לחם שמים על משנה כלאים ט:ד

1תכריכי המת אין בהם משום כלאים. דבמתים חפשי. ואע"ג דעומדין בלבושיהן זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא (נדה ד' ס"א ב') ומשום לועג לרש ליכא ע"ש בתוס'. והר"ש תירץ עוד דשאני כלאים. דבחי דומיא דמת לא אסיר. דלא מתהני כלל ובעינן הנאה ונכון הוא. אף על פי שהרא"ש כתב ע"ז ולא נ"ל דטלית שאין בו הנאה גם מציצית היא פטורה עכ"ל:

2נ"ל דלק"מ דודאי שפיר קאמר הר"ש. דשאני כלאים דהיכא דליכא הנאה. גם בחי אין כאן איסור. משא"כ בציצית דענשי עלה ובעי למיעבד ליה ציצית. אע"ג דלית ליה בגד בעל ד"כ כדי שלא יהא ערום מן המצוה. ואין ראיה ממוכרי כסות דכתב הרא"ש ודוק היטב:

3מרדעת של חמור אין בהם משום כלאים. כתב הרע"ב מפני שהיא קשה ביותר מכרים וכסתות. הילכך אפי' בשרו נוגע בה לא חיישינן עכ"ל:

4הוכרח לזה מדפלגינהו בתרי בבי. ולא כייל מרדעת בהדי כרים וכסתות דמ"ב לעיל. ש"מ דמרדעת קילא טפי:

5ואין זה מוכרח דאיכא למימר הא דלא כריך ותני להו בחדא. היינו טעמא משום דלא דמי לכרים וכסתות. דלא שייכא בהו העלאה. משו"ה שרו באין בשרו נוגע בהן. אבל מרדעת מהו דתימא ניגזור ישיבה אטו העלאה. כיון דלפעמים נותנה על כתיפו. והא איצטריך ליה לפלוגי בה בסיפא. שלא יתננה על כתיפו אפילו להוציא הזבל. להכי איצטריכא ליה למיתנייה לנפשה. ולאשמועינן דאפילו הכי לא גזרינן ושריא בישיבה. ולעולם דווקא היכא דאין בשרו נוגע בה. הא לאו הכי לא. וכן נראה יותר שהמרדעת אינה קשה כל כך ככרים וכסתות. שהרי עושין אותה מבגד. וחוששין שלא יקח ממנה לבגדו. ואע"פ שלאחר שנעשית מרדעת. היא קשה מחמת תפירה חזקה. מ"מ חוטיה רכין יותר מכרים וכסתות. שהן קשין כלבדים וק"ל:

6מיהת מרדעת נמי שריא לפי שתפירתה עושה אותה קשה שאין חוטין נשמטין ממנה בקלות. ועכ"פ לא מסתבר דעדיפא מכרים וכסתות ודוק:

7כתב עוד הרע"ב אבל בגד שאבד בו כלאים. (ור"ל אפילו חוט אחד דלא בטיל אפילו באלף. כיון דדרך איסורו הוא. דכל חד באפיה נפשיה שרי ובהדי הדדי מיתסר. ולא דמי למ"א דפרקין. דבטיל ברובא דהתירא). לא יעשנו מרדעת. דחיישינן שמא יקח ממנו טלאי לבגדו עכ"ל. ואע"ג דכבר כתב שהמרדעת קשה יותר מכרים וכסתות. והא לא חיישינן בכרים וכסתות כה"ג. משום דלא חזו לבגדו איידי דקשין הן. היינו דאמינא לעיל שהמרדעת נעשית קשה ע"י תפירתה. אבל הבגד שנעשית ממנו רך הוא. מהראוי ללבישה. וחיישינן דילמא אדמשהי ליה לעשות ממנו מרדעת. אתי ביה לידי תקלה. ליקח ממנו טלאי לבגדו קודם שנתפר במרדעת. אי נמי אפי' בתר דעבדיה מרדעת. איכא למיחש שמא יתיר תפירתו לכשיצטרך לו לבגדו. מאחר שראוי לכך. וכיון שאין הכלאים ניכרין. משו"ה אסור אפי' לרכיבה. דילמא מישתלי:

8אפילו להוציא עליה זבל. דהעלאה אסירא מדאורייתא. והך מתני' אתיא אפילו למ"ד דבר שאינו מתכוין מותר לכתחילה. כדאיתא במתני' דבסמוך. דמ"מ הכא אסור. ואע"ג דלית בה הנאת לבישה. ולא קמכוין ביה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. רק להציל עצמו מהטינוף. אפ"ה לא שרי דומיא דמוכרי כסות. דכי היכי דמפני החמה חשוב הנאת לבישה. ה"ה נמי מפני הטינוף. ובגמרא דשבת פ"ק ד' ח' ע"ב מסקינן נמי דאצולי טינוף חשיבא ואורחיה הוה ודוק: ועמ"ש בס"ד בחידושי לי"ד סי' ש"א:

9משנה לחם עפר"ש שמביא ירו' שכעס ר"א על אותו שאמר לחברו אתה לבוש כלאים. ונתקשה בו מגמרא דילן. נ"ל דה"ט. משום דס"ל כסתמא דמתני' דבסמוך. דבר שאין מתכוין אפילו לכתחלה מותר. כ"ש באינו יודע. וגם בבה"מ. ושמואל סבר לה למתניתין דלעיל. דאסרה דבר שאינו מתכוין. א"נ דווקא בשוק אזיל לחומרא. אבל בבה"מ. מודה דשפיר דמי. כה"ג דאינו מתכוין.