לחם שמים על משנה פאה ה:ה

1שקבלו את השדה באריסות. כ' הרע"ב ובעה"ב עני אסור ללקט בשדהו וכו'. ואע"ג דבגיטין [דף י"ב ע"א] ר"א דריש לה להך דרשא. י"ל דרבנן תרתי שמעי דאי לדרשה וכו' לשון התי"ט:

2ולא הבנתיו דודאי דרשה דרבנן נמי לא נפקא אלא מדאסמיך לא תלקט לעני. ואי הוה כתיב בתר הכי לא הוה משמע מידי. ולא תלקט לגופיה אצטריך למיקם עליה בלאו וק"ל. ולענ"ד נדחק שלא לצורך שיש הרבה בש"ס דוגמתו דיליף מילי טובא מקרא חדא. ובדכוותיה אמרינן מי לא שמעת מנה הך שמע נמי הא. וכן איתא בתי"ט גופיה לקמן ריש פרקא כה"ג:

3ולענין מ"ש בתי"ט כאן לסיועי לשטת רש"י [בב"מ דף ט' ע"ב] דלא אמרינן מגו בבע"ה כבר ביארתי דעת רש"י בפרקין דלעיל די בא"ר היטב. והכרחתי שע"כ שעת תלמודנו אין לנו אלא דבריו ז"ל ע"ש דברים ברורים ונכונים בעזה"י. ואחרי רואי הנה שבמ"ש לעיל בסוף דרמיתי דיקלא וזקפתי בדברי הרא"ש. ובשמים עדי כי בקושיא האחרונה נתכוונתי לדעתו של הגאון בתי"ט טרם שהגעתי לפרק זה לראות מה שכתב הוא ז"ל כאן. והנה כתובה לפני למעלה הקושיא וישובה בדרכים שונים בטוב טעם ודעת. ולפי תומי לא חשבתי יפול ספק בדבר לכן לא העירותי שם יותר. ועתה ראיתי כאן שהרב תי"ט לקח לעצמו דרך אחרת סותר' למה שכתבתי שם בס"ד בישוב דברי הרא"ש. ולפי מיעוט דעתי דבריו תמוהים בעיני. על כן לא חזרתי בי ועדיין אני במקומי עומד לומר שיפה זיכיתי בזה דעת הרא"ש אם היה אפשר לקיימה מצדדים אחרים כמבואר לעיל:

4מעתה אשובה אראה היתכנו דברי בתי"ט במ"ש בדרך א"ל על הקושיא שהירו' הוא דלא כבבלי דקיי"ל המפקיר כרמו ובצרו חייב בפאה [ב"ק דף כ"ח ע"א, ועוד]. וא"כ שפיר נסיב ר"א וכי היאך וכו' כלומר דאכתי ליכא מגו אפילו לדידיה כיון דבבעה"ב עסקינן דכשחוזר וזוכה בו מן ההפקר. עכ"פ מתחייב ואין מועיל לו המגו וכמו שהקשיתי לעיל. וע"ז כתב במהדור' אכן גם אין לומר דהתם רוצה לזכות בכרם עצמו דא"כ פשיטא דלמה יהיה פטור וכי העני הזוכה בגוף הקרקע המופקר לא יהא חייב וכו':

5הבין ז"ל דהפקיר גוף קרקע הכרם וליתא דלאו בהכי עסקינן אלא פירות כרם הפקיר ולא הקרקע. וכן משמע לישנא דחזר ובצרו ואין גוף הכרם נבצר. ותו דהכי הו"ל למימר ובצר פירותיו וק"ל. אלא ודאי דלא מיירי במפקיר השדה עצמו והוא פשוט מכל צד וכן הבינו כל המפרשים כמ"ש בס"ד שא"צ כלל לדחוק. והשתא אזדא ליה דיוקיה דא"כ פשיטא וכו'. דודאי אצטריך לאשמעינן דחייב. אע"ג דאיניש דעלמא בכה"ג כי זכי בפירות לבד בלא קרקע מיפטר. הו"א אפילו בעה"ב נמי מיפטר כיון דרחמנא מיעטיה להפקר ולא קנאו עם הקרקע שהרי לא הפקירה ונשארה שלו אף אחר הפקר:

6ותו דאצטריך משום סיפא דפטור מן המעשרות. דאע"ג דחזינן דממעשרות פטור. אפ"ה לא נפטר מפאה ודכוותה דאתרבו מתעזוב יתירא:

7והשתא מש"ע הרב אלא דלא בצרו ע"מ שיזכה בגוף כרמו. הוא אך למותר שכבר הוכחתי דלאו בהכי איירי אלא דלא הפקיר גוף השדה כלל. ואפילו אי הוה מיירי בהכי אין ספק שהכרח לומר שכשחוזר ובצרו רוצה לזכות ע"י כך בגוף הכרם. דאל"כ פשיטא דליכא למימר שיתחייב בפאה ושארא דכוותה. דהא פשוט שאין חייב בהן אלא בעל הקרקע דווקא. אבל מי שאין לו קרקע פטור מכל אלה כדאי' לעיל פ"ג מ"ו ועמ"ש שם מ"ה:

8ולכן במ"כ הרב זהו דבר שאין לו שחר מה שאמר דלא בצר ע"מ שיזכה בגוף כרמו ורצה להסב גם לשונו של הרמב"ם [ספ"ה דמ"ע] הצח והברור ביותר ולהפכו על פיו להבין מדבריו באומרו והרי הוא שלו שהוא כלומר שנראה כאילו הוא שלו. וח"ו לומר כן על א' מקטני המחברים כי בלשון אחרת ידבר ובלעגי שפה הפך הכוונה. לא תהא כזאת בישראל. כ"ש שאין לחשוב כזאת על גדול המחברים. שדעת שפתיו ברור מלולו ובהיר ולשונו עט סופר מהיר. אבל אין ספק בעולם בזה שהרמב"ם ז"ל כפיו כן לבו ורצה בו הרי הוא שלו כמשמעו וכפשוטו:

9אמנם מה שדייק הרב בלשון הרמב"ם מדהוצרך לכתוב שהיה שלו. שמעינן דאילו בעני שזכה לא והיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. לא ידענא דיוקיה מהיכא. דהיכא לימא מפני שהוא שלו. א"כ כל הזוכה מן ההפקר הרי הוא שלו ופטור. ולא מרבינן ליה אלא משום דמסתבר לחיוביה טפי לבעה"ב הזוכה אחר שכבר היה שלו. אבל מנ"ל דהיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. וכבר מבואר ההפך שא"א לומר כן.

10ומש"ע ועוד אי זכה בגוף הכרם למה פטרו הרמב"ם מהמעשרות וכו'. שהיה נראה לחייבו יותר וכו'. אלא שלא זכה בגוף הכרם ומשום הכי פטור ממעשרות ע"כ דבריו. בזה לא ירדתי לסוף דעתו כלל ושותא דמר לא ידענא מה אידון ביה שהלשון מגומגם ותלי תניא בדלא תניא דמה ענין מעשרות אצל קרקע. דודאי מעשר לא בעי קרקע והוא מוסכם. והכי מוכח נמי להדיא מסיפא דסיפא דמתני'. שאם אמר שליש מה שאתה קוצר שלך. אפ"ה אסור במ"ע לכ"ע אע"ג דודאי לית ליה קרקע ודוק:

11ואפי' לפמ"ש התו' [קידושין דף כ"א ע"א ד"ה ובוידוי] לחלוק על רש"י לגבי ווידוי מעש' דמהירו' משמע להו דבעינן קרקע. היינו דווקא וידוי אבל לענין חיוב מעשרות עצמן זה לא נשמע מעולם שיהא תלוי בקרקע. ואף גבי וודוי אין הדבר ברור אצל החולקים ועמש"ש וביארנו ההפך שדברי רש"י נכונים ונכוחים ומהם לא נזוע. ולא נוסיף צער להגדיל מדורת מחלוקתם ע"כ אין לנו אלא מה שאמרנו שאין חיוב מעשרות תלוי בקרקע:

12וא"כ תמה על עצמך מהו זה שאמר הרב אם זכה בגוף למה פטרו הרמב"ם ממעשרות. והלא אפילו אין לו בגוף הקרקע כלום יקשה מדוע פטרו ממעשרות מאחר שאינן תלויין בקרקע:

13אבל מה יעשה הרמב"ם והתורה פטרתו להפקר ובין יש לו קרקע או אין לו קרקע דאינו תלוי בה כלל. ואפילו מפאה הוה מיפטר אי לאו קרא דתעזוב יתירא. וגבי מעשר ליכא קרא יתירא משו"ה פטור ולא משום שלא זכה בגוף:

14ומש"ע ומההיא גופה שמעינן דמיירי בלא רצה שיזכה בגוף דאל"כ קרא למ"ל. כבר אתה למד מתוך דברי למעלה תשובה לזה די והותר דודאי אצטריך קרא כיון דזכי מהפקר הו"א ליפטר. דהא אינש דעלמא מיפטר בכה"ג:

15ועוד אני מוסיף כאן דאפילו תימא דאיירי במפקיר גוף הכרם וחוזר וזוכה בו דכה"ג אפילו אחרים מיחייבי כדכתיבנא בריש מכילתין. אפ"ה אצטריך קרא דלא נילף ממעשרות דמיפטר מנייהו אפילו בכה"ג. להכי כתב קרא יתירא לרבויי לזוכה בקרקע וה"ה לכל אדם הזוכה בקרקע. וכן הלוקח שדה בקמותיה דחייב בפאה מהכא ילפינן מדרבי קרא בתעזוב יתירא דכל מקום שהקרקע היא שלו אפילו זכה בה מן מן ההפקר חייב בפאה:

16והא דנקט המפקיר עצמו שזכה בה ה"ה לשאר כל אדם שקדמו וזכו בקרקע. אלא דבמפ' עצמו משכחת מילתא פסיקתא אפי' בדלא הפקיר גוף השדה עצמה אלא פירותיה וזה ברור:

17ולכן מש"ע הרב דמ"מ רש"י כך הוא סובר וכו'. לא משמע כלל וא"א להשמע לעולם (ואין צורך לגמרי שיסבור רש"י נגד האמת ואף על פי כן דברי רש"י נכונים ואמיתיים. דמ"מ אין כאן מגו גבי בעל השדה כמ"ש לעיל) ואין ספק שכך היא דעת רש"י וכמו שכתבו התו' בתמורה [דף ו' ע"א ד"ה המפקיר] בפשיטות לא כחולקים על רש"י שלא באו אלא לפרש דבריו. ובעתי"ט כתב עליהם ואכתי אין הכרח וכו'. ויש להפליא עליו מאד איך דחה דבריהם בגילא דחיטתא אחר שהם ז"ל תפסו כן במושלם ואיזה הכרח מצא הוא ז"ל שלא כדעתם. ולפי מה שכתבתי דבריהם ברורים וישרים בלא פקפוק בעולם ואברך את ה' בפה מלא אשר האיר עיני שכיוונתי מסברא דנפשי למ"ש התו' בתמורה [שם] שהוא האמת שאין בו ספק:

18וכללא דמילתא הכי הוא דא"א לפרש אותה שאמרו במפקיר שדהו וחזר וזכה בו. אלא אם במפקירו עם הקרקע וחוזר וזוכה ג"כ עם הקרקע. אלא דבכה"ג ליכא נפקותא דבין הוא בין אחר שזכה בגוף הקרקע עם הפירות מתחייב כמו שביארנו. או דמיירי בלא הפקיר הקרקע ובהאי גוונא איהו דווקא מיחייב כיון דסכ"ס יש לו קרקע. משא"כ באחרים שזכו בפירות. אבל הזוכה בפירות ואין לו קרקע עמהם אפילו הם בעלים ראשונים פטורים. דכיון דלית להו קרקע א"א להם להתחייב בפאה מן התורה כפי שביארנו והם דברים מאירים כשמש בצהרים. ולכן יפה אמרתי והטבתי אשר דיברתי בעזה"י בפרקין דלעיל בהפוך בזכותו של הרא"ש הנמשך אחר שטתו של הירו'. אלא שלא יכולתי מלט והציל מטענות אחרות שזכרתי שם. ועל כרחנו נאמר דסוגיות הירו' והבבלי בהא ודאי פליגן אהדדי. ותו לא מידי:

19משנה לחם המקבל לדרך המפרשים הכא נמי באריסות איירי. אי הכי מבבא דרישא שמעינן לה. ואי משום פלוגתא דר"י. לפלוג התם. אי נמי הו"ל לאקדומי הך בבא. למשמע דאריס אסור. והדר ליתני ההיא כסדר. וי"ל בדוחק. דחד בבא היא. וה"ק נותן זה לזה חלקו כו' משום דקיי"ל המקבל אסור כו' ומסיק לפלוגתא. ויש דוגמתה. עי"ל דהמקבל איירי בגוונא אחרינא. היינו בחכירות. וקמ"ל דהיא היא. איברא ר"י לא פליג אלא באריסות. אבל בחכירות. כיון דאין חילוק בין תלוש למחובר בענין הקבלה. לפיכך אין מקום לחלק בה לענין הדין. אלא לעולם אסור בכל מתנות העניים. אחר שאין הפרש בדבור. ודוק.

20משנה לחם למחצה לשליש ולרביע מתבואת השדה.