לחם שמים על משנה כלאים ט:ז

1משנה לחם מחוף הים נמל לספינות. כגון עכו ויפו. ולכן הוצרכו לפרש בירושלמי מחוף שבמד"ה. שלא תאמר גם הבאים ממקומות הללו. הם בכלל ההתר. לפיכך פירשו שאין הדברים אמורים. אלא בחוף שבמד"ה. אלא דקשיא. לימא ממד"ה ותו לא. ונ"ל ה"פ. בודאי גם מקומואת הנ"ל נכללים בחוף הים השנוי כאן. אבל בד"א. כשבאו ממד"ה אל חוף הים שבא"י משא"כ הנעשים באותן מקומות עצמן. מוצאים מהכלל.

2משנה לחם וממדינת הים ר"ל מאיי הים. כמו איי אלישה ותרשיש פול ולוד. יושבי האיים בים יון וארצי פלאגו.

3משנה לחם ומנעל של זרב עתי"ט שהביא פירוש הר"מ בחבורו. שהוא מנעל שאין לו עקב. ונדחק בו בכ"מ מאד. ולפי מ"ש בב"י. נפיק מניה חורבא קולא גדולה. דמשמע אע"פ שיש בו בית קבלת הרגל מלמעלה. רק שאין לו מלמטה. לא מיחזי כמלבוש ושרי. והא ודאי בדותא היא. דעיקר מלבוש שייך טפי למעלה על גב הרגל. והעלאה הוא דאסירא מן התורה. וכ"ש לפי טעמו של הר"מ ז"ל שעור הרגל קשה הוא. איפכא מסתברא. דבתחתיתו ליכא קפידא כולי האי. דקשה הוא ודאי. ולא עליונו של רגל שהוא רך בלי ספק. כלפי לייא. משו"ה קבעי הרב תי"ט להגיה בלשון הר"מ. שלדעתו כך צ"ל. ואין לו אלא עקב. ויהיה מסכים עם מ"ש הר"מ ז"ל בפירושו. שהוא דמות מנעל שנותנין תחת כף הרגל. ואין על גבו כלום מלמעלה. והנה האמת אתו בזה. שכך היא כוונת הר"מ ז"ל בפירושו ובחבורו דא ודא אחת היא. ולא כמו שהבין הרב בכ"מ ז"ל ח"ו. ואמנם אין צורך כלל לתקן לשון הר"מ הנ"ל. כפי מה שעלה בדעת התי"ט. ושפיר עבד דמסתפי להגיה בחנם לשון הר"מ הברור מאד. ויש להפליא הפלא ופלא על הני תרי אשלי רברבי ה"ה בכ"מ ובתי"ט. הידועים בשם מפורסמים לחכמים מחוכמים. איך לא ידעו פתרון לה"ק על אמתתו. בשם הרגיל ומצוי לרוב במקרא ומשנה. כי הנה הם ז"ל חשבו. שעקב הוא שם לתחתיתו של הרגל וזה גרם להם להלחץ כל כך בלשונו של הר"מ כאמור. ובמ"כ לא דייקי לישנא לגמרי. אבל תחתית הרגל. כף הרגל שמו. או פרסת הרגל יקרא. ובארמי פיסת הרגל. וכך נקרא שמו במשנה פ"ק דאהלות. והעקב הוא אחרית הרגל. שקצהו בולט מאחוריו. כנגד השוק. וכה"א וידו אוחזת בעקב. ואין לאחוז ולתפוס הכף מחמת הרגל. וכן בדרך ההמשל והשאלה. א"א להבין הכתוב ואת עקבו מים לעיר (יהושע ח') אלא באופן זה. כי מה סימן צד ורוח יש בתחתית הרגל. ודוק במעשה החליצה ותשכח ג"כ. וכן ואתה תשופנו עקב. ואין דרכו של נחש לשוך בפרסת הרגל. כי אם בצדדיו בנגלה ממנו. ב) וכך פירש הקמחי בשרשיו עקב אחור הרגל. וזה פשוט מאד. וכ"מ בהדיא ממ"ש מהלכות עקב בצד גודל. וכמו כן הוא מבואר במ"ד פכ"ו דכלים. ע"ש דבהדיא קרי לעליונו של מנעל מאחוריו. עקבו. ותחתונו סוליים נקרא בלשון משנה. ועיין עוד בפ"ח דנדה. וספ"ז דבכורות ע"ש פירוש רע"ב והבן. על כן שפתי הר"מ ז"ל ברור מללו. חלילה להגיהו. והוא בלי ספק מה שרצה בו בפירושו. שהכל דבר אחד הוא. ואתה המעיין הבט ימין וראה והתבונן וקח עצה לנפשך. כמה יש לך לשמור אזהרת חז"ל לדקדק בלשון. לשקוד על קריאתו והבנתו כהוגן. כי ממנו תוצאות חיים. וכמה גופי תורה בו תלויים. בקל יוכל להתיר את האסור וכן להפך. מי שאינו בקי בפתרונו כל צרכו. והבלתי נזהר בו כראוי להבינו לאשורו על מתכונתו לערוך את ערכו. וארז"ל בני יהודה שהקפידו על לשונם. נתקיימה תורתם בידם. ודי בזו הערה לנפש היפה. לבחון אמרתו שתהא צרופה. ואמנם לענין צורת מנעל הלז. נ"ל שהוא מנעל העשוי שתי פיות. פתוח מלפניו ומלאחריו. רק באמצעו קבועה רצועה על פני רחבו. באופן שיכולים לנעלו משני צדדים. ואין עור ע"ג מלמעלה. כי אם רצועה דקה. כדי להחזיק הרגל. ונקרא זרב ע"ש הפיות. וכ"מ לשון כזה בוי"ר פ"ה. שהיו שותין בכוסות של זרבובית. פירשוהו פיות. וזה הפירוש ברור בעיני בס"ד. לפיכך גרסת זרב עקר.