לחם שמים על משנה מגילה א:ג

1והקהל. פירש הרע"ב וחייבים להביא טפם ובשבת א"א וכ"כ רש"י. וטעמא אף על גב דנושא חי פטור כו'. ועוד שאם הוא קטן שאינו נוטל א' ומניח א' אפשר דחייב. וטף לא באו אלא ליתן שכר למביאיהן. וא"כ אפילו הוא קטן מאד יש שכר למביאיו ומביאין אותו עכ"ל בתי"ט:

2והנה מ"ש בקטן שאינו נוטל ומניח דאפשר דחייב. כבר כתבתי דליתא. עיין פי"ח דשבת מה שכתבתי שם:

3ומש"ע ואפי' קטן כמות שהוא יש שכר למביאי'. הא נמי לא נהירא ולא ברירא כלל, וטפי משמע דליכא מצוה אלא בקטנים שהגיעו לחינוך:

4הגהה (ואין לטעון א"כ מהו ששאלו טף למה באין. תיפוק ליה לחנכן כמו בכל המצות. שאין זה כלום דלא שייך חינוך אלא במצוה עצמה. וכאן אין ההליכה גופה מצוה כראיית פנים בעזרה. שכל עיקר מצוה זו לשמוע משנה תורה. ומאחר שאין בהם דעת לשמוע. אין בהליכתם מצוה. וחינוך זה למה.:

5ועוד לא מצינו חיוב מצוה בקטנים מן התורה. וכל חינוך מצוה שבקטנים. מדבריהם הוא בכל מקום. ולזה יפה שאל טף למה באין. ר"ל למה הזהירה תורה להביא. ותורה לא ציוותה על החינוך בחיוב מיוחד. אלא ע"כ ליתן שכר למביאין הוא. וזה אמת וברור:

6והשתא מצינן למימר דבאמת בלא"ה שייך בהקהל חינוך. והיתה השאלה למה הצריכה תורה להביאן להזהיר על כך. ולעולם לא חייבה תורה ולא חכמים בהבאת קטני קטנים. ליתן עליהם שכר למביאין. אלא כקטנים דראייה. ושקלי אגרא עלייהו. כיון דלא מצו אזלי לחודייהו. אבל לא מסתבר לגמרי להביא העוללים ויונקי שדים לעזרה מפני הכבוד וק"ל. ואת מי יורה דעה יבין שמועה. גמולי מחלב עתיקי משדים. וגנאי הוא בלי ספק מה שאינו מהצורך לבאר. על כן אין דעתי מקבלת זה:

7וכן יש להוכיח מדהשיב רבי תחת ב"ה. (רפ"ק דחגיגה) [ד' ו' ע"א] משמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו. וליקשי ר' לנפשיה ולב"ה מי ניחא. תינח בראייה דפטור. בהקהל מאי איכא למימר אמאי איפטר ליה. שלא העלתו חנה עד מלאת לו שתי שנים:

8אע"פ שאם תעמוד למנין אי אפשר שלא חלה בהם שנת השמטה. אליבא דר"י דס"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. דסוגיא דגמרא דפ"ק דע"ז דייק כוותיה. וכן פסקו התו' בר"ה [ד' ט' ע"א ד"ה ולאפוקי] ושם במס' ע"ז [ד' ט' ע"ב ד"ה האי]. דוק ותשכח מכוון לשנת השמטה. שהרי עלי נמנה לשופט שנת תת"ל לאלף הג'. צא מהן תמ"ח שנים שעברו מהן במצרים. ובמדבר ארבעים. וי"ד שכבשו וחלקו. סך תק"ב שנה שלא מנו שמטין. ומשנת תק"ג התחילו למנות. נשארו שכ"ח לתשלום תת"ל. עשה מהם שמטות. ש' שנים הן שש יובלות. שקול שית שני שדי אפרטי. וכ"ח כלים בשמטו'. נמצאת שנת תת"ל ששית לשבוע. ובו בפרק נפקדה חנה. וילדה בפסח לתקופות הימים. וראוי היה להעלותו בחג. במוצאי שמטה. שהיו לשמואל שנה ומחצה:

9ואפילו תאמר עלי שנתמנה בשנת תת"ל. קדם לפקידת חנה שנה. לא היה פחות מבן חצי שנה דוק היטב ותמצא:

10ואם היה יכול להתברר שעמד עלי בתחלת שנת תת"ל. היה קשה אליבא דרבנן. דסברי שנת חמשים אתה מונה ולא חמשים וא'. ובזה אין אנו צריכין לכל הטורח. שהחשבון פשוט ששנת תת"ל היא שנת השמטה:

11ובאמת שכן הוא הדבר שהרי בר"ה נפקדה חנה [ר"ה ד' י"א ע"א]. ובו ביום נמנה עלי. כדברי התו' [ד' ה' ע"ב ד"ה ומי] בתענית ורש"י בנזיר (דה"א):

12ואין לדקדק מלשונו שם שמנכה שנה לעיבורו. דעל כרחין הך פקידה שתתעבר. כך נגזר עליה בר"ה. לא שנפקדה מיד. דמנא ליה לרש"י הא. ואדרבה הנך פקידות שוות נינהו וגמרן מהדדי. וכמו שבפסח נולד יצחק. הכי נמי משמע קרא דלתקופות הימים. דאפרוס הפסח קאי:

13ולא בא שם רש"י אלא לכוין החשבון. על ידי שצריך עכ"פ לנכות שנה לעיבורו. דלא קחשיב לה. כיון דאינה שלמה. ולא שנולד בסופה. וא"כ שנה ראשונה שלו תת"ל. והיא שנת השמטה לרבנן. ובסופה היה לשמואל כששה חדשים:

14אלא שעדיין יש מקום למתעקש שאין הכרח לדעת הנז'. ואולי יאמר שקיבל נשיאותו באמצע השנה לבריאת העולם. או בסופה שהוא זמן הקהל. לכן בקשנו חשבונות רבים. דאם כן פשיטא דתיקשי עליה דר"י. דסוגייא כוותיה אזלא. במה נפטרו חנה ושמואל מהקהל. ועל כרחך הו"ל לרבי לאסוקי אדעתיה. דשאני שמואל דמשום מפנקותא יתירתא. איפטר ליה אפילו מהקהל. וכ"ש מראייה ולא תידוק מדי:

15אע"כ פשיטא ליה לר' נמי דגמרינן ראייה ראייה מהקהל. לענין זה דלא מיחייבי קטנים. אלא דומיא דראייה. ור"ל שלא מג"ש גמורה. אלא כאסמכתא. וקצת נראה כן מסוגיית הירושלמי אף שאין כן דעת התו':

16אי נמי קטנים הללו. שבראייה הן חייבים רק מדבריהם. בהקהל חייבין מן התורה. כנלע"ד דברים ברורים ומוכרחים ע"כ הגה"ה ): דומיא דראייה דליתא לחיובא גבי קטנים. אלא בקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות. וכה"ג בשבת שרי אפילו לכתחלה. ותיובתא כלפי שנאיה דרש"י ז"ל :

17ועוד לפי מה שכתבתי בס"ד בפ' מפנין. דליכא חיוב חטאת בקטן כל שהוא בן שמונה. ואפילו הוא חולה ליכא אלא איסורא דרבנן. ואין נראה שמפני זה ידחו זמן הקהל. וגם אפילו היה מצוה אף בקטנים מאד כדבריו ז"ל. אחר שאפשר להם לקיים המצוה בגדולים קצת. ולהניח בבית הטף הקטן מאד. למה נדחה המצוה מעיקר זמנה ונחמיצנה. ולכן נראה שטעמו של הירושלמי עיקר:

18אלא פריעה ופרימה. כתב בתי"ט אבל לענין וטמא טמא יקרא שוים הן כו'. וז"ש התו' פ"ק דמ"ק דבימי חלוטו צריך פריעה ופרימה וטמא טמא יקרא לפום ריהטא כתבו כן עכ"ל:

19ובמחילת כבודו לא כן הוא. אך בדיוק כתבו כך כנראה שם והאמת אתם. ואיהו ז"ל הוא דלא דק בהא. דמה צריך המוסגר לכך. והלא כל עיקר שהצריכו הכתוב לזה הוא. כדי שיהו טהורים פורשים ממנו. כדאיתא במ"ק (דה"א) שטומאה קוראה ואומרת פרוש:

20ומטעם זה נתרבו כל הטמאים לקריאה זו. להודיע לבני אדם שיזהרו מלהטמא בהם:

21וא"כ ודאי דבר זה בטל הוא לומר שאף המוסג' טעון קריאה זו. שהרי הוא סגור ומובדל ומופרש בלא"ה. וזה ברור שאין כאן מקום לקריא' כלל אצל המוסגר. לא לבד שאי אפשר לומר שחייב בה. שזה טעות מוחלט כמו שביארנו בס"ד:

22אלא אפילו רשות נמי לא הוי. רצוני אע"ג דאמרינן נמי [שם ד' ה' ע"א] שיש לו להודיע צערו. כדי שרבים יבקשו עליו רחמים. אפ"ה במוסגר. הא נמי לא שייך לגמרי. כי איך יקרא ויודיע שכבר הוא טמא. ועדיין לא הוחלט לטומאה. ואינו נקרא טמא עד שיטמאנו הכהן. בפה דווקא. ככתוב טמא יטמאנו וכ"ה בת"כ. וכל ימי הסגירו אעפ"י שמטמא. מכל מקום אין טומאתו מוחלטת. ואין לו להחליט טומאתו מעצמו. משום אל יפתח אדם פה כו'. וכאותה ששנינו בנגעים [פ' י"ב משנה ה']. אע"פ שהוא חכם כו'. אל יגזור ויאמר נגע נראה לי. ע"ש. וכן הוא כאן כנ"ל ברור בעזה"י:

23משנה לחם איזו היא עיר גדולה. כל שיש בה עשרה בטלנים נ"ל ברור. דהיינו טעמא דמילתא. דכיון דאיכא בי עשרה בבי כנישתא. דלא אתו למתא לגמרי. א"כ בהני מיהת לא שייך טעמא דדחיית כפרים ליום הכניסה (עמש"ל מ"א) ופשיטא דאינהו קרו לה בי"ד. בעיקר זמנה. דכל בי עשרה. צבורא מיקרי. ומהיכא תיתי לידחו. ולדידהו גופייהו. ה"נ דלא אצטריך תנא לאשמועינן מידי. דמאן אפקינהו מפרזים דכתיבי במגלה. ומסתברא דבעשרה סגי. ואי לאו הכי. מאי שיעורייהו. ותפסת מרובה לא תפסת. להכי אוקמינהו אשיעור חבר עיר. אלא כי אצטריכא ליה. משום הנך שאר בני כפרים. דאע"ג דאכתי חקלאי נינהו. ודיקולא מצוארייהו לא נחית. להספיק לבני כרכים. קמ"ל דמ"מ כולהו גרירי בתרייהו די' בטלנין דתו לא מהני להו טעם שיהו פנויין צרכי כרכין. ולא אכפת לן לגמרי בתקנתא דהני ודהני. אפילו שיהו שאר בני הכפר שאינן בטלנין מרובין. אין הולכין בו אחר הרוב. אלא הרוב נמשך אחר המעוט. והטעם לפי שזמן אחד תקנו להם. וזמנו של זה אינו זמנו של זה. על כן אי אפשר שיקראוהו במקום אחד בשני פרקים. דוק.

24משנה לחם בלח"ש בחיוב מיוחד ואפילו אם תמצא לומר דמצות חינוך מן התורה. מכל מקום ודאי ליכא חיובא דחנוך. אלא בבן חמש או בן שש בכל המצות המעשיות. עמ"ש בס"ד במגדל (ברכת גבעון תעלה ג') ומו"ק א"ח (סי"ז).

25משנה לחם שם ס"פ זה. ואפילו ממצות המעשיות. פטור הקטן הצריך לאמו. ולא קיי"ל כשמאי דספ"ב דסוכה.

26משנה לחם ומותרין בהספד ותענית עיין בגמרא שילהי פ"ב דתענית. ובמ"ש בס"ד במו"ק ר"ס תרפ"ו.

27משנה לחם אבל י"ד וט"ו אסורין בהסו"ת. לבני כרכין ועיירות בשניהם. כדאיתא בגמרא. מ"מ דיני אבלות נוהגין בהם. עמ"ש שילהי מ"ק.