לחם שמים על משנה פאה א:א

1א"ד שאין להם שיעור הפאה. הביא הר"ש בשם הירושלמי למה לא תנינן עמהון תרומה אר"א מפני המחלוקת. ופי' כלומר שיש תרומות חלוקות וכו'. ועוד ה"מ לשנויי שאין מצוה בתוספתה ותרומה גדולה כשמוסיף אדרבה עבירה היא. ולכאו' יפה הק' עליו בתי"ט דע"כ לא הויא ההוספה טבל אלא כשהוסיף אחר הפרשה. אבל בתחלה רשאי לתרום כמו שירצה. ובפאה נמי דכוותה. ר"ל שגם בפאה כך הוא אם מוסיף בתחלה הויא פאה. אבל אח"כ אינו נותן אלא משום הפקר כדלקמן. ובאמת בתחלת העיון כן תמהתי מדברי הר"ש הללו מחמת זה:

2אמנם במעט השקפה בדברי הר"ש ז"ל לק"מ דאזיל לשטתיה במ"ג דלקמן [ופיר"ש כלומר] (דפירש שם) שיכול להוסיף פאה במחובר אע"פ שכבר נתן כשיעור בתחלה יש לההוספה דין פאה לפטור מן המעשרות, ובהכי אתיין שפיר דברי הר"ש דהכא נמי מיירי כה"ג דבפאה איכא מצוה בהוספתה. שאע"פ שכבר נתן מתחלת השדה ומאמצעה ויצא בזה ידי חובתו. רשאי להוסיף ומצוה היא בידו. משא"כ בתרומה שאם נפטר פ"א. שוב אינו יכול להוסיף עליה ואם הוסיף חייב במעשרות. ודוק שדברי הר"ש ברורים לשטתו. אמנם בפי' לשון הירושלמי נראין דברי הר"ש דוחק:

3ולענ"ד נראה לפרשו כך דבפאה אין בה מחלוקת שלד"ה יכול להוסיף כשירצה ואפי' לעשות כל שדהו פאה. משא"כ בתרומה דפליגי בה תנאי (בפ"ג) [פ"ד מ"ה] דתרומות עד כמה יכול להרבות בשיעורה. משו"ה לא פסיקא ליה. והשתא אתי לישנא דמפני המחלוקת כמשמעו. וגם מ"ש התו' [חגיגה דף ו' ע"ב ד"ה שאין להן] מפני המחלוקת דעין יפה רעה ובינונית לא נהירא כולי האי. דבפא' נמי מדרבנן יש בה עין יפה ורעה ובינונית. שזהו ששנינו אין פוחתין לפאה מששים לבינונית ואמרו עוד לפי רוב הענווה היינו עין יפה ורעה וק"ל. ואי מדאורייתא בין תרומה בין פאה אין להם שיעור למטה שאפילו חטה א' פוטרת כל הכרי וק"ל:

4שעור בחיר"ק בלתי מושך יו"ד ע"מ בעור בכור בעותי אלוה. בעלי הדג"ש. אעפ"י שחסר בזו:

5והראיון. יש דעות חלוקות בניקוד מלה זו עמ"ש בהגהות התפלה בס"ד משם תראה דעתי הקרובה לקרות הרי"ש בחיר"ק ע"מ חזיון:

6א"ד שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב. כתב תי"ט בשם הרמב"ם ז"ל טעם לזה לפי שאלו המצות הן תלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם וכשיעשה אותן תחשב לו לצדקה לפי שקיים מצוה ולכן הקרן קיים לעוה"ב כמו בשאר מצות וימצא ג"כ טובה בעוה"ז שהן הפירות ששנינו בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם זוהי כוונתו אלא שתקנתי הלשון במקצת לתוספת ביאור:

7וקשיא לי עיון תפלה דאיתא בגמרא דריש מפנין [שבת דף קכ"ז ע"א] שגם היא מאותן שהקרן קיימת ואדם אוכל פירותיה בעוה"ז:

8ודעת התו' בפ' הנז' [שם ד"ה אוכל] אינה מסכמת לדברי הר"מ הללו שכתבו שם דהיינו לומר שאם היתה שקולה מכרעת דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ובאמת הכי איתא שילהי פ"ק דקדושין [דף ל"ט ע"ב] לחד שינויא ואליבא דאביי דעבדין ליה יום טב ויום ביש. וכפירש"י [שם].

9אבל אליבא דרבא ברייתא דהתם כר"י יחידאה אתיא [שם]. ולעולם מתניתין דקדושין ודהכא סברי דיש מצות שהצדיק אוכל פירות בעוה"ז. ודוק שם בגמרא דלא סלקא במסקנא הא דר"י:

10והתימה דלפירוש התו' שם בקדושין [ד"ה מתניתין] משמע נמי איפכא ממה שכתבו בריש מפנין שלפי מה שפירשו שם דברי אביי דעבדין ליה יום טב מתבאר ג"כ דמתני' כפשטה דיש פירות למצות בעוה"ז ע"ש. ואולי תו' אחרים הם:

11ובמ"ש עוד בשם הר"מ שכל המצות שבין אדם לחברו נכנסות בגדר ג"ח. יש לדקדק קצת דר"י דריש מפנין [שבת קכ"ז ע"א] דחשיב נמי מאי דשביק תנא דמתני'. אמאי לא קחשיב לכולהו דבין אדם לחבירו אם איתא דס"ל לר"י הכי הו"ל לפרושי. כיון דבא לפרש מאי דסתים לן תנא במתני' דכיילינהו בכללא חדא משום דהני בהני מישך שייכי. ואפ"ה פריט להו ר"י. ה"נ הו"ל למיפרט כל מה דשייך בג"ח ולאתויינהו נמי בהדיא. וליכא למימר דשיורי שייר. דאפי' במתני' ליכא למימר הכי דהא ואלו תנן כדאי' פ"ק דקדושין [דף מ' ע"א] דמשו"ה ליכא למימר דשייר לשילוח הקן. ועוד שהיה יכול לשנות דרך קצרה ומצות שבין אדם לחברו וכ"ש שהיה מוסיף וכולל כולם כדברי הר"מ ז"ל וקשה בין אתנא בין אר"י וצ"ע:

12משנה לחם וג"ח עמ"ש בס"ד בשי"ע (סוף ס"ג) ובהשמטה שם שדברי הר"מ ז"ל כאן אינן מכוונין. עם מ"ש בחבורו פ"ז מה"ל מ"ע. ונראה דינקותיה היא מ"ש כאן. והדר ביה. ולענין אם אדם הנוהג במעשר כספים או חומש. רשאי לנכות ההוצאה מהריוח. יעוין שם (ס"ו).

13משנה לחם פירותיהם אע"ג דש"מ בהאי עלמא ליכא.

14משנה לחם עלח"ש בס"ד ספ"ק דקידושין.

15משנה לחם לעוה"ב ער"פ חלק.

16משנה לחם ות"ת המביא לידי מעשה. גדול הוא בודאי מן המעשה עצמו. כמ"ש בס"ד בפתיחת בית נתיבות (עיין ב"א דרסח"א) לכן בדין הוא שי"ל פרות ג"כ. אבל ת"ת שאינו מביא לידי מעשה. צ"ע אם הוא בכלל הזה. כיון שת"ת כזה אינו גדול אפילו כמעשה. אלא המעשה גדול ממנו לדעתי. זה פשוט מוכרח ממקומו בטעמו. וכתבתיו בכ"מ (לכן העוסקים בתלמוד על מנת לשמור ולקיים. באמת גדולים הם מהעוסקים בסתרי תורה ובמרכבה). ואולי אעפ"כ יש לו קרן ופירות. אם עוסק בה לשמה. כי מ"מ יוצא ממנה יראת שמים ואהבת ה' בכל לב. וכיון שבאנו למדה זו. אפשר שגדול ג"כ מהמעשה. כי בבחינה זו. לא סגי דלא מייתי נמי לידי מעשה (הוא שאמר הלל לאותו גר. דעלך סני לחברך לא תעביד. זוהי כל התורה כולה. שבודאי נכלל במצות ואהבת לרעך כמוך. גם חלק המצות שבין אדם למקום. כי מתוך שנצטוה לאהוב לחברו כנפשו. עאכ"ו להקב"ה שנקרא רעך ורע אביך (והוא קורא אותנו למען אחי ורעי) ק"ו לשכינה שלא יעשה הרע בעיניו. ולא יקניטהו ולא יעבור על דבריו) ואף אם אינו לומד עתה איך ובמה מתקיימות המצות המעשיות בפועל. מ"מ יוצא מזה הלמוד פרי המעשה. להוציאו לפועל ממש. ע"י התעוררות גם ללמוד המעשי. גם לפעולת המעשה עצמו. לכן כל למוד תורה לשם שמים. אי אפשר שלא יהא סבה גם למעשה. הגדול בבחינת התכלית. בלבד שלא תהא כוונתו שלא לשמה. כי אז טוב לו שלא נברא ונהפכה שליתו על פניו. ואעפ"כ אל ימנע ממנה. כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. והמאור שבה מחזירו למוטב. אך חמתי וצערי על המניחים למוד המעשה עקר. וקובעים עצמן כל ימיהם לעסוק בחכמת הנסתר לבדה. כאשר שמעתי נתפשט מנהג זה החדש במדינות מזרחיות. שאין פונים ללמוד ידיעת קיום מצוה. רק לחפש. סתרה של תורה. ע"י ס"ה וכאר"י בלבד. ובעו"ה היא היתה למכשול עון. וגרמה פרצה עזה בישראל. שע"י כך השליכו אחרי גוום שמירת התורה. מצא השטן פתח פתוח להשיאם לפרוק עול תורה מעל צוארם. וללכת בשרירות לבם. להשביע יצרם בעבירה. ולהצמד לבע"ל פעור חדש מקרוב בא ש"ץ שר"י. והודחו אחריו רבים גם בארץ פולין. גם באשכנז ופיהם מעררין אונגרין. אוי לדור שכך עלתה בימיו. אשר אם זכרתי ונבהלתי ואחז בשרי פלצות. וכבר נודע בעולם מכמה חבורים שיצאו מת"י. השלכתי נפשי מנגד. ונלחמתי באויבי ה'. צוררי תורתו הקדושה אשר יצאו להדיח עם ה'. והחזיקו רבים בחלקלקות. הי"ת יעקור אותן המינין הארורים ומחה זכרם ורוח הטומאה יעביר מן הארץ במהרה. שלא תאבד האמונה על ידם ח"ו. וכבר מלאה הארץ חמס האמת מפניהם. ועיין מ"ש בס"ד בתשובה בס"ס קצ"נ. על אודות לשון ס"ה על העוסק בתורה שאין מבקשין ממנו דין וחשבון. ובספר שבירת לוחת (כ"ז) ועיין ספר מטפחת ספרים ביחוד על עסק הקבלה וס"ה. חלילה לנו מה' להניח ולעזוב למוד החמוד קיום המצות ע"פ התלמוד. שהוא שורש יסוד ועמוד התורה והאמונה. ממנו יתד ממנו פנה. בו נראה חכמה ובינה. ולא תמצא חכמה ויראת ה' וחסידות אמיתית אלא בעוסקים בו לשם שמים. לא להתגדר ולהתייהר. כדברי רה"ג בתשובה הביאה הכותב בע"י ועליו אדני הזוהר ביחוד יצוקים וסודותיו מיוסדים. ואיך יתכן לעקור השורש ולהרוס היסוד. וישאר הבנין שעליו עומד פורח באויר. ואין לו על מה לנוח ולהשען. אף גם לא המדרש הוא העקר. ואין תלמוד תורה גדול אלא שמביא לידי מעשה. ואין חדוד וחריפות ועומק ומדע ושכל ישר. אלא בהויות התלמוד. שעל זה מעיד ס"ה גם הוא. דקב"ה חדי בפלפולא. וממנו יקנה דעת ישר. מה גם שסודות ס"ה וסתריו בתלמוד גנוזים ועליו מאמריו המה בנוים. לכן תדע היועצים להניח שקידת למוד התלמוד תואנה המה מבקשים עקשים ונלוזים. אלא הוא צריך להיות העקר שהוא היה כל מעיינם של תנאים ואמוראים. ולא אמרו אלא צפית במרכבה. והלא אנחנו שוכני בתי חומר. צריכים לידע מה חובתנו במקום חושך הלז. ע"י כך נראה אור עולם עליון. ולא ע"ה חסיד. כמ"ש באורך בספר השבט. וגם בספר מטפחת. טפחתי פני העקשים הטפשים. החושבים להתאמץ לעלות במרכבה. וליכנס בחדרי מלכו של עולם. לבוא דרך שער הרזים. אל האוצרות הגנוזים. ולא שוטים מוחלטים הם פראים פתאים. אשר לא יכלו לפלש אפילו החומר החמישי. איך יעשו שקר בנפשם לעבור משם והלאה. במקום שאין חומר כי אם צורה. לא חושך רק אורה. והלא אפילו נפשם הצרורה בחיקם. לא יכלו להשיג מהותה ואיכותה וצורתה ויגעו לשוא לחקרה. כי ישובו כלי השגתם ריקם. ואיך לא יבוש ויכלם החופש בתעלומות רמות לאויל חכמות, אם בשער החכמים לא יפתח פיהו להבין ולהורות מה יעשה ישראל בדין ודת. על כל המעשה שם. ולא יירא פן יקראנו אשם. אף כי עתה כל שוטה סכל שא"ל ידיעה אפי' במחויב ונמנע ומשולל מכל הבחנה. לא דעה ולא תבונה. ואפילו מקרא לא ידע. לא תלמוד לא משנה. אף בלה"ק לא חלק לו בבינה. עוסק ולומד בס"ה. מבלי ידע בין טוב לרע. ובודאי אינו יודע אפילו לקרוא קריאה ישרה בס"ה ושאר ספרי קבלה. כמו בנגלה. כי לא ידעו אפילו שפת עברית. אף כי בארמית. רטין ולא ידע מה רטין. והלא ישתומם כל בר דעת על זאת. איך יעלה על לב איש בער לא ידע ולא למד תכסיסי מלכות. יגש לבוא בחצר המלך וגם לפשפש ולחפש באוצרותיו. אף כי איש אשר תעבוהו שלמותיו ומלוכלך בדמי תועבותיו לא יבוש לעמוד בהיכל מלך כאחד מרואי פניו לחקור מצפוניו. והארכתי בזה בספר השבט. ונעויתי משמוע כי עתה מקרוב קמו כת חסידים בוואלין פאדליע. ובאו מהם גם למדינה זו. שכל עסקם בס"ה וס"ק (עס"ה פרשת ויחי (דרכ"הא) שח"ל אינה מסוגלת ללמוד חכמת האמת) ומאריכים חצי היום בתפלה. הרבה יותר מחסידים ראשונים. שלא היו שוהים בתפלה עצמה אלא שעה אחת בלבד. אבל יתר על זה עושים אלו (לפי מ"ש לי) בתי"ח. תנועות זרות משונות ומגונות. מטפחים בידיהם ומנענעים לצדיהם ראשיהם כפופים לאחוריהם. ופניהם ועיניהם פונים למעלה. נגד מה שאמרו רז"ל שצריך להיות העינים למטה ולב למעלה. ובתנחומא לא נאמר להיות עינים למרום. אלא בשעת קדושה. וסגורות. כמ"ש בסולם. והרמ"ע בתשובה אסר כל תנועה בתפלה. וכמה כרכורים כרכרתי למצוא פשר דבר. להתיר רק קצת התנועעות הגוף בנחת אחור וקדם. לעורר הכחות ורוחות חיוניות בלבד הותר. כמ"ש בסולם ב"א שלנו שם. והקדמונים בתפלתם היו בלי הרגשה. ועפס"ה היתה שומה בעמדם תרפנה כלפיהם. ואלה עושים כנפים לעוף השמים. ותמה על עצמך אם לפני מלך ב"ו יעשו כן. הלא ישליכום לארץ עד שאיבריהם יתפרקו. וכל גרמיהון הדיקו. באמת אם הייתי רואה עושה אלה שלא שערום אבותינו זצ"ל החסידים האמתיים. ומראה גדולה. גזרתינהו לשוקיהו בגזרא דפרזלא. עמש"ל במשנה לחם ספ"ה דאבות. וכן המייגע עצמו רק ליישב דקדוק הלשון במשנה ובתלמוד עפ"ד בעלי מלאכה זו. אפילו אינו מחדש בה לא דין ולא דבר סתר. מצוה רבה היא בידו. כדי להסיר כל גמגום ותלונה מלשונה. ולהרבות כבוד תורה בכל אופן. זכות היא. ולמוד זה נקרא אצל הר"מ מצוה קלה פ"ב דאבות. שעליה אמרו שאינך יודע מ"ש של מצות. אבל באמת בעיני היא אחת מן המצות הגדולות הראשיות שבת"ת. כי בלתי ידיעת לה"ק על נכון. לא יגיע אדם לשום דבר מדע והשכל בתורה בכל חלקיה. הן בלמוד המעשי הן בעיוני. בין בנגלה בין בנסתר. בלעדי הכרת הלשון דקדוקו ומליצתו על הנכונה. לא ירים איש ידו ורגלו בבה"מ. הן בפלפול וסברא. או בהוראה. קרוב להפסד ולהטעאה. ולא יעמוד על סודה ועל חכמת סתריה הנפלאה. אבל העוסק בפ"ו של תורה להגדילה ולהאדירה בציצים ופרחים וחדושים. בין עיוניים. בין מעשיים. אין קץ לשכרו (כמ"ש כ"פ בספר בית אל במעמדות ובבית תלמוד) בלבד שיהא אומן לה.