לחם שמים על משנה פאה ד:ט

1ר"א אומר זכה לו פירש הרע"ב פלוגתא דר"א ורבנן בעשיר שלקט. דר"א סבר אמרינן תרי מגו וכו' ופירש"י ז"ל בפ"ק דב"מ [דף ט' ע"ב] דמיירי בעשיר דעלמא שאינו בעל השדה. דאי בבעל השדה לא אמר ר"א זכה לו דליכא למימר מגו. דאפי' עני מוזהר שלא ללקט פאה משדהו. והר"ש הקשה עליו מהירוש' (עיין בזה לקמן פ"ה):

2וראיתי בש"ס החדשים מועתק כאן מפירוש הרא"ש ז"ל שהסכים עם הר"ש לדחות דברי רש"י וז"ל וכן נ"ל דאי מפקיר נכסיה גם אותה שדה מופקרת ויכול לזכות בה לעצמו עכ"ל:

3ואני תמה מאד על זה דא"כ מאי דוחקי' דתלמודא לאוקמה במגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני. הא מצי לאשכוחי אפי' בדלא הוי עני. אלא במגו דמפקיר אותה שדה דאע"ג דלא הוי עני בהכי חזי ליה. והול"ל הכי מגו דאי בעי מפקיר לה וחזי ליה. וא"ל דהא דנקיט הכי. משום דבה"ג הויא מילתא פסיקתא דשייכא גם באדם עשיר דעלמא שאינו בעל השדה. דאי משו"ה אכתי לא צריך להכי. דכיון דשמעינן בבעל השדה שזכה לו משום דאמרינן תרי מגו. ה"ה באדם דעלמא דהא שייכי ביה נמי תרי מגו:

4ועוד יש להפליא מאד איך יש לזוז מדברי רש"י בשטת תלמודנו. דכיון דאוקימנא לפלוגתייהו דר"א ורבנן בתרי מגו דברישא פליגי רבנן משום דהוי תרי מגו. ובעני מודו משום דהוי חד מגו. אי ס"ד דבבעל השדה מיירי. בעני אמאי מודו רבנן הא הכא נמי תרי מגו איכא דהא אף רבנן אית להו דעני מוזהר בשלו. א"כ בעני נמי ליכא למימר מגו דזכי לנפשיה. אם לא ע"י מגו דאי בעי מפקיר לשדהו והוו להו נמי תרי מגו. והא לא ס"ל בתרי מגו כר"א:

5ותו קשיא לי טפי אהך מילתא דהרא"ש דאפי' תרי מגו נמי ליכא ואפי' בעני ואליבא דרבנן וכ"ש בעשיר ולר"א. דהיכי איכא למימר אי בעי מפקיר נכסיה. וכי נמי מפקיר עכשיו כל נכסיו והוי עני. אין העני הזה יכול לזכות בפאה שלו שחייבה אותו תורה להוציאה מתחת ידו ולתת אותה לעני אחר דוקא. ומאי מהני ליה דהוי עני אפי' נעשה עני בפועל ודאי שאינו יכול לזכות בה:

6ואם דעת הרא"ש דהאי מגו דאי בעי מפקיר הכי פירושו מגו דאי הוה בעי והפקיר השדה מתחלה קודם שהפריש הפאה. הוי חזי ליה לזכות בה מן ההפקר. זה דבר שלא יתכן לגמרי דודאי אין שייך מגו אלא במה שבידו לתקן עדיין בשעת זכייה. ולא במה שכבר חלף ועבר. ושוב אין ביכלתו מעתה להפקיר הפאה שהפריש שיוכל לזכות בה מתורת הפקר:

7וגם הוא דבר בטל שנאמר שהיה יכול להפקיר ולחזור ולזכות בה. שזה אפשרות לאחרים כמוהו. רצוני כי הלא ההפקר הוא ראוי לכל אדם לזכות בו שאל"כ אין לו דין הפקר. א"כ מאן יימר שהוא יחזור ויזכה בהפקרו שמא יקדימנו אחר. ועל כרחך אין המגו אלא בדבר שיכול לסבב שבודאי יהא ראוי לו. והיינו דווקא באופן שאף אחר הפרשת הפאה יוכל למצוא עילה שייעני ותהא ראויה לו הפאה להחזיק בה לעצמו. וכן מורה הלשון דאי בעי מפקיר. ומנין לנו להוסיף עליו וק"ל:

8ותו היכי שייך למימר מגו כזה מגו דאי בעי הו' מפקי' לה לשדהו ולא היה מתחייב בפאה והוי חזי ליה דהשתא נמי חזי ליה. דשאני אם היה מפקירה שלא היה בה דין פאה. משא"כ עכשיו שיש בה דין פאה. ואיזה ערך ויחס לזה עם זה. הא אין המגו הזה אלא שעושה לעשיר ראוי לזכות בפאה עכ"פ משום דאפשר ליה למיעבד טצדקי למיהוי עני שיזכה בה בפאה ממש וזה פשוט. ועל כן יפה אמר רש"י שא"א לומר כן בב"ה בין עני בין עשיר. מכיון שאפי' העני צריך להוציא הפאה מתחת ידו ולתתה לאחרים:

9ועוד תמה על עצמך אם אפשר לומר מגו דאי בעי הוה מפקיר נכסיה והיה חוזר וזוכה בשדה ומחזיק בפאה לעצמו. דהא קיי"ל [ב"ק דף כ"ח ע"א, ועוד וברמב"ם הל' מתנות עניים פ"ה הל' כ"ז], המפקיר כרמו והשכים ובצרו חייב בפאה דמרבינן ליה מקרא יתירא. שאם הבעל הבית המפקיר חוזר וזוכה בהפקרו. מ"מ חייב בפאה וא"כ אפ"ה לא שייך אי בעי זכי לנפשיה:

10אלא שבזה י"ל קצת כמ"ש אני בס"ד בפרקא קמא דמכילתין שאפי' הבע"ה שחזר וזכה בהפקרו אינו מתחייב אלא בזכה בכל השדה אבל אם זכה במקצת לא נתחייב. (ואף זה אינו מספיק דכה"ג לאו פאה הוא מה שזכה מן ההפקר. ומאן לימא לן נמי דפאה הראוי משדה זו גביה היא ודוק):

11או דילמא מיירי במפקיר השדה עם פירותיה וחזר וזכה בפירות לבד דכיון שאין לו קרקע נפטר מן הפאה כמ"ש לעיל. אבל בכל זה לא הונח לנו מטעמא דאמרן דאכתי לא הוי מגו טוב דמאן לימא לן שהיה יכול לזכות בה שלא יקדימוהו אחרים. וע"כ מכל הלין דברי רש"י ברורים לענ"ד ואין בהם נפתל ועקש. ועמ"ש לקמן פ"ה מ"ה בעזה"י:

12לעני. הלמ"ד סגולה שכצ"ל נודע ודוק:

13משנה לחם שנמצא ראשון לאו דווקא. אלא בדלית ביה רק כשיעור שנותנין לעניים בגורן. המפורש בשילהי מכלתין. הוא דנותנה לעני ראשון. מיהו כי אית ביה טפי. מצוה לחלק. כדמשמע ר"פ. ואע"ג דאכתי י"ל דמשהו אפשר רשאי להציל מחצה. מ"מ. כמו במ"ע. כדתנן התם. ועמ"ש שם בס"ד.