לחם שמים על משנה פאה ח:ב

1משנה לחם ואין נאמנין אלא על דבר שב"א נוהגין כן קשיא לי ליהמנינהו במגו. דאי בעו. אמרי חולין מתוקנין הן. שקנו או שנתנו להם במתנה. ובאיזה אופן שהוא. וכי אין עני עשוי לקנות או לקבל מתנה. והלא אפילו בלקט שכחה ופאה שבידו. הרי אמרו אם עשאן גורן הוקבעו. ואמאי מהימנינן להו כי אמרי דמהני דפטירי נינהו. מאי מהני דילמא מרחינהו. ומאן תקנינהו. הא ע"כ צ"ל דלאו בע"ה עסקינן דחשידי אדמאי. והכי הוא ודאי. דמתניתין סתמא תנן. ולא בעניים ע"ה דווקא מיירי. אדרבה צ"ל דבעניים חברים קמיירי. דאל"ה אפילו בדברים שב"א נוהגין כן. נמי לא ליהימנו מטעמא דאמרן. אלא הב"ע בעניים הנאמנים על המעשרות. וסתמא דמלתא נמי לאו שפיר דמי לתת מתנות עניים לע"ה. ולהפסיד לחברים. אלא כמו שמעשרות אין נותנין אלא לכהן חבר. ה"נ מעשר עני נותנו לעניים חברים. ואע"ג דלא תנן לה בהדיא. מהכא איכא למשמע לה מכללא. אע"ג דלאו דיוקא הוא כולי האי. דאיכא למימר דילמא לעולם בע"ה נמי מיירי. ולקביעות גורן בידם לא חיישינן. דמילתא דלא שכיחא היא. ולא גזרו עלה. ואזלינן בכל דוכתא בתר רובא. וצ"ע (עמ"ש בס"ד ריש דמאי) מיהו סברא היא ודאי. ומתניתין מסייעא (ומהא דרפ"ג דדמאי ליכא למשמע מידי. דהתם בדמאי איירי. דאפילו עניים חברים פטורים מלעשר דמאי. ודתנן התם ונותנין המעושר לשאינו מעשר. היינו נמי בעני שאינו מעשר את הדמאי קאמר. אבל מי שאינו מעשר הודאי. רשע הוא. ואין מצווין להחיותו. אלא שמ"מ סתם ע"ה. נראה שמצווין עליו להחיותו (אם אינו רשע גמור. שממנו דיברו שילהי פא"ע) משום דרוב ע"ה מעשרין. ובלבד שלא יפסיד לחברים. שחייהם קודמין לחיי ע"ה). ואיך שיהא. הא ודאי לאו דווקא בעניים ע"ה לחוד משתעי תנא. דמאי פסקא. אטו לא שכיחי גר יתום ואלמנה ועני. שנוהגין דברי חברות. ולא ברשיעי עסקינן. והדרא קושיא לדוכתה. בדבר שאין ב"א נוהגין כן. מ"ט לא ליהמנו אאיסורין. ואי משום דכתב הר"ש לקמן. דהוי מגו במקום עדים. אימור דשמעת לה. היכא דאיכא דררא דממונא. כגון ההוא דאזל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא. שרצה להכחיש הידוע. וגם הוא מגו גרוע. דהו"ל מילתא דעבידא לגלויי להיכא אזל. משו"ה מסתפי למימר לא להתם אזילנא. ומשקר בהא דקאמר דליכא מיא ההיא שעתא. דאפשר ידע דליכא למיקם עלה דמילתא. וכיון ששינה מדעת בעלים. ידו על התחתונה. ואי אפשר לו להמלט במגו. ולהפקיע ממונו של זה בכדי. משא"כ במידי דאיסורא. הא קיי"ל עד אחד נאמן במה שבידו. ואע"ג דלא שייך בה. ואינו דבר הנוהג. והא הכא נמי בידו לתקנו ולומר מעושר הוא. וכי אמר נמי כך ניתן לי במ"ע. אע"פ שאין דרכו של בע"ה בכך. מ"מ אינו מן הנמנע ומ"ט גרעי אינהו. מאילו אינש אחרינא אמר הכי. דלא שייך בגויה ולאו אורחיה. מי לא מהימנינן ליה. ותו דכל אדם נאמן בשלו. אפילו היכא דאתחזק אסורא (עי"ד קכ"ז) וי"ל משום דמאכילין את העניים דמאי. הדר הוה ליה כדבר שחשודים עליו. ותו משום דאית להו הנאה ביה ורווחא. והיכא אמרינן אדם נאמן בשלו. היכא דלית ליה הנאה מניה. כגון חתיכה מונחת ואין ידוע אם היא חלב או שומן. אבל המוכר דבר לאחרים. ויש לו הנאה ממנו להרוויח ממון. הו"ל נוגע בדבר. ולא מהימן בדאתחזק איסורא. ואע"פ שהוא שלו ובידו. והכי נמי חשיב כאתחזק איסורא (וכמה דברים אסרו ליקח אלא מן המומחה. היכא דשייך רווחא אפילו דלא אתחזק איסורא) כיון שאין בני אדם נוהגין כן. הו"ל מגו במקום חזקה. וגדולה מזו מצינו. שאין לוקחין בשר מטבחים השוחטים לעצמן. ואפילו הוחזקו. וצ"ע לדינא דאיסורין.