לחם שמים על משנה פאה ז:א

1ביישני לשון הרע"ב שהוא מבייש שאר האילנות מרוב שמן. ואם כן היינו שופכני אלא דאיכא אתרא דקרו ליה שופכני ואיכא דקרו ביישני עכ"ל תי"ט:

2ואינו נ"ל אלא שופכני הוא שזתיו גדולים ואגור בהן שמן הרבה שלכן זתיו שופכין שמן. וביישני מדה אחרת בו כפי' הר"ש שמבייש האחרים מרוב זתים שהוא עושה:

3ומה שהקשה בתי"ט ע"ז דא"כ היינו במעשיו וע"כ פירש דביישני היינו שעושה זתים גדולים. תקשי נמי לדידיה דבודאי במעשיו כולל גם העושה שמן הרבה דהיינו שופכני לדידי. או ביישני לדידיה. דאטו מי כייל הר"ש במעשיו דוקא בעשיית זתים ולא בעשיית שמן דמנא ליה. אלא פשוט דחדא מיניהו נקט ובהווה דיבר שרוב השמן בא מרוב הזתים. אבל בודאי דבמעשיו נכלל כל שעושה הרבה בין ע"י זתיו המרובין או ע"י שגדולין הן. ואפילו מועטין:

4אלא כך הוא עיקר פירוש המשנה שכל אלו ע"ש מקומן נקראו כך. ולמדתי זה מפירוש הרמב"ם וכן הוא באמת שנטופה שם מקום ידוע הוא בכתוב ובישני ע"ש כפר ביש דבאגדה דפרק הנזקין [דף נ"ז ע"א] או כמו שאמרו [מגילה כ"ד ע"ב] חיפני ובישני לא ישא את כפיו. שהוא מאנשי בית שאן ככה יקראו גם זית ב"ש בישני. וכן בשופכני אע"פ שלא ידענו לו חבר משמע בפי' הרמב"ם שגם הוא נקרא ע"ש מקומו ונסמכו להם אלו הביאורים ע"ש מעשיהם:

5וענין המשנה כך הוא כל זית שיש לו שם דהיינו שהוא זית הנקרא נטופה מחמת שנלקח גזעו מאותו מקום שנקרא נטופה. ועל שאותן זתים הנטועין מנטעי אותו מקום יש להם שם שעושין הרבה ונוטפין שמן רב. לכן אינו שכחה אפילו אינו נוטף עתה אלא לשעתו הוא נוטף. ועכשיו שינה מדתו:

6והדר מפרש תו בהדיא דלא תימא דבעינן שינוי שם ומעשה. אלא בחד סגי. והיינו דקאמר בד"א בשמו ובמעשיו ובמקומו בכל א' מהדברים הללו דיו שלא תהא לו שכחה. ומפרש תו בשמו כגון שהיה שופכני או בישני שנקראו ע"ש מקומן. אע"פ שאינם נאים במעשיהם כראוי לשמותיהן שהשופכני היה רגיל להיות לו זתים גדולים ביותר. והבישני היה עושה הרבה זתים יותר מהאחרים. אע"פ שאין להם המעשים הללו עכשיו. כיון ששמם עליהה אין להם שכחה:

7והדר קאמר ובמעשיו כלומר או במעשיו שאף על פי שאין לו שם כאלו שבא להם השם מן המקומות ההם (שנקראו כך מפני שהיו ידועי' ומפורסמים בגידול אילנות טובות האלו). אלא שדומה לאלו במעשיו בזתיו הגדולים או בריבוים. מאחר שיש לו ג"כ שם ע"י מעשיו ואף שאינו נקרא שופכני או ביישני כפי הראוי לו. לפי שאין השורש שלו מאותן המקומות. אלא שגם ארצו משובחת גרמה לו ולכן אין לו שם אחר. מ"מ מאחר שיש לו שם מחמת מעשיו אין לו שכחה. וכן במקומו. וזה פירוש נכון מאד ודוק:

8והא דאיכא דאמרי בירו' שבישני הוא שזתים שלו אין עושין שמן הרבה וע"ש שהוא מבויש מחבריו נקרא כן. צ"ל שאין לו שכחה לפי שהוא כעומד בצד דבר מסוים כמו בצד הגת והפרצה. דמאחר שיש לו שם מפני גריעותו ניכר הוא ואינו לשכח. וזה דוחק קצת דכיון שהוא גרוע הסברא נותנת יותר שיש בו שכחה. ולית לן למיזל בהא בתר שמא אלא בתר טעמא. דטעמא מאי אמור רבנן כל זית שיש לו שם אין לו שכחה לפי שחשוב הוא וא"א לשוכחו. ובמקומו אע"ג דלא חשוב הוא כ"כ אפ"ה אינו גרוע וגם יש לו סימן בדבר מסוים. אבל זה הגרוע מדוע לא יהא לו שכחה:

9ונ"ל דאעפ"י שזתיו קטנים ואין עושין שמן. מ"מ אינם גרועים ויש שרוצים בהם יותר דניחא להו לכובשן. משא"כ זיתי שמן אינם עומדי' לכבישה. והא דתנן התם בתרומות [פ"ב מ"ו] אין תורמין זיתי כבש על זיתי שמן. לאו משום דמיגרע גריעי אלא משום דטפי עדיף גבי תרומה דליעבד מנייהו שמן. והני לא חזו לשמן. אבל לכבישה הני עדיפי ואיכא אינשי דחביבי להו טפי בכבושין. וכן נראה דזית מליח מעלי ודוק. ועיין מ"ש בס"ד ספ"א דתרומות ורפ"א דביכורים:

10שנים שכחה. כתב בתי"ט ז"ל הראב"ד בהשגותיו [פ"ה הכ"ב דמ"ע.] כאשר הבין בו בכ"מ ז"ל [שם] ס"ל דהא דתנן הכא שנים שכחה בזתים תלושים עסקינן דלא מסתבר ליה דאילן שלם יהא שכחה וכ"ש שנים. ואני הצעיר אומר חלילה לחשוד לאביהן של ישראל המאור הגדול הראב"ד ז"ל בטעות מוחלטת כזו שא"א להעלותה על הדעת לאומרה אפילו על קטן שבקטנים שיפרש שני זתים דמשנתנו על שני גרגרים (דהא לא איירי הכא בצבורין אלא זתים סתמא תנן. והא בהדיא איתא בירו' דזתים אין להם שכחה בתלוש ולפ"ד נעלם כל זה מהר"א ז"ל ח"ו) והוא דבר מבואר הביטול מאד מכמה מקומות. ואצלי גנאי הוא לבאר סתירת דבר פשוט כזה וחוששני מחטאת ח"ו העדר כבוד הרב הגדול ז"ל לייחס לו שגיאה כזו. אע"פ שה"ה בכ"מ ז"ל במ"כ כי רב הוא והכ"מ. הנקל לכתו באלה למען ספות כבוד הרב המושג אשר בא עמו בברית למען הציל אותו מיד משיגיו. ומבלי הביע אל עושה בעל השגה האומן הנפלא אשר אמנם גם הוא איש חיל שכל דבריו שקולים במאזני צדק. ואף אמנה הרמב"ם ז"ל ראוי שיטריח האדם עליו להגן בעדו חלף עבודתו והאיר עינינו בתורתו. אלא שאין משוא פנים בתורה. ולא יתכן לכסות עין השמש בצהרים. בכסות העצלות ובשפלות ידים. ולעזוב האמת היושב בפתח עינים. שאין זה שבח להמושג. ושניהם נתכוונו אל מרכז האמת ורדפוהו. טרחו לבקשו ככסף וכמטמונים חפשוהו. ואם הא' קרב אליו לפעמים יותר מחבירו לא פיחת ממעלתו כלום. כי השגיאה דבר כרוך בעקבות כל החיים אין נמלט. ואולי בהרבה מקומות אלו ואלו דא"ח וטעם כל א' ונימוקו עמו. ולא נבטל דעת שום א' מהם ע"פ מה שיעלה בתחלת מחשבתנו. וחס כי לא להעלות על המחשבה לעשות שום א' מגדולי קדמוננו המפורסמים לטועה בדבר פשוט. ועם שנקשה עליהם קושיות וגם נעשה מעשה ע"פ הכרעת האחרונים לפי מה שעיניהם רואות כי לא בשמים היא. מ"מ עת ומשפט ידע לב חכם ללמד זכות עליהם בכל מקום ושהיה להם לעולם על מה שיסמוכו וכל א' מצא לו סימניות ולא דרכינו דרכיהם. שבדורות האחרונים רבו התלמידים שלא שמשו כל צרכיהם. הנה הואלתי לדבר ואנכי עפר ואפר. לא ידעתי ספר. כי הציקתני רוחי בראותי אלהי' עולים מן האר"ש איך נחשבו דבריהם לנבלי חרש. לא יעזב להם ענף ושורש. ויש אשר יחזיקו במעוז מחבר א' שלא לנטות ממנו ימין ושמאל. ויחפאו דברים אשר לא כן על בר פלוגתיה היושב ממול. ואין זו מן המדה בתורה להדר פני גדול. ותהי האמת נעדרת חלילה לה מחדול:

11וככה א"א כאן שמאד נשתוממתי בקרותי מ"ש בכ"מ בהבנת הראב"ד ואין ספק בעולם שלא כיון אלא למה שכתב הר"י קורקס ז"ל [מביאו הכ"מ, שם] שכוונת הראב"ד היא להשיג על מ"ש הרמב"ם שאף על פי שיש בו סאתים באילן אם שכחו הרי הוא שכחה. והיא השגה עצומה מאד. וע"כ נפלאתי עוד פלא יותר גדול על הריקו"ר איך עלה בדעתו לדחות השגה זו בגילא דחיטתא וצריך נגר ובר נגר דיפרקינה. כי הוא ז"ל במ"כ ריפא שבר על נקלה בדבר שלא עלה על דעת הרמב"ם ז"ל וא"א להשמע כלל:

12מ"ש שדעת הרמב"ם היא כיון שלא הוזכר אלא בעומר איכא לפלוגי דבשלמא עומר שיש בו סאתים חשוב. אבל באילנות אילן שיש בו סאתים לא חשיב כולי האי גבי שאר אילנות שנאמר שלא יהא שכחה. מה אומר לסברא רצונית כזו נגד האמת דהא מוכרח במתניתין בכמה דוכתי דסאתים באילן חשיבי כמו בתבואה וכאשר אבאר עוד בסמוך בעזה"י:

13ומש"ע וטעמי דילפינן מנייהו גבי עומר דכיון שיש בו סאתים (כצ"ל בכ"מ שיש שם טעות הדפוס) גדיש נקרא. או מדכתיב לא תשוב לקחתו לא שייכי באילן. לא אדע למה לא שייכי. ואי משום דסליק אדעתיה דבעינן דקא דומיא דעומר דבר מקובץ. או דבר הניטל כולו כא' שיוכל לשאתו על כתפו דווקא. הא ודאי ליתא. דהא בקמה נמי משערינן בסאתים דלא הוו שכחה. ולא עוד אלא אפילו אין בה סאתים רק שראויה לעשות סאתים. ומהתם אזדא נמי מ"ש בתחלה דבאילן הוי מידי דלא חשיב. דהא חזינן דלאו בחשיבותא תליא מילתא אלא בגודל מדת השכוח ודוק:

14ומי יתן ואדע לדעת הריקו"ר מהיכן למדו לומר במשנה דלקמן דזית שיש בו סאתים ושכחו דאינו שכחה כיון דמהני טעמי דאתאמרו בעומר ליכא למילף דלא שייכי באילן. ואי משום חשיבותא דזית מדוע שיערוהו בסאתים דווקא. ומתוך זה אתה למד תשובה למ"ש עוד ז"ל. ובפ"ז שנינו כל זית שיש לו שם וכו' משמע דווקא אילן שיש לו שם באותן ג' דברים הוא דאין לו שכחה אבל סאתים לא חשיבי באילן. ומשנה דבסמוך קשיתיה לכל הפירושים שנאמרו בה וק"ל. ובלא"ה הוא דבר בטל והאריכות הוא מותר. ובאמת אני מצטער מאד שלא אוכל להאמין בנפשי ששגה בזה:

15ותו קשיא עליה הא דתנן בפ"ו דלעיל סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה אין מצטרפין לסאתים וכן באילן. הא בהדיא פשוט מאד דדווקא בסאה עקורה וסאה שאינה עקורה הוא דאין מצטרפין משום דדמו לכריכות וק"ל. משא"כ בשתיהם עקורות או שתיהן אינן עקורות פשיטא דמצטרפין לסאתים אפילו באילן והא ודאי תיובתא כלפי שנאיה דהריקו"ר ובלי ספק דאשתמיטתיה לההיא. והא פסקה הרמב"ם ז"ל בהלכה ך':

16וע"כ הברור שהרמב"ם מודה בזה דסאתים באילן חשיבי ולא משתליין משו"ה. ודלא כמ"ש הריקו"ר דטעמו בשוכח אילן דהוי שכחה אפילו יש בו סאתים משום דלא חשוב. וא"א לאומרו כלל בדעת הרמב"ם ולא הועיל מאומה ליישבו מהשגת הראב"ד. כי אפילו שנודה לסברא החפשית דסאתים באילן לא חשיבי משו"ה הוי שכחה. עדיין לא הציל את הרמב"ם במה שכתב בשוכח אילן וכו' אפילו היו בו כמה סאין פירות הרי זה שכחה. הרי שלא נתן גבול וקצבה לדבר שאפילו יש בו הרבה סאין נעשה שכחה. ואיך יעלה על הדעת שאילן שלם ואפילו גדול שבאילנות לא יהא חשוב ונעשה שכחה. ואולי דעת הריקו"ר באמת כך היא גם באילן שלם אפילו גדול מאד. א"כ בלשון הזה היל"ל שאילן א' אינו חשוב ואפי' יהיו בו הרבה. ומה יועיל לו אם סאתים חשובין או לא:

17אכן דעת הרמב"ם ניכרת באמת דהא נמי פשיטא ליה דסאתים באילן לא הוו שכחה כמו בתבואה דגמרן מהדדי בכל הני מילי. אלא שדעתו באילן שלם אם שכחו כולו מיגרע גרע ויש לו שכחה אפילו בהרבה סאין. עם שזה נגד המושכל לכאורה. דאם בסאתים ממנו לא הוי שכחה. כל האילן ובו כמה סאין עאכ"ו שלא יהא שכחה: עכ"ז אין ספק שזוהי דעת הרמב"ם. וצדק הראב"ד שהשיגו בכך כי אלצוהו פשטי המשניות המוכיחים שא"א לסבול זה. וגם אמנה אינני מסופק כמו כן שהרמב"ם לא בדה זאת מלבו. אבל אולי מצא כך בירושלמי או תוספתא שסמך עליהן בזה:

18ודוגמא לזרות כזה תמצא להירושלמי. בריש פ"ו מ"ב ע"ש בתי"ט דלדעת הירו' בשוכח אצל דבר מסוים טפי הוה שכחה. משאם הניחו אצל דבר שאינו מסוים. וכמו שתמה הר"ש שם. הרי שאם דבר רק הוא ממנו הוא לקוצר השגתנו לא עמדנו על טעם הדבר ואעפ"כ א"א להטעות הירו'. ועל כרחנו נאמר שגם כאן נטה בלי ספק אחר מה שמצא מפורש באיזה מקום נסתר מנגד עינינו שיש חילוק בין אילן שלם שאפילו יש בו כמה סאין גרע מסאתים דמקצת אילן. ובודאי היה לו ז"ל טעם נכון בזה אף שנעלם מאתנו. ולכן הפריז על המדה ביותר שאפילו בזית הנטופה פסק שאם שכח כל האילן ואע"פ שיש בו יותר מסאתים הוי שכחה כמבואר בהלכה כ"ד בבירור. והכ"מ השיא דעתו שם לדרך אחרת. ויפה השיגו הראב"ד גם שם מטעמא דלעיל. אבל הכ"מ הבין דברי אותה ההשגה השלישית ג"כ על הדרך הנז' ולא יתכן כלל. וכמו שאבאר עוד בסמוך בעזה"י: