לחם שמים על משנה פאה ו:י

1וחכ"א יש להם שכחה. פירש הרע"ב דכתיב שדך. וכתיב קצירך. הוי מיעוט אחר מיעוט וכו'. קדייק בתי"ט ואידך דהיינו ר"י מאי טעמיה דממעט לטמונים. ומשני דאליבא דר"י איכא למימר הני מיעוטי אצטריכו תרווייהו חדא לטמונים. ואידך למעוטי עלי הטמונים שראוים קצת לאכילה אע"פ שהם בגלוי אמעיטו דאזלינן בתר עיקר הנאכל עכ"ל:

2ואני תמה דא"כ דסברא הוא דאזלינן בתר עיקר תסגי ליה בחד קרא. ותו לא אצטריך למיעוטא אחרינא וק"ל. וגם יש לתמוה דלפמ"ש שהם ראוים לאכילה קצת משמע ע"י הדחק. והלא מבואר ריש מכילתין דכל שהוא אוכל ע"י הדחק פטור מפאה. והוא הדין לשאר מתנות עניים דכולהו גמרי מהדדי:

3אלא שמחמת זה אין דוחק לפי שבאמת הם מאכל אדם גמור. וראיה שהרי שיעור עלי השום והבצלים להוצאת שבת לחין כגרוגרת ככל האוכלין:

4אמנם אין לי לב להבין דבריו הללו. כי לא ימנע שהעלים הם דבר א' עם הטמונים כמו שהוא האמת. או שהם חלוקין לעצמן. ואם דבר א' הם אינן צריכין מיעוט אחר וכנז' שכבר נתמעטו ע"י אביהן. ואם תרצה להתעקש ולומר שנחשבים לדבר מיוחד בפני עצמו. א"כ איך נמעט אותם מדכתיב קצירך דמשמע בגלוי. הלא גם המה בגלוי:

5איברא מחזיקנא טיבותא להרב תי"ט דדלי לן חספא ואשכחנא מרגניתא לענ"ד. דאמינא להכי אצטריכו תרי מיעוטי לטמונים חדא לשכחת קמה. וחדא לשכח' עומר דידהו. דה"א השת' הא גלוי נינהו. קמ"ל קרא דאכתי במלתייהו קמייתא קיימי. ותו משום דר"י לא יליף שכחת עומר משכחת קמה כדלעיל פ"ד מ"ו. משו"ה מיבעי ליה תרי מיעוטי. והשתא ניחא טפי דלא נידוק תו ואידך ארבנן מנא להו דהוי מיעוט אחר מיעוט. דילמא תרווייהו למעוטי אתו. דהא כי איתא מידי למעוטי לא דרשינן במיעוט אחר מיעוט כדע' בה"ע והוא פשוט. ולדידן אתי שפיר דאמרי לך רבנן אכתי לא אצטריך מיעוטא אחרינא דאי משום שכחת עומר וקמה. הא קילפי מהדדי אליבייהו כדלעיל והרי זה כפתור ופרח:

6משנה לחם בלח"ש סוף משנה זו. נ"ב איברא הר"ש כמדומה דלא סבר הכי. אלא לדידיה לא פליג. רבי יהודה. כי אם בטמונים ממש. דהיינו בקמה. משא"כ בשכחת עומר. מודה. מדלא פליג ברישא. ולישנא נמי דייק קצת. דלא קאמר הנטמנים. טמונים בפועל משמע. ולא ידעתי מה הי"ל לרמ"ז. שלא זכה להבין את זאת. אבל מ"מ מ"ש בס"ד במהדורא קמא הוא דבר ברור שאין לספק בו בשהוא מכוון מאד.