לחם שמים על משנה ברכות ו:ז

1מליח בתחלה. יפה דקדק בתי"ט ממלת בתחלה. שבא להורות אם אוכל הטפל תחלה שאינו רשאי לסמוך על הברכה שיברך על המליח. והריני כמוסיף על דבריו דהא פשיטא דצריך לברך על הטפל אם אוכלו בתחלה דסברא הוא דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה [ברכות ל"ה.] ולא בא אלא לאפוקי מדעת בא"ז שהביא בת"ה [מובא בב"י סימן רי"ב] דס"ל דמברך על הטפל תחלה שהכל. קמ"ל דדווקא מליח תחלה הוא דיוצא בברכת שהכל שהיא ברכתו של מליח. משא"כ אם אוכל הטפל תחלה מברך עליו ברכתו הראויה לו. שעל הפת הוא אומר המוציא. ואפשר דאפי' א"ז מודה בהא דלא אמרה למילתיה אלא בגרעין של פרי. אבל בפת דמין שבעה הוא וקובע ברכה לעצמו אפילו לדידיה מברך עליו ברכתו המיוחדת ואינו נעשה טפל בתחלה:

2ומ"ש עוד בתי"ט להתנצלות בת"ה שלא הביא ראיה ממשנתינו שאפשר לפרשה דאצטריך למתני בתחלה דלא תימא דווקא כשנאכלים בבת אחת. אינו נראה בעיני דיותר נ"ל דדווקא בבת אחת בעינן באמת. דהכי דייקא נמי לישנא דעמו טפלה. דאל"ה הול"ל הכי הביאי לפניו מליח תחלה ופת אחריו או פת סתמא וכן בסיפא זה הכלל כל עיקר וטפל מברך על העיק' ה"ל למתני דרך קצרה. אלא עמו כמשמעו דבבת אחת משתמע הוא דנעשה פת טפל לא זולת:

3ובהכי ניחא לי קושיות התו' שהביא בתי"ט בדיבור שאחר זה המתחיל שהפת טפלה. שדקדקו למאי אצטריך הא שמעינן חדא זימנא דפת פוטר פרפרת. ולמאי דפרישית אתי שפיר דמהתם לא שמעינן אלא בפרפרת דהוי דברים המלפתים את הפת שנאכלין אחר הפת ולא בעינן עמו ממש. ואעפ"י שהן ג"כ מעיקר סעודה נפטרין בברכת הפת לפי שבאין ללפת ואעפ"י שאין נאכלין עמו בבת אחת. אבל בפת קמ"ל דאינו נעשה ליפתן לעולם ואי אכיל לי' אחר המליח אינו נפט' בברכתו אלא דווקא ע"י שנעשה טפל. וזה מחמת שנאכל עמו (כמו נאכל עמו דפ"ק דטבול יום) בבת אחת שהיא הוראה עצומה שא"א לו לאכול המליח לבדו. ועי"ז הוא נעשה טפל ומפסיד ברכתו. אבל אם אוכלו אחריו לא הפסיד ברכתו הראויה אליו אעפ"י שאינו בא אלא מחמת המליח שקדם לו דדין ליפתן לא יהבינן ליה וק"ל כנלע"ד (וכ"נ דעת הש"ע והאחרונים ז"ל ע"ס רי"ב ומ"ש שם):

4וכעין דוגמא אף על פי שאינה ראיה זכר לדבר מיהא איכא מהא דאמרינן בנזיר (דף ל"ז ע"ב) ופסחים (דמ"ה ע"א) היתר מצטרף לאיסור בבת אחת. איסור לאיסור אפי' בזה אחר זה דהיתר דלאו מיניה הוא אינו נעשה טפל וצירוף לאיסור כי אם ע"י אכילה בבת אחת. ולא בזא"ז אעפ"י שבאיסור ואיסור די להצטרף גם בזא"ז ודוק והיא סברה ישרה בטעמה ונבונה בעצמה יודוה חכמי לב: