לחם שמים על משנה פאה ג:ו

1העושה סאתים. כתב תי"ט לפירש"י מוכח דסאתים דחצר המשכן היינו לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ הוא. וא"כ בית רובע דת"ק שמשערין על פי שיעור חצר המשכן. נמי לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ וכו' וקשי' לפי' זה לישנא דהעושה דהא ת"ק נמי בהעושה מיירי עכ"ל ולא אשכח פירוקא:

2ולא ידענא מאי קשיא ליה דמנא ליה דר"א נמי בעושה מיירי. ולדידי פשיטא דלאו בעושה מיירי אלא בשיעור בית רובע על פי חשבון חצר המשכן כמו שהזכיר הרע"ב והוא מהתוספתא. שהוא עשר אמות ומחצה בקירוב ושיעו' זה ודאי אינו עושה בית רובע בימי התנאים ששנו משנה זאת. לפי ערך שהדורות מתמעטין כנלמד מגמרא דהמקבל [דף ק"ה ע"ב] וכמבואר בתי"ט שלמד משם מעצמו דבימי חכמי המשנה הות ארעא שמינא טפי. כ"ש שאף אנו נאמר שמימות משה ועד כאן שנתמעטו הדורות ביותר והארץ מתקלקלת כל יום יותר בהוצאת פירותיה בלי ספק אפילו קודם החורבן ואצ"ל אחר החורבן (כדאי' שילהי כתובות [דף קי"א - קיב] ובמשנה דפ' עגלה ערופה) דבימי משה הות ארעא שמינא והיה שיעור י' אמות הנז' מוציא רובע. ולא בדורות האחרונים שבב"ש. וכ"ש אחר שחרב הבית דתנאי דהכא בתר חורבנו הוו קיימי. וכמו ששנינו בבתר' דסוטה [שם במשנה דפרק ע"ע] משמיה דר' יהושע גופיה דמיום שחרב ב"ה ניטל טעם ושומן הפירות וק"ל:

3וא"כ ר"א משער באמות כנז' מילתא פסיקתא בין שמשך קרקע כזה מוציא עתה כמו כן רובע. או לא. ור"י בעי קרקע העושה סאתים דווקא העושה עתה כפי הזמן וכפי דורו דיבר. ולפ"ז לפעמים צריך יותר ממאה על חמשים כחצר המשכן. שהוא לא שיער כמות הקרקע באמות לכל זמן בשוה. אלא מדת קרקע לפי מה שעושה עכשיו סאתים. אם כחצר המשכן והן חסר הן יתר והרי זה ברור:

4ואפשר עוד דלר"י אפילו בקרקע המוציאה סאתים בשנים כתקנן. אם היתה שנת שדפון וירקון שפחתה ולא עשתה סאתים נמי פטור. דדווקא בתר עשייתה עתה בשעת חובתה אזיל. ולישנא דעושה כההיא דפ"ט [מ"ה] דמציעא המקבל שדה מחברו ולא עשתה. שאין פירושו שלא צמחה כלל דהא בתר הכי קתני אם יש בה כדי להעמיד כרי. אלא לא עשתה כלימודה וכשיעור הראוי לה. אף כאן העושה סאתים ר"ל שעשתה כתיקנה. לאפוקי אם לא עשתה אע"פ שדרכה להוציא סאתים בשאר שנים. וכן נראה דזיל בתר טעמיה דר"י דגמר לה מעומר שיש בו סאתים דקרוי שדך בכה"ג ואי לא לא. והתם דווקא סאתים קצורים דאיתנהו בעין בעינן ולא איכפת לן בשעור הקרקע ודוק:

5קרקע כל שהו. הביא בתי"ט ירו' הגע עצמך שהיא שבולת א' עד שלא קצר אין כאן חיוב. וכתב ע"ז ומ"ש ברפ"ק ביקש לעשות כל שדהו פאה עושה. כתבו התוס' [נדרים דף ו' ע"ב] דלאו דווקא עכ"ל:

6ולא ראיתי בתוס' כלשון הזה ואין צורך אלא ודאי דווקא הוא. ודתניא בתוספתא העושה כל שדהו פאה אינה פאה נמי בדווקא הוא. ולא קשיא הא דהתוספתא מיירי בלא התחיל לקצור עדיין. והירו' דידיה מיירי בשהתחיל לקצור ואפי' שבולת א'. כל השדה כולו העומד עדיין יכול לעשותו פאה ולאפוקי מתרומה דלאחר מירוח שנתחייב הכרי. אעפ"כ אינו יכול לעשות כל גרנו תרומה הכי משני בירו' גופיה. ומייתו ליה התו' בנדרים [שם] ובראשית הגז [דף קל"ז ע"ב ד"ה אלא]:

7ובלא"ה נמי לק"מ דאפי' תימא יכול לעשות כל שדהו פאה אף קודם שהתחיל לקצור. רשות הוא ולא חובה. והכא במתני' קרקע כ"ש חייב בפאה תנן. ולהכי שפיר דייק בירו' הגע עצמך שאין כאן אלא שבולת א'. איך יתכן לומר שחייב וק"ל:

8כתב עוד בתי"ט וא"כ חזר הדין לכלל הלכה כר"ע מחברו. וריב"ב דקדים ליה מ"מ לאו רבו הוה עכ"ל. ולא ידעתי מאין לו זה דריב"ב קדים לר"ע ומצינו בפ"ט [מ"ג] דנגעים שדן לפני ר"א רבו של ר"ע. ובעדיות [פ"ח] שנויים בני בתירה עם ר"ע ור"י רבו ובירושלמי דפד"מ [בסופו] איתא שר"א ור"י התפללו על אדם א' וזכה למוקמה לר"י ב"ב:

9הן אמת דמעובדא דפ"ו דפסחים [דף ס"ו ע"א] במעשה שחל להיות ערב פסח בשבת שנתעלמה הלכה מבני בתירה. משמע שהיו נשיאים לפני הלל. אבל נראה שאחרים הם בני בתירה שלשם ואינם אותם הנקובים בשמם במשניות הנז'. (אעפ"י שבביאור שביארתי אותו מאמר בדרך דרוש תפסתי קצת לעיקר שר"י ב"ב מנייהו דהנהו בני בתירה הוה. לא לקושטא דמילתא אלא לחדודי אמינא לה התם. ועוד א"צ כ"כ לומר דריב"ב הוה חד מנייהו דווקא. שאפי' אם נאמר שהיה מבניהם או מבני בניהם. הדרשה תדרש יפה. דלא נקטינן ליה אלא לגלויי מילתא. דר"ל שאף הן היו דרים בח"ל מטעם שזכרתי שם. והלך ריב"ב בשטת אבותיו ומנהגם היה בידו יע"ש בחלק הדרושים) דהא אשכחן בכמה דוכתי שמקומו היה בנציבין שהיא ח"ל במדינת אשור כדאי' בתוספ' רפ"ק דפסחים [דף ג' ע"ב ד"ה מאליה], ובקדושין [דף י' ע"ב] שלח יוחנן בן בג בג לריב"ב לנציבין, בסנהדרין [דף ל"ב ע"ב] אחר ריב"ב לנציבין. ואיך יתכן שנשיא ישראל יעמוד בח"ל בפני הבית והלא אין מקומו אלא בבית הועד ומקום ב"ד הגדול כירושלים ואחריה יבנה ומיבנה לאושא וכו' המקומות שגלתה סנהדרין לשם [יעוי' ר"ה דף ל"א]:

10וא"ל שמאותו מעשה דהלל ואילך הלך לו ריב"ב מפני הבושה. ח"ו לומר כן שהרי ענווים גדולים היו ב"ב ומעצמם מינוהו להלל נשיא עליהם. ועוד מה לו לצאת לח"ל הי"ל לשנות מקומו ולעמוד בארץ. גם אין לומר שלאחר חורבן יצא לו ריב"ב לבבל. שהרי משמע שהיה גם בזמן הבית בנציבין כדמוכח מרפ"ק דפסחים [דף ג' ע"ב] בעובדא דההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים:

11ועוד אם ת"ל שאותם ב"ב הם הם ריב"ב ואחיו השנויים בעדיות. קשיא אמאי קרי להו התם בני בתירה ולא בשמייהו כי הכא דליכא לשנויי בהא כדשנינן בגמ' דפ"ק דתענית [דף ג' ע"א] דמקמי דלסמכוה קרי ליה בן בתירה. דהא באותו מעשה כבר היו נשיאים ולא יתכן זה. אלא נראה דשם המשפחה הוא. וגם ממה שלמד ריב"ב לפני ר"א תלמיד תלמידו של הלל כנז'. מכל זה מוכח בבירור שאחרים הם ב"ב דהלל. או אלו התנאים מבני בניהם. ודאתאן עלה שדבר קרוב הוא שריב"ב דמשנתינו חבר הוא לר"ע. וע"כ לא פסק הרמב"ם כמותו. במקום ר"ע:

12ובביכורים דכתיב בהו אדמתך. כתב תי"ט במהדורא ותימה ליתני וודוי מעשר והוציא זה מהירושלמי. איברא דלא ידענא מאי קושיא דהיכי מצי למיתני קרקע כ"ש חייב בודוי מעשר. דהוה משמע אפילו הגר והעבד שקנו קרקע. דומיא דאינך דבמתני' דליכא לפלוגי בהו. שכל קרקע בין שהיא של ישראל או של גרים חייבת ושייכא בכל הדברים האמורים כאן:

13והא ודאי ליתא בודוי מעשר כדתנן בהדיא בבתרא דמעשר שני [משנה י"ד] מכאן אמרו ישראל ממזרין מתודין ולא גרים וכו'. ובשלמא פאה וביכורים שפיר מיתני ליה לתנא דידן דקרקע כ"ש חייבת בהן שאפי' היתה של גרים אין הקרקע פטורה דהגר מביא אלא שאינו קורא:

14ולדעתי זהו שאמרו בירו' בשם ר' יוחנן שמועת כן מי שאין לו קרקע פטור מן הודוי דכתיב מן האדמה וגו'. פירושו שבא להשיב למה לא שנינו במשנתינו ודוי מעשר. ותירץ בשם ר"י שאם כך היה שונה היית שומע כן. שאם אין לו קרקע אינו חייב בודוי והא ליתא דמדכתיב לנו אפילו אין לו קרקע במשמע. וזה מסכים לדעת רש"י ז"ל [קידושין דף כ"ו ע"א]:

15אי נמי הכי פירושו שמפני כך לא נשנה במשנתי' ודוי מעשר שלא יסתור אותה שמועה שאמרו שמי שאין לו קרקע פטור מן הודוי והיינו הא דתנינן במס' מ"ש [פ"ה מי"ד] שמי שאין לו חלק בארץ אינו יכול להתוודות. דהיינו נמי ממש כמו שאמרתי דמשו"ה לא הוה אפשר למתני ודוי מעשר שלא תאמר קרקע כל שהיא אפילו של מי שאין לו חלק בארץ חייבת בודוי מפני כך לא היה אפשר לשנותו והרי זה ממש כדברינו. ומסייעא ליה לרש"י ז"ל. שלא כמו שהבינו מן הירו' הזה שסותר דעת רש"י:

16אלא הירו' נמי מודה דלא בעינן קרקע גבי וודוי. ולא בא להוציא אלא מי שאין לו חלק בארץ. אבל כל מי שנטל חלק בארץ אע"פ שאין לו עכשיו שמכר או שמכרו אבותיו הרי אני קורא בו האדמה אשר נתת לי והרי זה יש לו קרקע שהגוף עדיין שלו וחוזר אליו ביובל אע"פ שהלוקח אוכל פירות:

17והרי זה פירוש מרווח יותר בהירושלמי. דלהבנת התי"ט לא קמשני מידי וסליק בקושיא דלפי דברי ר"י הו"ל למתנייה נמי במתני'. (אלא שי"ל בדוחק דתני ושייר. ול"ק מאי שייר דהאי שייר דשייר נמי ראיון כדאי' בירו'. אלא שאין צורך ועיין מה שאכתוב בסמוך מזה בס"ד) גם דעת רש"י נכונה בטעמה כמו שאמרנו וסתמי דסוף מ"ש נמי מסייעי ליה מדלא מפליג התם בין יש לו קרקע לאין לו לענין ודוי כמו ששנינו לענין ביכורים. וע"כ נ"ל דברי רש"י ברורים. שאף הירו' אינו סותר אותו ואע"פ שהתו' [קדושין דף כ"ו ע"א] ד"ה ובוידוי [וע"ע תו' ב"ב דף כ"ז ע"א ד"ה ובוידוי] הקשו ממנו על רש"י. ועוד פשיטא שאין קושיא מהירו' הזה שהוא לשון מגומגם הרבה ונראה שיש בו נוסחאו' שונות עי' בפי' הר"ש וק"ל:

18גם מהרש"א בחדושיו בקדושין העיר על דברי התו' הללו וכתב שדבריהם תמוהים ושלא נמצא כן בירו'. הרי שלא הבין בו כמו שהבין התי"ט. שא"כ אם פשפש למה לא מצא ובלי ספק שהנוסח שראה התי"ט לא נעלמה גם ממהרש"א שהיה בדורו ולא יבצר ממנו להשיג הנוסחאות הנמצאות בימיו. ואני בעניי כעת אין לי ס' הירו' לעיין בו. אבל נראה מדברי מהרש"א שכדברי כן הוא אלא שקיצר במובן ולא פירש לשון הירושלמי.

19אכן במה שבתי"ט ובעל חדושי הלכות שניהם לדבר אחד נתכוונו לדחות בשתי ידים דברי התו' בסוף הדבור שכתבו שם וז"ל וגם משמע שאם אין לו קרקע מתודה כמו פירות לקוחין עכ"ד. שזה הלשון היה תמוה בעיניהם שסותרים דברי עצמם שכתבו מתחלה. דמהירו' משמע דלא כרש"י מדפריך אמאי ל"ג ודוי ומוכח דמי שאין לו קרקע פטור מן הודוי שלא כדברי רש"י והיאך כתבו אח"כ שמשמע אם אין לו קרקע מתודה שזהו כדעת רש"י:

20אומר אני שזה דבר שלא יתכן וא"א להשמע על א' מקטני ארץ כ"ש על גדולי עולם כבעלי התוס' שיסתרו דבריהם תוך כדי דיבור. ובכל כיוצא בזה ודאי חובה עלינו להטריח עצמנו ליישב דבריהם ונ"ל דהכי קאמרי ומסקנא דקושיא הוא דמעיקרא מייתו מהירושלמי דמשמע דלא כרש"י דאע"ג דל"ג ליה. מ"מ לאו מטעמיה. דטעמו של רש"י דל"ג ליה הוא משום דס"ל אף מי שאין לו קרקע חייב בודוי. והירו' לדעתם סובר שפוטר מן הודוי. ומטעם אחר צ"ל דל"ג ליה.

21והדר קאמרי דאפילו לא היה משמע כן מהירו'. מ"מ א"א לומר כדעת רש"י שלדעתו משמע ג"כ שמי שאין לו קרקע מתודה ואפי' על פירות לקוחין. וזה אי אפשר אפילו בלא טעמו של הירו' דמפיק מקרא דבעינן קרקע מדכתיב האדמ' אשר נתת. דבלא"ה נמי הלוקח אינו יכול להתוודו' דהא לוקח לא מיחייב במעשר מדאורייתא כדאי' בהפועלים [דף פ"ח ע"ב] זרעך ולא לוקח. וכיון שאין חיובו אלא מדרבנן. היאך יוכל להתוודות והיא תשובה על דברי רש"י:

22והיינו מאי דמסיימי התו' וגם משמע ר"ל מדברי רש"י ג"כ כנז'. וזהו דבר שא"א. ודבר ברור הוא לענ"ד שאין הלוקח יכול להתוודו' על פירות אלו ר"ל הלקוחין בלבד. דאע"ג דקיימתי דברי רש"י דלא בעינן קרקע לגבי ודוי. היינו היכא דהפירות היו שלו וגדלו בשדהו ועתה בשעת ודוי אין לו שמכרה. או היכא דנתמרחו בידו דחייב מן התורה. אלא דבפלוגתא לא קאמינא. עכ"פ השגת התו' על רש"י במאי דלא מפליג כלל וס"ל דבכל גוונא מתוודה. וזה אינו בודאי ודוק היטב:

23ועדיין צריכין אנו למודעי שזה שאמרנו למעלה דקרקע דגר ועבד אינו חייב בוידוי מעשר. היינו אליבא דמ"ד בביכורים שהגר אינו קורא. ואתיא סתמא דמתני' דמ"ש כפשטה. דבכל גוונא מיירי דאין הגרים מתוודין. אמנם למ"ד דקורא נמי דמצי למימר לאבותינו כדאיתא בירושלמי ופסקה הר"מ ז"ל [הל' בכורים פ"ד ה"ג]. צ"ל דהא דגרים אינן מתוודין. מיירי בדלית להו קרקע וכסתמא דמילתא דודאי לית להו. משו"ה אינן יכולין להתוודות מאחר שלא היה להן קרקע ולא קיימו מצות מעשרות. לאפוקי ישראל דמתוודה אע"פ שאין לו עכשיו. מאחר שיש לו חלק בארץ וכנז' וכמ"ש בס"ד ריש מס' ביכורים אליבא דרמב"ם. ולפ"ז צריך לפרש הירו' הנ"ל ששאל במשנתנו למה לא שנינו ודוי מעשר. ומתרץ כפירוש ראשון שכתבתי לעיל דלא מצי למתנייה משום דקיי"ל אף מי שאין לו קרקע חייב והיינו ישראל דווקא והבן:

24עוד דקדקו בתלמודא דבני מערבא אמאי לא תני ראיון. ומייתי בשם ר"י בהאי לישנ' דמי שאין לו קרקע פטור מן הראייה. והכי איתא בבבלי פ"ק דפסחים [דף ח' ע"ב] ושם הארכתי בעזה"י בחי' שהיא הלכה עמומה מאד וצריך חקירת חכם ביותר להעמידה. ולפי מה שפירשתי לעיל בודוי. גם כאן כך תפרש. דמשו"ה לא תני ראיון דהו"א בקרקע תליא מילתא וכל שיש לו קרקע כל שהיא חייב בראיה ואפי' גר או עבד. ובאמת אמר ר"י דמי שאין לו קרקע. ר"ל שאין לו קנין עצמי בגוף הקרקע. דהיינו גר ועבד אותן שלא נטלו חלק בארץ כדפרישית לעיל. שאף שיש להם קרקע אין הגוף קנוי להם ואין אני קורא בהם ארצך. פטורין הן מן הראיון. משו"ה שביק דיה תנא דידן ועיין עוד בחידושי:

25ואף לפום מה דכתיבנא התם דהנראה יותר לומר דכל שיש לו קרקע אפילו בח"ל סגי גבי ראייה למיחייביה. דמיקיים ביה קרא דלא יחמוד איש את ארצך דשפיר קרינן ארצך עיין שם מילתא בטעמא. מ"מ לא תנייה הכא אף על גב דבכה"ג מצי לאשכוחי אפילו בגר ועבד. דכיון דליתיה מילתא פסיקתא דאכתי צריך למיפלג בה בין קרקע שבא"י לח"ל. שלא כל מי שיש לו קרקע בא"י חייב דגר ועבד אין להם קנין בא"י. ואע"ג דקרקע דתנן הכא לענין קנין נכסים ופרוזבול. נמי לא מיירי בא"י דווקא. מ"מ ליכא לפלוגי בהו בין א"י לח"ל שהכל שוה לענינים הללו. ובאמת לפ"ד התוספ' בפח"ה בפי' ד' אמות קרקע שכל אדם מקנה על ידן. י"ל דהני נמי בקרקע שבא"י מיירי חוץ מפרוזבול ודוק:

26משנה לחם קרקע כל שהו עמ"ש המפרשים בשם הירו'. ולי נראה על פ"ד בבלי שלנו א"צ לדוחק עצום כזה. אלא כל שהו דהכא. אית ליה שיעורא זוטא מיהא. והיינו טפח על טפח. ותלמוד ערוך הוא בידינו פ"ק דקדושין (כז"ב) דוק ותשכח כל שהו דכוותיה.

27משנה לחם בלח"ש אמנם גם הרמ"ז ז"ל לא הזכיר בחבורו שצ"ל קרקע בודוי. משמע פשיטא ליה דמתודה אף על פירות לקוחין. דלא כהירושלמי. ועכשיו נזדמן לידי ספר מגיד מישרים ובא לידי כעין מציאה בהסח הדעת. שמזכיר בפרשת ויקהל מהדורא בתרא בלשון זה. עוד אמר (ר"ל המגיד שלו) בפ"ק דקדושין של ובודוי מוטעה. וצריך להיות וגם מי שאין לו קרקע אינו צריך להתוודות. כנראה שמגיה כך בלשון תו' דקידושין הנ"ל. ואם קבלה נקבל. אבל אינו מתקבל בכוונת התוספות. ומאי וגם. אף לא אדע מה הלשון אומרת א"צ להתודות. דמשמע שאם רצה. רשאי. וזה אינו. כי אם הוא פטור מודוי. מחמת הטעם דלא קיים קרא כדכתיב. א"ה אפילו בעי. מחינן בידיה. משום דובר שקרים לא יכון. ויש לידע כי נזדקר טעות בלשון הירושלמי. כי אין בכתוב מן האדמה. והוא ט"ס שלא הבין. לכן חידש נוסח במקרא. אשר לא היה ולא נברא. ותי"ט העתיקו בשבוש. זה שתי פעמים.

28משנה לחם לקצור ולשנות קצירה אחת לו. ואחת לעני לפאה. דכה"ג ישנו בבל תכלה. ובבציר מהכי לא משכחת לה. כך נ"ל.