לחם שמים על משנה פאה א:ד

1ונשמר. כתב הרע"ב למעוטי הפקר שאין לו שומרים. ואיכא למידק קצת למאי צריך לאשמועינן כה"ג. דהא לאו דידיה הוא מכי אפקריה והיכי תיסק אדעתין לחיוביה במאי דלאו דיליה:

2וי"ל דאצטריך אפי' חזר הוא עצמו ולקט ממנו לא נתחייב בפאה. אע"ג דקיי"ל המפקיר שדהו והשכים וקצרו חייב בפאה כדאיתא בהגוזל (דצ"ד) דווקא כשזכה בכל השדה שישנו בלא תכלה ובתעזוב יתירא. אבל אם אין לו בו אלא כשאר עניי עולם עדיין הפקר הוא ופטור אפי' מה שקצר ממנו הוא עצמו:

3אי נמי אתא לאפוקי הפקר שהפקירו בעליו דווקא. אבל עומד במקום הפקר שידי הכל ממשמשין בו מחמת שאין לו גדר סביב שדהו ולא העמיד עליו שומרים. לא הוי הפקר כל כמה דלא אפקריה בידים. כיון שבמינו נשמר ומקפיד עליו:

4או דילמא לא אצטריך אלא משום הא דאמרן דכיון דקיי"ל בחזר וזכה בשדהו וקצרו אחר שהפקירו אכתי רמי עליה חיובא דפאה. מדכתיב תעזוב יתירא סד"א דלא מהני ביה (ר"ל לבעל השדה עצמו) הפקר כלל. שאפילו עדיין לא חזר וזכה בו יתחייב בפאה וקרא להכי הוא דאתא. דמאחר שיכול שוב לחזור בו ולזכות לעצמו. כדיליה דמי ולא נפיק מרשותיה. דרחמנא רמי חיובא דעניים עליה אחר שכבר גדלה התבואה ברשותו. ולאו כל כמיניה למעט זכות העניים. דבהפקר זכו בו עשירים כעניים. והו"א דאין בהפקרו כלום שכבר זכו בו עניים בחלקם. קמ"ל כיון דהשתא לאו נשמר הוא פטור שחובת הפאה בקציר. וכל שלא התחיל בו הפקרו הפקר אף להפקיע זכות העניים ודוק:

5וצריך שתדע דהפקר דתנן הכא. היינו שהפקיר הקציר ולא השדה. דאם הפקיר שדהו עם הקרקע. הזוכה בקרקע ודאי חייב בפאה דהוי כלוקח. וא"כ יש לתמוה למאי אצטריך למילף פטורא דהפקר מתעזוב. תיפוק ליה דלית ליה קרקע לזוכה. ופשיטא דמיפטר משום דבעינן שדך וליכא כבפרק ג' דמכילתין. אלא על כרחך כדפרישית דלא צריך תנא דידן לאשמעינן פטורא דהפקר אלא לגביה דהיאך דהשדה שלו היא. ומשו"ה לא ניחא לי למימר דאתי לאשמועינן דאחר הזוכה בשדה המופקר פטור אע"ג דדיליה הוא. דאי משו"ה ודאי לא צריך. דהאי נשמר הוא גביה דהזוכה. ולא מיפטר משום הפקר אלא מחמת שאין לו קרקע. ומתני' בדאית ליה קרקע מיירי ודוק היטב וייטב לך בעזה"י. ועמ"ש בס"ד לקמן פ"ה מ"ה:

6ולקיטתו כא'. למעוטי תאנה. צ"ל דהיינו דווקא סתם תאנה. ולא היינו בנות שוח דתאיני חיוורתי נינהו והנהו ודאי לקיטתן כא' עמ"ש בס"ד ריש פ"ה דשביעית. ועיין לקמן מ"ה:

7והתבואה והקטנית בכלל הזה. כתב הרע"ב כשישלמו בהם כל התנאי' הללו וכך הן דברי הרמב"ם ז"ל. ובתי"ט כתב עליהם ודברי תימה הם דהא ודאי שנשלמו בהם כל התנאים. ובמהדורא תבריה לגזיזיה וכתב בדרך אולי משום תנאי דנשמר כתבו כך. ויש לתמוה עליו שכתב בדרך אולי מה שהוא ברור ואין לספק בו וק"ל:

8אבל עוד יותר יש להפליא על הרב ז"ל איך לא שת לבו לראות שכמעט רובם ככולם של תנאים שבמשנתינו אינן גם בתבואה ובקטניות בהכרח ובחיוב. דאוכל למעוטי מה שאינו ראוי לאכילה הא נמי משכחת בתבואה וקטנית כל שלא הביאו שליש דודאי פטורין מפאה שאינן אוכל. ואע"ג דהקוצר לשחת אינו מפסיק לפאה דחשבינן ליה אתחלתא דקצירה. אבל הקציר עצמו ודאי פטור כיון דלא הוי אוכל. וגם אינו נכנס לקיום כירק וזה פשוט. ונשמר לאפוקי הפקר איתא נמי בתבואה וקטנית וכאמור. וגדוליו מן הארץ למעוטי עציץ שאינו נקוב שאינו כהארץ ולא קרינן ביה שדך לא מיחייב אפי' בתבואה וקטנית. ובגדר מכניסו לקיום נכנס ג"כ תבואה וקטנית שלא הביאו שליש וכנז'. וגם בקטנית משכחת דאתי למעוטי אפונים הגמלנים שאע"פ שהן ממיני הקטנית דין ירק להן שאין מכניסן לקיום ואפשר שגם אין לקיטתן כא'. הרי שכל תנאים האמורים אינן נשלמים בתבואה וקטנית בשילוח ובהחלט. ולא נעדר כ"א א' מהם דהיינו ולקיטתו כא' ואולי ימצא גם הוא אלא שאין צורך לדחוק:

9מעתה פירוש משנתינו מרווח במה שאמרו והתבואה והקטנית בכלל הזה. שהוא הכלל שקדם בתנאים האמורים. ואין מקום לפרשו אלא כמ"ש הרע"ב והרמב"ם. דלפי' התי"ט למאי דס"ד. התבואה והקטניות חייבין בפאה הוה ליה למימר. והוי מצי נמי למיכללינהו במתני' דלקמן עם האוג והתותים. וכך היה יפה לו לתנא לשנות בדרך קצרה ולשון נאות יותר. אלא ודאי האמת כמו שאמרנו וכפירושם של הר"מ והרע"ב. והוצרך להשמיענו שאפי' התבואה והקטנית שעיקר חובת הפאה בהם (ולא הוצרך לומר כן באילנות דכ"ש הוא וק"ל) דפשטא דקרא בהו משתעי. אף הן אינן יוצאין מהכלל האמור שצריכין לשלמות כל התנאים הללו. שאם לא נמצאו בהן פטורים. ודוק: