לחם שמים על משנה עירובין י:ב

1וכן בנו. עמ"ש בס"ד מ"ב פי"ח דשבת:

2משנה לחם לחצר החיצונה סתמו כפירושו. שהעומד בחוץ. נותנו לחברו העומד בחצר. ואע"פ שהיא רה"י גמורה. ותיובתא דתרי גברי רברבי. הט"ז ורש"ל. כמ"ש בס"ד במו"ק סשמ"ט.

3משנה לחם בלח"ש ס"פ גוונא. נ"ב ולא ניחא לי. לאוקמה ברק רוק תפל. דחזי לעבוריה על גבי כתם. כדאיתא פ"ט דנדה. ודומיא דמי רגלים. דתנן לעיל פ"ט. חדא. דההיא יחידאה הוא דקאמר לה. ותו. אפילו לר"י גופיה. הא לא שמעינן ליה דמחייב אלא במי רגלים ואינך דקתני התם. ולא אמר הכי בכולהו שבעה סממנין דמעבירין על הכתם. גם דוחק עצום הוא לפרש רק. דווקא בשלא אכל ולא טעם עדיין כלום (ועטא"ח סימן שנ"ה לענין צואה) ועפמ"ש לא יקשה ג"כ על פסקו של הטור. שסותר לפסק הלכה. בטהרות פ"ח. וק"ל. ועמ"ש בס"ד במו"ק סימן חר"ג. עוד יש לדקדק. היאך יתחייב על הוצאת רוק בפיו. הא תנן המוציא בפיו פטור. וצ"ל דווקא מידי דלא אורחיה. מה שאין כן ברוק דאורחיה הוא. הו"ל מוציא כדרך המוציאין. וצ"ע מ"ט לא נקט תנא צואה נמי. והו"ל למסתם לא יעמוד אדם בר"ה ויעשה צרכיו ברה"י כו'. דכייל קטנים וגדולים. ולפום מאי דכתיבנא לעיל ניחא. דמשתין דווקא. איברא בש"ע פסק בשני מקומות לאיסור. וצ"ל אליביה. כדשנאי מעיקרא.