לחם שמים על משנה פרה יא:ג

1דבלה כו' אם יש בה כביצה. לענין מ"ש תי"ט כאן. עיין בקונטרס לחם לשובע. מו"ק א"ח (סר"י).

2והאוכלה חייב מיתה מכלל דתרומת תאנים דאורייתא. לכאורה הוה תמיהא לי טובא. שוב ראיתי בתי"ט שהר"ש ותו' נתעוררו בזה. ונדחקו מאד. ולדידי חזי לאוקמה ביין הבא משניר שדומה לדבלה קעילית והרי זה מכוון.

3איברא אשכחן לתנא זימנין סגיאין. דמשוי ד"ס לד"ת. כדתני גרושה וחלוצה בהדדי זימני טובא.

4האוכלה חייב מיתה עתי"ט אי"ל הרי דבנה נמי טמאה כו' מ"ש הר"ש מתני' דהכא לא סברה הכי. הוא דוחק גדול בעיני עכ"ד. אולם בעיני לא דוחק יש כאן. אבל פליאה נשגבה היא לא אוכל לה. הר"ש אוצר בלום לתורה. איך נשמט ממנו תלמוד ערוך בשני מקומות בחולין ובזבחים. שבנטמא הגוף תחלה. כ"ע לא פליגי דאיסור חל על איסור. והא הכא נמי לא נטמאת דבלה אלא מחמת אדם האוכלה. שנטמא במ"ח הטופחים עליה. והיא לא נטמאת מהם (בטהורה) מפני שתרומה טהורה היא. כדבעינן למימר. ועוד רווח והצלה לפנינו להעמידה בלא הוכשרה (היינו בדבלה כמשמעה) שלא קבלה טומאה ממשקה מ"ח הטופח על פניה. שטמא את האדם האוכלה ודאי. וכי אכלה בתר הכי. בטומאת הגוף קאכיל תרומה טהורה. וחייב מיתה. ודתנן בין טמאה. נוקי לה בהוכשרה ולא נטמאת עד עכשיו. שנגע בה האדם הטמא (דכוותה אשכחן טובא. דקרי לפירות מוכשרים. טמאים. ע"מ מכשירין) (מ"ש תי"ט דההוא ר"א תנא הוא. לא היה צריך להביא עצות מרחוק. דהא בהדיא איתא התם. הא דרביה. הא קמן. דההוא ר"א ודאי רביה דשמואל הוא). אכן הריקו"ר נטפל בדברים בטלים. חוץ לכבודו. במ"ש שתטמא דבלה את המים. ויחזרו מים ויטמאו את הטהור להם.

5ועכ"ז עדיין לא עלתה ארוכה למחלת הקושיא (ריקו"ר ותי"ט נכוו בפושרין ולא ברותחין) הלא קושיא במקומה עומדת ביתר שאת. איך לא נטמאת דבלה במ"ח. שהם אב הטומאה. כמ"ש ריש כלים.

6גם את"ל שלא נטמאת דבלה במ"ח. הלא האוכלה ועדיין משקה מ"ח טופח עליה. נטמא במ"ח. שמטמאין אדם ד"ת. והוא מטמא אחד. כמ"ש בפ"ה דזבים. ועושה את הדבלה שני. נמצא עכ"פ טמאה היא. ומ"ט יהא אדם האוכלה חייב מיתה. אלא הדבר ברור כמו שאמרנו. ברית הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. עתה אני חוזר על דברי ריקו"ר כפי שהועתק בתי"ט. להראות בעליל שאינם לעזר ולא להועיל. כי מ"ש בין טמאה כו'. ה"ק ל"מ כשהיא טמאה שנטמאו המים (אלה דברי הבל. וכי מה תעלה או תוסיף טומאת הדבלה למ"ח לענין גוף האדם. שהרי לא נעשו המים אלא שני או תחלה דרבנן. ודבלה עצמה אינה מטמאה אדם. ותנא לא נקטה אלא לאשמועינן שהמים לעולם טמאים מדרבנן) אלא אפילו היא טהורה נטמאו כו' ואותו שאכלה חייב. ככל טמא דעלמא. והיינו כשהיא טהורה (כבר ראית שהם דברים קשים ומרים משובשים) וא"ת והרי נטמאו המים כו' הא ל"ק ההיא מעלה בעלמא כו'. הכל הבל ושפת יתר. כחומץ על נתר. הנהו בונה חיץ מעצמו נופל ומניה וביה נסתר.

7הטהור לחטאת הכניס ראשו ורובו נטמא אדם דווקא. משום גזרת י"ח דבר. אבל אוכלין ומשקין טהורין שנגעו במ"ח. נראה דלא בעו שיעור. כשאר טומאת משקין. דבכל שהו מטמאין. מיהו לא מטמו לאו"מ טהורין. אלא משום מעלה. כיון דלא מקבלי אלא טומאה דרבנן. פשיטא אינן חוזרין ומטמאין לאוכל הנוגע בהם. אלא טומאת מעלה דרבנן.