לחם שמים על משנה פאה ז:ב

1זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. לשון הרע"ב אמתני' דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה אינו שכחה בד"א בזמן שלא התחיל וכו'. וכתב הר"ש דלפ"ז אם התחיל ואין בו סאתים שוין נטופה ושאינו נטופה דיש להן שכחה. ולא התחיל ואין בו סאתים חלוקין דשאינו נטופה הוי שכחה ונטופה לא. והיכא דיש בו סאתים אדרבה חלוקים בהתחיל דנטופה אין לו שכחה ולאינה נטופה יש. ובלא וכו'. והשתא קאמר בתי"ט בבא דזית יש בו סאתים ושכחו שאינו שכחה שאפילו בהתחיל משמע דווקא בנטופה. א"נ מיירי דווקא בלא התחיל ובין בנטופה ובין שאינו נטופה עכ"ל:

2ושפיר דייק דהך בבא דזית סתמא מיתניא דמשמע מנה דלא מפלגינן בין נטופה לשאינה נטופה ובין התחיל ללא התחיל בדאיכא סאתים. דלעולם לא הוי שכחה ומטעמא דכתיבנא לעיל דשפיר גמרינן מעומר וקמה דתבואה. דכל כמה דאיתנהו לסאתים פירות או תבואה לית להו דין שכחה מחמת גודל שיעור השכוח כדפרישנא לעיל והוא האמת הברור. דמשו"ה לא פליג ליה לתנא בהך גוונא דאמרן. בבבא דילן.

3ומעתה אותן ב' הפירושים שאמר בה בתי"ט אינם. ותמיהני שהוא בעצמו ראה לחצם ודחקם באומרו שאפי' בהתחיל משמע. הרי שראה שאין סתימת לשון המשנה סובלת אלו החילוקים. ואעפ"כ חזר וקירב את אשר דחה. ואמר א"נ מיירי דווקא בלא התחיל וכו'. ואת אשר ראה בפי' הר"ש שכתב כן הביאו לזה שחייב אדם לומר בלשון רבו:

4ואולם לקוצר הבנתי איני רואה הכרח למ"ש הר"ש בלשון זה דהיכא דיש בו סאתים אדרבה חלוקים בהתחיל וכו' דמנליה הא. ומן התוספתא לא למדנו כ"א סירוס לשון המשנה כאילו היא שנויה באופן זה כל זית שיש לו שם וכו' אינו שכחה בד"א בשלא התחיל בו. אבל התחיל אפי' כזית הנטופה בשעתו יש לו שכחה. והדר מתנינן לה להך בבא הקודמת בגירסתנו שהיא זית שיש בו סאתים דאינו שכחה. ולא יחויב מזה מה שאמר הר"ש ז"ל בחלוקה השלישית כנז':

5ואולם המתבאר ממנה ע"פ משמע זה אינו אלא דמעיקרא איירי באין בו סאתים ומשו"ה איכא לפלוגי בין נטופה לאינו נטופה. דאע"ג דאינו נטופה הוי שכחה בפחות מסאתים. אבל נטופה אפי' בציר מסאתים לית ביה שכחה. בד"א דאיכא לפלוגי בין נטופה לשאין נטופה בבציר מסאתים. דווקא כשלא התחיל בו. אבל בהתחיל אפי' נטופה הוי שכחה כיון דבציר מסאתים:

6והדר תו אשמעינן דינא דסאתים דכל זית סתמא תנן ואפי' שלא נטופה שיש בו סאתים לית ביה שכחה. מטעמא דילן דכי איכא שיעורא דסאתים תו לא איכפת לן בחשיבותיה דאילן. דכמותו גרמה לו להצילו. אפי' אינו חשוב. ומשו"ה בסאתים לעולם שוין נטופה ושאינו נטופה ואפי' התחיל בהן שאין להם שכחה כדמשמע ודאי סתמא דמתני' ולא יסופק בזה המעיין ביושר. כ"ש שכבר החזקנו הדבר בטעמים מספיקים מפיקים מזן אל זן לכוונתנו דסאתים באילן לעולם מצילין כמו בתבואה. ומעתה איזה משמעו' דוחק אותנו לומר שביש בו סאתים חלוקי' בהתחיל דאינו נטופה יש לו שכחה כהבנת בתי"ט ע"פ לשון הר"ש:

7ובאמת בפירושו דהר"ש אין מבואר כן. וגם הגירסא שלפני בפי' הר"ש היא שהתחיל בשי"ן לא בבי"ת. ואולי הרב בעתי"ט תיקן אותה כך לפי הבנה המופשטת. אמנם קרוב אצלי שטעות אחר קטן יש כאן בלשון הר"ש ושין זו ימנית היא. וכצ"ל לשון הר"ש ז"ל דהיכא דיש בו סאתים אדרבה אין חלוקים (ר"ל נטופה ושאין נטופה) שהתחיל ולא התחיל שוין. וע"כ אינם חלוקים כלל בסאתים. כמו באין בו סאתים דחלוקין בלא התחיל מיהא וזה ממש כדעתינו:

8ואנכי הרואה בענ"ד שזוהי ג"כ דעת הראב"ד ז"ל בהשגות בדין זה בהלכה כ"ד השנייה להשגה שזכרנו וסמוכה ונראית עמה וכן השלישית שבצדה. כל דברי שלשת ההשגות אחת הן ודרך אחד לשלשתן לע"ד. ואי אפשר מבלי שאאריך בביאורן קצת. וז"ל הרמב"ם שם אחר שביאר דין הנטופה שאין לו שכחה כתב בד"א (ר"ל שאין לו שכחה לנטופה) שלא התחיל באילן זה המפורסם (דהיינו נטופה ודכוותיה) אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו הרי זה שכחה ואע"פ שהוא מפורסם והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים אבל סאתים אינו שכחה אא"כ שכח כל האילן עכ"ל הרמב"ם ז"ל בספרו. הצגתיו לפניך למען תעמוד על שורש הדברים וההשגות שהשיג הראב"ד והצלת הכ"מ [שם] שכל הענין סובב על קוטב א' הוא פירוש משנתינו:

9וז"ל השגה א' ציין ואע"פ שהוא מפורסם והוא שיהיה פחות מסאתים. א"א מן המשנה נראה שאינו כן. עד כאן. ולקיצור לשונה החליט הרב בכ"מ [שם] בהבנתה וכן בעתי"ט הנמשך אחריו בכל מקום. שלכן אמר הר"א שמן המשנה לא נראה כן לפי שתפס לשון המשנה כפשטו וכסידורו לפנינו שבבבת זית שיש בי סאתים חוזר על מה שלפניו שכל זית בין נטופה בין אינו נטופה אם יש בו סאתים אינו שכחה. בד"א עלה קאי ר"ל בד"א דסאתים לא הוו שכחה בלא התחיל. הא התחיל אפי' כזית הנטופה ואפי' יש בו סאתים כדאיירי ביה השתא יש לי שכחה. וכפי מה דסלקא אדעתיה דהר"ש מעיקרא. הבינו הם ז"ל שדעת הראב"ד כך באמת כאילו לא ראה ולא ידע מהתוספתא. שעל כן השיג עמ"ש הר"מ והוא שיש פחות מסאתים. דמהמשנה אינו נראה כן אלא שאפי' ביותר מסאתים הוי שכחה בהתחיל בו וגם בזית הנטופה:

10וזה א"א לקבל שיתעלם דבר התוס' הלזו מהר"א דנהירין ליה שבילי דכולהו תנויי. ועוד שיסתור דברי עצמו מן הקצה אל הקצה. שכבר ביארנו לעיל שדעתו היא שא"א להיות לסאתים באילן כל שהוא דין שכחה. ועכשיו יאמר שיהא שכחה אפי' בנטופה וגם ביותר מסאתים. ואין הדעת סובלת זה וכי מה כח שהתחיל בו יפה כל כך. מסתייה דנסקיה חד דרגא דליעבד שכחה בפחות מסאתים. ואפי' היה משמעות המשנה נוטה לכך היה צריך לדחוק ולפרשה בדרך שתסכים אל המושכל והמוסכם ממקומות אחרים:

11ולכך אני אומר שזה לא עלה על לבו של הראב"ד לתפוס בזרות כזה. ולא כיון אלא ההפך להרחיק כל זה וכלפי שהבין גם הר"א המשנה ע"פ התוספתא שלא יתכן העדר ידיעתה ממנו ז"ל. אלא שהיה מפרשה כמו שאמרנו דהך בבא דזית שיש בו סאתים לאו לאפלוגי בין נטופה ושאין נטופה. ובין התחיל או לא קאתי. אלא לא שני ליה כלל דלעולם אין שכחה לסאתים. והיתה השגתו על התחלת הלשון שאמר הר"מ ואע"פ שהוא מפורסם והוא שיהא הנשאר פחות מסאתים. שיובן מזה שאין התנאי הלז של פחות מסאתים אלא למפורסם. אבל שאינו נטופה אינו מועיל לו דאפי' הוי הנשאר טפי מסאתים הוי שכחה דאל"ה רבותא הו"ל לאשמועינן וק"ל. ועל זה אמר שמהמשנה אינו נראה כן אלא שאפי' באילן שאינו מפורסם מועיל שיעורא דסאתים להצילו כדפרשינן יאות מדתנן סתמא:

12והוא הדבר אשר אמרתי שכל השלש השגות רצופות הללו כהשגה אחת הן מתחייבות זו מזו שכבר הקדמתי בביאור הראשונה שכל מגמתה להרחיק אפשרות השכחה בסאתים. וכן זאת הנמשכת כוונתה רצויה על הדרך הזה. אלא דהתם מיירי הר"מ מאילן שלם ובו כמה סאין ואכתי לא נחית להנהו חילוקי דהתחיל ולא התחיל דמשמע בכל גוונא הוה שכחה בשאר אילנות. ולכן דחאו הר"א בשתי ידיו באומרו אינו מחוור כלל כמו שהארכנו בטעמו שהוא דבר קשה לשמוע בודאי:

13וכי מטי להכא אשכחיה דעסיק בהתחיל בו דמשמע מניה נמי דבשאר אילן אינו מציל שיעור סאתים בהתחיל כנז'. ובהא אית ליה להר"מ קצת סברא ולא זרה ורחוקה היא כל כך כהראשונה. משום דאיכא למימר כיון דהתחיל מהני לנטופה. ליהני נמי לשאינו נטופה. דאע"ג דסאתים לא הוו ביה שכחה. להכי אהני ליה התחיל דאפ"ה ליהוי שכחה. דאי באין בו סאתים. לא מהני ביה ולא מידי. דבלא"ה הוי שכחה. והיינו טעמיה דמאן דס"ל הכי כדסבר בעתי"ט בדעת הר"ש. ועל כן בהא לא קאמר בלישנא דלעיל שאינו מחוור כלל. רק שמן המשנה אינו נראה דר"ל מדסתים לן תנא. ולא נחית לפלוגי בהני חילוקין כדלעיל:

14ומעתה דעת הר"א רחוקה מדעתם שחשבו בו דהכא ס"ל אפי' סאתים אינן מצילין ואף בנטופה. ונהפוך הוא שכל חפצו שסאתים בדין שיהיו מצילין אפילו באינו נטופה ואף בשהתחיל בו:

15ועל דרך זה נמשכה ההשגה השלישית שאחר כך בהשיגו עמ"ש הר"מ אבל סאתים אינו שכחה אא"כ שכח כל האילן. כתב על זה שאינו מחוור כלל וכלל. הוסיף ההרחקה וחיזקה לקושי המאמר ביתר שאת על כל הנז'. לפי שממנו יובן שאפי' בזית הנטופה דאיירי ביה עד השתא אם שכח כולו הרי הוא שכחה ואפי' ביותר מסאתים. וזה א"א כלל וכלל כמו שהראת לדעת למעלה שאפילו בשאין נטופה אינו מחוור כלל. ובודאי שכך הוא משמעות המשך לשון הר"מ. עם שיש בו סתירה מבוארת מניה וביה עד שמפני כך נלחץ בו בעכ"מ והריקו"ר והוציאוהו מפשטו וממשמעותו. לקמן בס"ד נימא ביה טעמא קצת ונסביר פנים להבנה זו שהבין בו הר"א לדעתינו כדי שתפול עליו ההשגה:

16ותחלה נשובה ונחקורה אם יתכנו דברי בכ"מ בהבנת לשון הר"מ בפיסקא זו. ונתחיל במ"ש על השגת הר"א הלזו דנראה שטעמו דלא משמע ליה שישכח אילן שלם. וכבר ביארנו היטב שזה דבר מבואר הביטול ולא [עלה] על לב הר"א מעולם. וכוונתו האמיתית כבר ראית למעלה:

17שוב נתקשה כאן מאד הרב בכ"מ בלשונו של הר"מ. וז"ל מלשון זה שכתב רבינו בד"א שלא התחיל באילן המפורסם וכו' אבל סאתים אינו שכחה אא"כ שכח כל האילן. נראה שאפי' בזית שאינה נטופה אם התחיל ויש במה שנשאר סאתים אינו שכחה. וא"כ נמצא דבאינו נטופה טפי הוי שכחה כששכח כל האילן מכשהתחיל בו. ובנטופה הוי איפכא וזה דבר תימה. דבנטופה דהתחיל בו ושכחו ראוי יותר להיות שכחה משאם שכח כל האילן. וא"כ בשאר אילנות שכששכח כל האילן הוי שכחה. כשהתחיל לא כ"ש דהו"ל להיות שכחה (כצ"ל בלשון הכ"מ שהוא מוטעה שם בדפוס) ותירץ הריקו"ר דבשאר אילנות אם התחיל בו ושכחו נמי הוי שכחה אפי' נשאר בו סאתים. ומ"ש אח"כ אא"כ שכח כל האילן פירושו אא"כ אינו נטופה דאף דשכח כל האילן הוי שכחה עכ"ל:

18והנה עכשיו כבר ראה בכ"מ ז"ל החולש' שבפירושו. ועתה ראה גם ראה תירוצו של הריקו"ר ויאמר נא המעיין הישר האם יתכן לומר כן על קטן שבקטנים כ"ש בלשון הרמב"ם הצח והברור עשר ידות על כל לשונות המחברים שעמדו לישראל אחר חתימת התלמוד. ח"ו לא תהא כזאת בישראל. ואפי' אמרה יב"ן לא צייתנא ליה:

19ובאתי להבינך מעיקרא מאי דוחקיה דבכ"מ ודקארי לה מאי קארי דבעי למימר דקסבר הר"מ באינה נטופה נמי סאתים לא הוי שכחה וקא קשיא ליה. והדר קאמר דלא ס"ל הכי. אע"ג דבלשון הר"מ ליכא רמיזא מזה דלא משתעי אלא מאילן המפורסם דהוא הנטופה ועלה קאמר דבד"א וכו' אבל סאתים אינו שכחה. ובאינו נטופה מי שמעת ליה דתקשי כלל:

20אלא היינו טעמא דבכ"מ דסיפא דלישנא קשיתיה דקאמר אא"כ שכח כל האילן. ולשון זה ע"פ הבנתו הפשוטה ומשמעית המשך לשונו דאאילן המפורסם דלעיל קאי הוא קשה כתורמוס. ולכאורה נעדר הבנה לגמרי שסותר דברי עצמו שלמעלה. כשסידר דין השוכח אילן בין האילנות שלעולם הוא שכחה. חוץ מאילן הנטופה שאם שכחו אינו שכחה כמבואר בדבריו באורך. ולא עוד שאפי' בפחות מסאתים אינו שכחה. ואיך יאמר כאן שאילן המפורסם אפילו ביותר מסאתים אם שכחו כולו יש לו שכחה. וע"כ נדחק אל הקיר אשר אין דרך לנטות לעבור הדוחק קצת שצריך שיסבול ולפרש שכח כל האילן באילן דעלמא שכך הוא דינו שאם שכחו ישנו שכחה:

21ולקשר הלשון שיובן היטב צריך לפר' עוד שמה שאמ' לפני זה שסאתים אינו שכחה. ג"כ מאילן שאינו מפורסם מיירי. כדי שיתקשר הלשון שאחריו באומרו אא"כ שכח כל האילן ודוק. ומשו"ה הוא דקשיא ליה שנולד לו מזה זרות אחר שהזכיר. ולא נמלט ממנו כ"א ע"י זרות יותר קשה ממנו כפירושו של הריקו"ר. שא"א שיסבלהו לשון הר"מ בשום אופן כמבואר לכל מבין.

22ואמנם אנחנו אם נתפוס בהבנת לשון זה על הדרך שהבין בו הרב בכ"מ בתחלה. אין המקו' צר אצלנו ולא נעמיס עלינו משא פירושו של הריקו"ר מחמת הקושיא והתמיהה אשר עורר עליו בכ"מ. דבמ"כ ק"ו פריכא הוא מה שטען שאם בזית נטופה דשכח האילן אינו שכחה. כשהתחיל בו הוי שכחה אלמא בהתחיל ראוי יותר להיו' שכחה. בשאר אילנות דכל האילן הוי שכחה. כשהתחיל לא כ"ש:

23ולאיי מופרך ממילא דמה לנטופה דהתחיל עושה שכחה. באין בו סאתים דווקא. ומה שבאילנות אחרים התחיל לא הוי שכחה. זהו משום דבנשאר יש בו סאתים. ומה לאילנות שכל האילן הוי שכחה. לפי שאינן חשובין. תאמר בנטופה שחשיבותו גרמה לו לפיכך שכח כולו אינו שכחה:

24והכלל שלעולם התחיל בו ראוי שיהא שכחה ודווקא בנשאר פחות מסאתים בין בנטופה בין שאינו נטופה. אבל לסאתים אינו מועיל אפי' לשאינו נטופה. ואע"ג דבשכח כל האילן ובו כמה סאין הוי שכחה. ההוא ודאי מיגרע גרע. כיון ששכחו כולו ע"פ טעמו ונימוקו עמו כמו שזכרנו שעל כרחך אנו צ"ל כן שהי"ל ז"ל טעם הגון בזה אף שנעלם מאתנו:

25והרי א"כ דבריו עולים יפה ע"פ דרך בלי שום דוחק. והכי קאמר בד"א וכו' והוא שיהא הנשאר פחות מסאתי' עד השתא בנטופה קמיירי. והדר קאמר אבל סאתים אינו שכחה דלכאורה הוא לשון ארוך דממילא משמע. ולא אצטריך ליה אלא לפרושי מילתיה. למימרא דעד סאתים דווקא הוא דהוי שכחה. לפי שסאתים אינו שכחה בשום מקום ואפי' באינו נטופה. אא"כ שכח בו כל האילן. ולכן בדין הוא דבנטופה כ"ש שסאתים לא יהיו שכחה והרי זה מרווח:

26אלא שבכ"מ מיאן בזה שכבר נשרש אצלו ז"ל מה שכתב לעיל בהשגה ראשונה ע"פ דעת הר"י קורקוס דס"ל להרמב"ם סאתים באילך לא חשיבי. ומשו"ה הוי שכחה אפי' בלא התחיל. על כן לא מצא מנוח בפי' זה:

27ואמנם אינני מסופק שזוהי דעת הר"מ כאשר ביארתי דמודה בסאתים בכל אילן דלא הוי שכחה. ואפי' תימא דאינו חשוב אפ"ה מטעמא דאמרן לא הוי שכחה. ושאני ליה בין אינן שלם ובין מקצתו. דבשלם טפי הוי שכחה ואפי' בו כמה סאין. ועוד אסביר לו פנים קצת:

28ועכשיו אבוא ליתן הבנה לדעת הר"א ז"ל איך הבין מלשון הר"מ האי אא"כ שכח כל האילן דקאמר. דהיינו נטופה דביה קעסיק וקאי. כמו שזכרנו בכדי שתפול עליו השגתו בדרך שביארנוה. ויש לתמוה איך לא שת לבו לקושי הנז' שבדברי הר"מ מניה וביה ושע"כ ההכרח מביא להסב כוונתו לד"א:

29לכך אני אומר שהר"א חשב בו מחשבה באופן שלא תפול בו סתירה. על כן לא זז מפשיטות הבנתו עה"ד האמור. והוא זה דילמא קסבר הר"מ דהא דמפלגינן בהתחיל בו דאינו עושה שכחה אלא עד סאתים. אבל סאתים לא אע"ג דהתחיל. היינו דווקא בהתחיל וקצר רובו ושכח מיעוטו. דלא הוי שכחה גמורה אלא בבציר מסאתים. דטפי מסאתים לא הוי שכחה בשום מקום במיעוטו דווקא. אבל ברוב אילן אדרבה לא משגחינן בסאתים דרובו הוי ככולו בכל דוכתא. וכבר הונח ליתד תקוע במקום נאמן דס"ל להר"מ דאילן שלם גרע. וטפי הוי שכחה יהיה טעמו מה שיהיה. ואולי לפי שהסברא נותנת שאחרי ששכח כולו. שכחה עצומה היא ודאי שאינו עתיד לזוכרה. אלא שאין אנו אחראין לסברתו זאת הנעלמת:

30ועכ"פ נאמר לדעתו ז"ל שכמו שאילן שלם דינו להיות שכחה אפילו כשיש בו כמה סאין הוא הדין לרובו. דכי אית ביה נמי סאתים או יותר לא מהני דאפ"ה הוי שכחה. ולא עלויי ענייה במה שהתחיל בו. דאדרבה הא נמי מהני ליה דבהתחיל ראוי יותר שיהא שכחה מאחר שהתחיל בו ואעפ"כ נשכח ממנו. הרי נתעצמה בו השכחה וגברה עליו כל כך שאינו עשוי לזכור עוד:

31ופשיטא דהוי תרתי לטיבותא דלא ליהוי שכחה. חדא שהוא נחשב לאילן שלם ברובו. ועוד שכבר התחיל בו ושכחו. דעד כאן לא מהני סאתים דלא ליהוי שכחה. אלא בדליכא כ"א חדא לטיבותא. דהיינו התחיל. וחדא לגריעותא. ר"ל במיעוטו. דהמיעוט נמשך אחר הרוב שלא יעשה שכחה כמוהו. אבל היכא דאיכא תרתי למעליותא. דהוא רוב אילן שיש לו דין אילן שלם שאין משגיחין בו בסאתים. וגם התחיל בו. כ"ש דנעשה שכחה דהא איכא תרתי לטיבותא בודאי לדעת הר"מ ז"ל:

32וכן נאמר עוד בהא דקסבר הר"מ דנטופה אין לו שכחה באילן שלם ואפי' פחות מסאתים. היינו נמי משום דליכא אלא חדא לטיבותא דהיינו ששכח כל האילן. דזה לא מהני גבי נטופה. שעכ"פ סופו לזוכרו מחמת חשיבותו. ולא שני לן בין סאתים או לא. כיון שלעולם חשוב הוא ואינו נשכח לעולם כשאר אילנות. והכי דווקא משום דלית ביה אלא חדא כנז':

33אבל בדאית ביה תרתי לטיבותא. דהיינו ששכחו כולו וה"ה לרובא דכוותיה. וגם התחיל בו דאיתא תו חד צד למעליותא. להורות על עוצם השכחה שאעפ"י שהוא נטופה. כבר הוא שכוח מעיקרו ויצא מלבו לגמרי. ולא ישוב עוד לזכור אותו. בכה"ג דילמא ס"ל גם הנטופה יש לו שכחה. ואפילו בסאתים ויותר. דכיון דאזיל ליה טעם החשיבות שאינו עומד עוד להזכר. מן הסתם מעצמו. חזר להיות כאילן דעלמא. דסאתים ושאין בו סאתים שוין בכולו וברובו:

34ועפ"ז נבין דברי הרמב"ם לדעת הראב"ד באופן שלא תחול בהם הסתירה הנזכרת מהם ובהם. דהא דקאמר מעיקרא בהלכה כ"ג דאילן מפורסם אינו שכחה אע"ג דאילן בין האילנות ובו כמה סאין הוי שכחה. ומפורסם אפי' בפחות אינו נעשה שכחה. מיירי בדלא התחיל בו דליכא אלא חדא לטיבותא. ועומד לנגדו חשיבות אילן המפורסם:

35ולבתר הכי כי קאמר בד"א שלא התחיל בו במפורסם. עלה קמהדר כולה בבא דלקמיה והוא שיהיה הנשאר פחות מסאתים מהני ליה מעלת התחיל. אבל סאתים לא מהני להו הך מעלה. אא"כ שכח כל האילן דהיינו רובו. ולאפוקי מיעוטו הוא דקאתי דלא הוי אלא חדא לטיבותא. אבל סאתים ברובו דהוי ככל האילן. מהני ליה מעלת התחיל אפי' לזית הנטופה. דביה איירי בכולה בבא כיון דהשתא איכא תרתי. כך נ"ל שהבין אותה הר"א. ולכן השיג עליה באופן שאמרנו שאינו מחוור כלל וכלל. לפי שא"א לומר שסאתים יהיו שכחה בשום אופן וכ"ש בזית הנטופה וכ"ש באילן שלם. דלהראב"ד לא שמיע ליה ולא ס"ל הך כללא דאילן שלם יהא מעלה אצל שכחה ויועיל יותר לשוכחו ממקצתו. שהוא באמת נגד המושכל לכאורה. ואם קבלה נקבל. וכבר הזכרתי שאין לחשוב שהרמב"ם אמרה מלבו שאלולי כן היה אומר ויראה לי כמנהגו בדברים שחדש מדעתו וסברתו:

36הנה טרחנו להעמיד דברי הראב"ד וגם דברי הרמב"ם על מכונן ומובנן הפשוט. והבנה זו לא רחוקה אצלי ולא דחוקה. עם שלכל הדרכים א"א להמלט מדוחק מעט. ויונח שיש בזה ג"כ מעט מהדוחק. הלא טוב להניח משמעות הלשון כאשר הוא כמשפטו וכחוקה. ואחלי המעיין אל יבחל באורך לשוני. כי באמת מטיב נושא הענין הוא. שא"א לו מבלי אריכות להטיב ביאורו. ואולי עם כל אריכותו עדיין קצרנו לבאר כל הצריך וסמכנו על המבין מדעתו במקומות לא מעטים. ובקשתי להסתכל בדברי בעין יפה וברוח נדיבה בנחת ושובה. ולא יבהל ברוחו לדון אותי ח"ו לכף חובה. תחת חפצי להועיל להטיב גרסה נפשי לתאבה. זכרה לי אלהי לטובה. ועמ"ש עוד מזה בסמוך:

37כל זמן שיש לו תחתיו. עיין פירוש הרע"ב הלקוח מן הר"ש שלפי דעתי ביאורו כל זמן שיש לו לבעל הבית לחזור וללקוט תחתיו ואינו בבל תשוב יש לו כמו כן לשוב ללקוט בראשו:

38ולהרמב"ם ז"ל ד"א בפירושו ולדידיה ה"ק כל זמן שיש לו לעני לקחת השכחה מתח' האילן יש לו ג"כ בראשו. ר"ל כל אותו זמן המפורש בריש פ"ח אימתי מותרין כל אדם בלקט ושכחה שעד אותו זמן הרי הוא של עניים ואין רשות לכל אדם בו. תחתיו וראשו של אילן שוין לענין זה. ואיכא למשמע מנה נמי דמשאין לו תחתיו דהיינו שכבר הלכו נמושות למטה אין לו בראשו. ואע"פ שעדין לא באו למעלה:

39ובחבורו פ"א [הי"ב דמ"ע] כתב כלשון הזה כל זמן שיש לעני ליטול וכו' בארץ תחת האילנות נוטל. ואע"פ שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן וכ"ז שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל ואע"פ שעדיין אין לו שכחה תחתיו:

40ונ"ל שאינו סותר למ"ש בפירושו ולכאורה גם לשון המשנ' אין לו הבנה ע"פ דרכו שבחבור. אבל יש לי לפרש דבריו בענין שיסכימו לדעת א' ושיסבלהו לשון המשנה. שהוא ז"ל מפרשה כך כל זמן המיוחד לשכחה שזוכין בו עניים לבדם ואין לכל אדם רשות בה. שהוא בזתים עד"מ עד שתרד רביעה שנייה. כל אותו זמן שיש לו לעני ליטול תחתיו של אילן בין יש לו שכחה גם בראשו של אילן או לא. הוא נוטלו ואין לאחר ליטלו כל עוד שלא הלכו בו נמושות. כל זה הזמן יש לו בראשו של אילן ליטול השכחה שבראשו. בין יש תחתיו שכחה או אין תחתיו שכחה. דהיינו בין שכח הבע"ה תחתיו בין לא שכח. או שכח וכבר הלכו נמושות שהתחתונות ניתרות לכל אדם בהליכת הנמושות (עמ"ש בס"ד רפ"ח דלקמן) ונסתלקה רשות העני ממנו. אעפ"כ לא הפסיד מה שבראשו של אילן שאינו ניתר בכך ותלוי עד רביעה שנייה. וע"כ יש לו לעני ליטול ואין לכל אדם זכות במה שבראשו ודוק היטב שבזה יבוא הכל על נכון דברי הרמב"ם בחבורו וביאורו איש על מקומו. וענין המשנה מובן היטב בלי גמגום:

41ועדיין צריכין אנו למודעי דעת הראב"ד [שם] ולא באתי להעתיקו הנה ולהאריך בביאורים אחרים. רק להעיר המעיינים הרוצה לראות יבוא ויראה בהשגות ואת אשר יבחר יקריב אליו. רק את אשר תדע כאן כי הוא ז"ל מפרש כל זמן שיש לו תחתיו לענין השכחה שכל זמן שיש דין שכחה למה ששכח תחתיו של אילן יש לו שכחה למה ששכח בראשו ואין לו לשוב לקחתו. עיין שם טעמו שהאריך בפירושו זה ופירש ע"פ שטתו גם הירו' שאומר אבל קודם לכן אע"פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו. ואשר הביאני להזכיר זה כי ממנו תראה שת"ל כיווננו לאמת במה שפירשנו בבבא הקודמ' בדעת הראב"ד שלא כמו שהבינוהו מבארי ס' המיימוני הנז' והוא שהם ז"ל חשבו שסובר שאין שכחה לאילן שלם ותפסוהו על כך כדרך שנתבאר למעלה בארוכה בעזה"י:

42והמעיין בזאת ההשגה שאנו עסוקים בה עכשיו לבבו יבין האמת אתנו ת"ל שלא כך עלה על דעת הר"א שאף הוא ז"ל מודה באילן שלם שיש לו דין שכחה. אלא שהקפיד על תנאי הסאתים. שאם יש בו סאתים ניצל מדין ק"ו כדלעיל. וזה מבוא' מאד שכך דעתו במ"ש בזאת ההשגה השייכא לכאן בפי' הירו' הנז' שקודם לכן דהיינו עד שלא התחיל בו אע"פ שאין לו תחתיו שכחה ואין שם מה שישכח הרי הוא שכחה מה שבראשו אם אין בו סאתים. הרי מבואר בירור שאין אחריו בירור שזוהי דעתו ז"ל באילן שלם כמו שאמרנו:

43וגם מכאן מוכרח בהבנת ההשגה השנית דלעיל שאינו כמו שדימו בה הם ז"ל שבחלוקת התחיל יסבור הר"א שיש שכחה אפי' ליותר מסאתים ואפי' לזית נטופה. שגם סתירת זה יתבאר לך ממנה שהרי אם עד שלא התחיל שהוא מה שהר"א ז"ל מפרש מאמר הירו' אבל קודם לכן אע"פ שאין לו תחתיו שזה קל לדעתו. (רצוני קולא לבע"ה) שאע"פ שאין לו תחתיו ישנו בראשו. אעפ"כ התנה שיהא פחות מסאתים לשיעשה שכחה. בהתחיל בו דהיינו דאיירי ביה הכא במתניתין דחמור דאין לו שכח' בראשו אלא כל זמן שיש לו תחתיו ומכי לית ליה תחתיו לית ליה בראשו. אינו דין שלא יהא שכח' ביו' מסאתים וכ"ש בזית הנטופה שאפילו שאר אילנות כך דינן והרי זה ק"ו שאין עליו תשובה. הא אין לך לומר אלא כמו שפירשנוה לדעת הר"א ואין לי לכפול הדברים הנאמרים למעלה כי אני נשען על המעיין שיהיו שמורים אצלו:

44ואל תתמה לפ"ז דהיכי נימא לדעת הר"א דהכא הויא לה ההיא מעלה דלא התחיל. גריעותא לגבי בע"ה דיש לו שכחה יותר משאם התחיל דאז אין לו שכחה בראשו רק כל זמן שיש לו תחתיו דווק'. ולעיל במתני' משמע דהתחיל הוי לגריעותא שבהתחיל אפי' בזית הנטופה יש לו שכחה. ובלא התחיל אין שכחה לזית הנטופה:

45הא לא קשיא דהכא בבבא דילן דעסקינן בה השתא דאמר הראב"ד משמא דגמרא דבני מערבא דלא התחיל עדיף לשוויי שכח' היינו בשאינו נטופה. דנטופה הוא דמהניא ליה לא התחיל. אבל לשאינו נטופה לא מהני לא התחיל. דהכל תלוי בסאתים שאם יש בו סאתים אינו שכחה ואם אין בו סאתים אדרבה מיגרע גרע לא התחיל דנעשה שכחה אפי' אין לו תחתיו. משא"כ בהתחיל דאין נעשה שכחה בראשו אלא כ"ז שיש לו תחתיו ויתבאר לך אם תדקדק היטב ותעיין פירוש הר"א במשנתנו במקומו שלא העתקנוהו כל הצורך לבריחת האריכות. ובאמת ראוי לעמוד עליו כי הוא הנאות לענין משנתינו מכל שאר הפירושים שנאמרו בה עם שלא נמלט מדוחק מעט ודעת לנכון נקל:

46נשאר לי עוד לבאר מה שהקשה הרא"ש על פירושו של הר"ש במשנתינו. דכ"ז שיש לו לבע"ה תחתיו יש לו בראשו ולא הוי שכחה. שהוא תמוה לכאורה דמאי שנא מעומר שאינו מציל את הקמה והרא"ש דחק לתרץ:

47איברא בדין הי"ל להרא"ש להקשות כן לפי שהבין שדעת הר"ש ז"ל במלת תחתיו שענינה במה שמונח על הארץ תחת האילן. וכמו שמפרש גם הרמב"ם ז"ל בזה דבתלוש מיירי משו"ה הוא דקשיא ליה ז"ל. אבל אני סובר שהר"ש רוח אחרת עמו בזה דס"ל שיש לו תחתיו ובתחתיתו של אילן. כלומר למטה יש לו מפני שלא שכחו. או שאין בו דין שכחה ויש לו ללוקטו עדיין (ועד"ז הולכת דעת הר"א במשנתנו כמ"ש לעיל) אז יש לו בראשו. ואתי שפיר מדין קמה שמצלת את הקמה:

48ולי נראה עוד לפרש אפי' תימא תחתיו בתלוש איירי הכא במאי עסקינן בששכח תחלה בראשו של אילן כשיעו' סאה. ואח"כ שכח עוד סאה אחרת תחתיו. מהו דתימא לא לצטרפי לסאתים כדתנן בפרקין דלעיל מ"ט סאה עקורה וכו' אין מצטרפין (עמ"ש שם בס"ד) קמ"ל כל שיש לו תחתיו כלומר שאותה סאה אם היתה לבדה שכוחה. הרי היא של בע"ה. שראשו של אילן היה מגין עליה מדין קמה דמציל את העומר. מעתה אפי' יש עוד סאה בראשו של אילן ששתיהן שכוחות ישנן לבע"ה שמצטרפות. דשאני זית דביה מיירי במתני'. ואל תתמה שהרי לר"י אין שכחה לזתים. ודוק היטב:

49משנה לחם אפילו כזית הנטופה בשעתו לשון תי"ט סירכא דרישא נקטי ע"כ. ר"ל תיבת לשעתו מיותרת כאן. שאין בה רבותא. והול"ל אפי' זית נטופה גרידא. שהיה בודאי רבותא טפי. אבל לא ידעתי מנין לו לתי"ט הך רבותא הכא. אימא אין שכחה לעולם בנטופה גמור. אלא דווקא בנטוף לשעתו. ואפ"ה שפיר מיתני ליה אפילו משום דאית ביה מעליותא בדמיון. שהוא כזית הנטופה (אע"פ שאינו אלא בשעתו) אבל הנטופה ממש. אינו בכלל זה לגמרי (ולא אתא לאפוקי אלא שאר זיתים. שאינן דומין לו כלל) היינו רבותא. א"כ לאו משום סירכא לחוד נקטיה. אלא דלא סגי בלא"ה. וברור הדבר שאינו מוכרח מ"ש תי"ט כאן.