לחם שמים על משנה פאה ו:ט

1סאה תבואה עקורה. פירש הרע"ב אין מצטרפין לסאתים אלא הוו שכחה. ודווקא בשכח שניהם. שאם שכח עקורה ולא שאינה עקורה היתה שאינה עקורה מצלת עכ"ל:

2ופירושו שאפי' חזר ושכח שאינה עקורה אינן שכחה שכבר הצילתה שאינה עקורה לעקורה. ועכשיו כשחזר ושכח שאינה עקורה דיינינן לה כקמה שיש בה סאתים ושכחה דלא הויא שכחה. וליכא לאשכוחי להא דתנן הכא אין מצטרפין אלא דווקא בששכח שאינה עקורה תחלה ואחר כך שכח גם העקורה. כך הבנתי מפירוש הר"ש ז"ל אלא שבכוונה שיניתי ההסברה קצת. והמשכיל יבין וימצא טעם נוסף בדברינו:

3אם באת רשו' העני באמצע. כתב הרע"ב אבל בפירות האילן לא משכחת וכו'. ותימה דמשכחת לה בפאה דשייכא באילן. אלא דכיון דהמחובר מציל לפיכך אין רשות העני מועלת וכו'. ולפי"ז תימא על פי' הרמב"ם עכ"ל בתי"ט:

4וביאור דבריו דאע"ג דמשכחת רשות עני באמצע גם באילן ע"י פאה דשייכא נמי באילן. מ"מ כיון דקיי"ל פאה ניתנת במחובר לקרקע. ופאה זו שבאמצע אינה שכוחה שהרי הפרישה לפאה. ומאחר שהיא במחובר כדאמרן אין רשות זו מועלת שלא להפסיק ביניהם. דמחובר זה של פאה מציל כיון שאינו שכוח. ולכן באילן לעולם מצטרפין אליבא דר"י מפני שא"א להיות רשות העני באמצע שתועיל שלא להצטרף:

5ולא ניחא ליה למידק משכחה גופה רצוני לומר דהא איכא לאשכוחי בשבאת רשות העני באמצע ע"י שכחה. ששכח מתחלה באמצע בין אלו שני הסאין שהא' עקור והב' אינו עקור וזכה בו העני במה שביניהן. ואח"כ חזר ושכח גם אלו שני סאין שסביבות השכחה שכבר באה ליד עניים. ובה"ג משכחת אליבא דר"י גם באילן דאין מצטרפין. דזה נראה קצת רחוק שיסבור ר"י דשכחה חשיבה נמי רשות עני באמצע. דהא מין במינו הוו דתרווייהו שכחה נינהו והו"ל כחדא שכחה מרובה ולא מיקרי רשות עני אע"ג דשכח בתרי זימני:

6ואכתי איכא למידק אמאי ניחא ליה דבפאה נמי לא משכחת רשות עני באמצע. כיון דקיי"ל לא הפריש במחובר חזרה פאה לעמרים. א"ה אכתי מצי לאשכוחי רשות עני וכו' אפילו באילן ובפיאה דבתלוש דאינו מציל:

7לכן נ"ל יותר דפאה אינו מעלה ומוריד לענין זה. לפי שמשום שם אחר הוא שבעל הבית מפרישו לדעתו. ואינו מועיל לענין זה אליבא דר"י דס"ל רשות העני עושה שלא יצטרפו הסאין. אלא דווקא בלקט ופרט שזוכין בהן העניים על כרחו ושלא מדעתו של בעה"ב כמו שכחה. והיינו טעמיה דאם באת רשות העני באמצע אינן מצטרפין לפי שנגררת השכחה אחריהן ונעשית כמותן. אבל הפאה שלא זכה בה העני כ"א ע"י דעתו של בע"ה. אינו בדין שיורע כוחו על ידה זה נ"ל ברור:

8והשתא משו"ה ע"י פאה לא משכחת לה בין במחובר בין בתלוש. דאינו מועיל לענין שלא להצטרף הסאין השכוחין ע"י פאה המפסקת ביניהם:

9ולא כטעמו של בעתי"ט דבמחובר משום דמציל לא משכחת לה דליתא. דלדידי לא נהירא למימר דפאה מחוברת תציל. דאם אמרו הקמה מצלת. דווקא בקמה שלו. אבל פאה לאו דידיה היא אלא של עני היא ולמה תהא מצלת לבעה"ב. ולא אשתמיט תנא בשום דוכתא לאשמועינן כי הך מילתא חדתא דאפילו קמת חבירו מצלת. ואיברא איפכא מסתברא דאי משום שעומד בצד דבר מסוים. הא קיי"ל [לעיל פ"ו מ"ב. ובעדיות פ"ד מ"ד] כב"ה בסמוך לגפה ולגדר ודכוותיה דהוי שכחה. אלא מטעמא דאמרן לא משכחת לה במחובר. דפאה אינו מועיל שלא להצטרף דלא מיקריא רשות עני לענין זה אליבא דר"י כדפרישנא:

10והיוצא מדברינו אלה דפאה במחובר אינה מצלת אליבא דכ"ע. ואליבא דר"י אינה מפסקת בין שני סאין שכוחים דמתני' שלא לצרפם לסאתים. בין שתהא הפאה שביניהם במחובר או בתלוש. כנלע"ד דברים ברורים בעזה"י:

11ואם אולי הרמב"ם לא ס"ל הכי כמה דאסיקנא דפאה לא מהניא לר"י. וזה כפי הבנת בתי"ט שסבור היה בלשונו של הרמב"ם באומרו שרשות העני היא כשיזכה. ר"ל העני בקצת הדבר. בתלוש או במחובר. דהאי במחובר דחקיה להרב בתי"ט דאי לקט ופרט אינן במחובר. ושכחה נמי לא משמע ליה מטעמא דפרישית. הא ע"כ אין לך לומר אלא שכוונתו על פאה שבמחובר כדלעיל. ועל כן תמה עליו והניחו בצ"ע דקשיא ליה א"כ הא דבתוספתא דבפירות האילן לא משכחת. ואמאי הא משכחת בפאה:

12הנה לזה נאמר אף אם נודה להבנתו זאת בלשון הרמב"ם דבפאה איירי. שיקשה א"כ להרמב"ם שתי קושיות חזקות. חדא דהוא שלא כהתוספתא. ותו דהא מחובר מציל. איברא מ"מ אינן אלא אחת דאף אם נסבול ונאמר שלא ראה התו' או דלא חש לה מאיזה טעם שיהיה. מ"מ מסולק הוא מהטענה השנית. מטעמא דילן דאע"ג דמחובר מציל. לא אמרו אלא בקמה שלו ולא במחובר שאינו שלו וכדעתנו הנז' ואנחת לן חדא מיהת בדברי הרמב"ם ז"ל:

13ואמנם אם נחזיק בזה במוחלט דהרמב"ם אתי דלא כהתוספתא איכא לאוקמי נמי בשכחה וכדלעיל דבמחובר נמי איכא שכחה כדמרבינן שכחת קמה. ואע"ג דכתיבנא לעיל שנראה דוחק לבתי"ט לומר דבשכחה נמי משכחת רשות עני באמצע. דילמא להרמב"ם אינו רחוק כל כך כי מה שכתבתי למעלה בתחלה עדיין אינו מספיק. וא"כ אפשר דהרמב"ם נמי ציית להך כללא דכיילינא בפאה לענין משנתי' אליבא דר"י. ובהא לא איכפת לן טובא כיון דיחידאה היא. אבל ודאי בכללא דפאה אינה מצלת דלהילכתא הוא דאמינא לה וחדת היא לי. כבר יש לנו הודאת בע"ד שכן מוכרח לומר בודאי בדעת הרמב"ם ע"פ הבנתו של בעתי"ט. ויש לי עוד לעשות סמוכות לזה אלא שאין רצוני להאריך יותר והוא דבר נכון בעצמו ומובן לטועם טעמו:

14ותחלה עצלות היתה בי ולא השגחתי לראות בספרו של הרמב"ם וכתבתי כן מדעתי. ושוב בדקתי בס' הנז' ומצאתי ראיתי שכתב בפירו' שקמת חברו אינה מצלת על עומר שלו (וכתבו מפרשיו שבתוספתא היא) אז אמרתי חדאי נפשאי אם ספיקות שלך כך. ואברך את ה' אשר יעצני וחנני דעה בינה והשכל בתורתו הקדושה לכוין מדעתי הקלושה דברי תורה על אמתתן עם היות שלא עמדו על זה גדולים חקרי לב שקטנם עבה ממתני:

15ועוד יש לי דברים בגו ליישב תמיהתו של בעתי"ט על הרמב"ם. דאף לשטתו ולהבנתו לק"מ דאפי' תימא פאה במחובר נמי מצלת והרמב"ם בה איירי במ"ש כשיזכה בקצת וכו' במחובר. אפ"ה שפיר קאמר הרמב"ם. דצריך לפרושי דמיירי ממחובר שרחוק מן הסאה השכוחה עד שאין ראוי להציל. כגון שאינו נקצר עם הקמה. ודבר זה למדתי מפירוש הרא"ש ומוכח לה מהירו' דמפרש לה אע"פ שלא באה עדיין רשות העני אלא שראויה לבוא כגון שעומדת תבואה מחוברת ביניהם וראוי ליפול ממנה לקט. הא קמן בהדיא בירו' דמחובר מפסיק ביניהם ואפ"ה אינו מציל. ומה אליבא דהירו' דאמר רואין אע"פ שאין שם רשות העני עדיין בפועל. אין מצטרפין. כ"ש כשבאת רשות העני ממש דהיינו שנתן לו פאה ביניהם שאינה מצלת על אופן האמור. ובאמת זו השגה גדולה על הרב בעתי"ט דלא אסיק אדעתיה ליישב הרמב"ם בדרך זה שהוא פשוט וברור גם לפי דבריו. ומבואר בירושלמי להדיא: