמו שהעתיק בתי"ט מלשונן. מ"מ איני רואה הכרח לפרש כן דברי רש"י שסתמן כפירושן. דמתני' נמי מיירי במוגמר שמביאין אחר הסעודה וכפשטא דמתני'. וכן מוכח בהדיא בפשיטות מתלמודא דידן [דף מ"ג ע"א] דאאותו דמברך בה"מ קאי דמברך נמי על המוגמר. דאע"ג דאיכא דעדיף מיניה. מאחר שנטל ידיו ומזומן הוא לבה"מ זכה גם במוגמר:

3ואין לי לב להבין לדעת הגאונים ולדברי תר"י היאך נפרש תלמודא דידן. ואף דברי רש"י מוכיחים בפורוש דבמוגמר שלאחר בה"מ קמיירי דלא כמו שהבינו בו תלמידי ר"י. מדקאמר הואיל והתחיל בברכות אחרונות גומרן. דהכי הו"ל למימר הואיל ועביד חדא עביד נמי לאידך ומדנקט ברכות אחרונות לשון רבים. ודאי כוונתו על בה"מ והיינו הך דודאי המברך על היין שלאחר המזון מברך גם בה"מ. דעד כאן לא קאמרי הגאונים וסיעתם אלא בברכה שלאחר המזון שאין המברך לפני המזון זוכה בה. כיון שכל הסעודה מפסקת ביניהם. חשיבא להו מילתא אחריתא. אבל המברך אחר המזון למה לא יזכה גם בבה"מ. ואם גדול שבסעודה הוא שבירך על שלאחר המזון הרי אמרו [ברכות מ"ז ע"א] גדול מברך אפילו אתא לבסוף. ואפילו אינו גדול אלא שנתנו לו רשות לברך על היין לאחר המזון בתר דאתחיל בברכות גומרן כיון דלא הויא הפסקה גדולה בינתיים זכה בכל הברכות הנמשכות:

4והיינו דפשיטא ליה לתלמודא [שם, מ"ג ע"א] דאע"ג דאיכא דעדיף מיניה הואיל ונטל ידיו תחלה כלומר מתוך שבירך על היין זכה ג"כ ליטול ידיו תחלה לבה"מ וגומר בה"מ ומברך על המוגמר:

5ונ"ל לפרש עוד הא דפסיקא לתלמודא שהוא נטל ידיו תחלה באחרונה שלא פירשוהו לנו רבותינו והוא כדברי הספר החתום. אמנם פשוט בעיני דהיין שבא לאחר המזון וטעון ברכה. המברך עליו טעון ג"כ נט"י לפי שידים מזוהמות פסולות לברכה וכיון שבא להזכיר את השם צריך שינקה ידיו תחלה מן הלכלוך ונטילה זו עולה לו כמו כן למים אחרונים ואתי שפיר הא דקאמר תלמודא בפשיטות דהואיל ונטל ידיו באחרונה תחלה. שהרי הוא מברך להם והן עדיין עסוקין באכילה. ולא סגי דלא נטל תחלה. ולכן הוא מזומן לברכה קודם לכולן אע"ג דאיכא דעדיף מיניה והרי זה פירוש הגון מאד בגמרא. ומכאן ראיה שאין שתיה מפסקת בין מים אחרונים ובה"מ וסייעתא לדעת התוספת והרא"ש (סי' קע"ט) ודלא כב"י שם [סי' קע"ט. וע"ע סי' קע"ד] וחזרנו לענין שעכ"פ המברך על היין הוא מברך בה"מ ועל המוגמר וזהו פירש"י בעינו ואין צורך למה שנדחקו בו תר"י והוסיפו במשמעותו מה שלא נזכר ולא נרמז בדברי רש"י שלפנינו:

6ומה שסבור בתי"ט דלישנא דמתני' דוהוא דחקם לתר"י. ליתא דלפי מאי דכתיבנא שפיר אתי כפשטיה. דאע"ג דקאי אדסליק מיניה איהו ניהו דמברך גם בה"מ. ולא זהו הדחק שלחצם לתר"י אלא הירו' שהכריח להגאונים לפרש פרושם. במשנתינו במוגמר שבתוך הסעודה. הוא שהכריח לתר"י להוציא דברי רש"י מפשוטן. ולא אאריך בזה אחר שראיתי כבר קדמני הרב בכ"מ [הל' ברכות פ"ז הי"ג] לפרש גם הירושלמי שאינו סותר לפי' הרמב"ם וכמו שאנו סבורים גם בפי' רש"י. ומ"מ גם מ"ש בתו"ט שמבואר שחלוקים הרמב"ם ורש"י כמו שחלוק הרמב"ם עם הר"י בשם הגאונים. הוא שלא בדקדוק שאפי' לפי הבנת תר"י בדברי רש"י רחוקה דרכו מדרך הגאונים וק"ל. ואין לי להאריך בחילוקי דעותם שלדעתי אין צורך ועל החלוקים אנו מצטערים. ואפריון נמטייה להרב"י ז"ל ששם שלום בין רש"י והרמב"ם בזה והוא האמת.:

7משנה לחם אלא לאחר סעודה ולהך לישנא דא"ר דלא מהניא הסבה אלא לפת. אפ"ה הכא אחד מברך לכולם. מגו דמהניא הסבה לפת. וכדמהני נמי ליין אף דלאחר המזון. מהאי טעמא.

8משנה לחם בלח"ש בתחלה. נ"ב ואחרי שובי נחמתי. וראיתי שאין זה דיוק. לפי שתיבת בתחלה התבאר על הכונה בעצם וראשונה. ולאו דווקא קדימה זמנית. דוק ותשכח. משו"ה ליכא למשמע מנה.