לחם שמים על משנה פאה א:ג

1ובלבד שיתן בסוף כשיעור. פירש הרע"ב אע"ג דרבי קרא וכו' שיש תורת פאה למה שנתן. מ"מ לא מיפטר אא"כ נותן בסוף השדה תשלום שיעור א' מששים עם מה שנתן בתחלה עכ"ל. ולא הבנתי זה דהיכי תיסק אדעתין בשביל שעשה שלא כמצוה והניח בתחלה ופיחת מן השיעור. שיספיק לו יותר משאם מקיים המצוה כתקנה ומניח בסוף השדה דלא סגי ליה בבציר מששים. והא ודאי דאע"ג דרבי קרא שיש דין פאה למה שנתן בתחלה ובאמצע. מ"מ אינו מקיים המציה כמאמרה בזה. דדוקא בסוף שדה הוא דקפיד קרא לכתחלה. וכ"ש הכא דאיכא טעמי טובא דבעינן קרא כדכ' כדאי' פב"מ [שבת דף כ"ג ע"א] מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו. והא נמי ר"ש הוא דקא"ל דדריש התם טעמא דקרא:

2ומשו"ה משמע לי טפי דלר"ש לא יצא ידי חובתו בפאה שמניח בתחלה ובאמצע ולא סגי דלא יהיב בסוף כשיעור. אפי' כבר נתן בתחלה. או באמצע כשיעור ששים בכל השדה. דלא רבייה קרא אלא לענין שיהא לו דין פאה שחל שם פאה עליו ליתנו לעניים כשהפרישו וגם פטור מן המעשרות. ומן הפאה שאין צריך להניח פאה עליו. אבל מ"מ מחוייב ליתן בסוף כשיעור המגיע לכל השדה הנשאר לבד מה שנתן כבר שאינו עולה לו בחשבון. ופירושו כדברי הרמב"ם בחבורו [הל' מתנות עניים פ"ב הי"ב] דהיינו כשיעור הראוי למה שנשאר בשדה. אע"פ שכבר נתן עליו לא פטר את הנשאר ודיו להפקיע את עצמו כדפרישנא:

3ובהכי אתיין דברי המשנה כהוגן כפשטן. ולפירושו של הרע"ב אין לשונה מכוון דהגע בעצמך שכבר השלים ונתן כשיעור לכל השדה בתחלה. בזה לא שמענו כלום לדברי ר"ש ודוק. שוב ראיתי בפי' הר"ש דסד"א כדפירש רע"ב והדר ביה: