לחם שמים על משנה פאה ח:א

1מאימתי כל אדם מותרין בלקט. ה"ה לבע"ה שמותר בלקט שלו. משפסקו העניים לחזר אחריו. דלא נקט כל אדם אלא לרבותא. דלא תימא כיון שנתייאשו ממנו עניים הרי הוא של בע"ה שזכתה לו שדהו. קמ"ל כל כמה דלא גלי דעתיה דניחא ליה דליקני. יד כל אדם שוה בו דמהפקירא קזכו ביה:

2ומשו"ה לא איצטריך למתני פאה. דכ"ש הוא אם בלקט שעל כרחו ושלא מדעתו זכו בו עניים. הפקרן הפקר שיותרו בו כל אדם. פאה דמדעתיה דבע"ה. שהוא מפרישה לעניים ואיכא דעת אחרת מקנה אותה. לא כ"ש שהיא של עניים לענין שאם הסיחו דעתן ממנה. שנעשה הפקר והותר לכל אדם. ושכחה ולקט כדבר א' הם. אף על פי שהייתי יכול לומר בו טעם למה לא שנאו כאן. (ובאמת בגמרא דתענית (דו"ב) גרסינן בהדיא לכולהו). משום דבפלוגתא לא קמיירי כיון דקבעי למתני ובזתים משתרד רביעה שנייה. ותו לר"י דפרק דלעיל ס"ל דאין שכחה לזתים. ואליביה דר"י נפק מנה חורבא דקמפקע לה ממעשרות. שיש לך לידע דכי תנן מותרין בלקט משילכו נמושות וכו'. פטורין הן מן המעשרות כאילו לקטוהו עניים. וגם מתורת הפקר שפטור מן המעשרות. אבל האמת ג"כ כמ"ש בתי"ט דשם לקט מושאל לכל מ"ע. וגם הפאה בכללו. ותלמוד ערוך הוא בידינו בפרק ראשית הגז (דקלז"א) אע"פ שאין דין לקט הפרטי כ"א בתבואה וכיוצא בה מהנקצרים כמ"ש לעיל פ"ד עיין שם בהשמטה: [בהוצאה זו הודפס לעיל בפנים. שם.]

3ובזתים משתרד רביעה שנייה. הרמב"ם בפירוש פסק שאין הלכה כר"י. ובחבור פ"א דהל' מ"ע [הלכה י"א] לחלק יצא וקבע שני זמנים לשכחת זתים דאותה שבראש האילן ניתרת מרביעה ב' ואילך. ושכחת התלושין שתחתיו משיפסקו העניים. וצ"ע מאן פלג ליה בהכי. ולטעמיה דהירו' דלא תנינן נמושות משום דעת צינה היא כו'. ודאי משמע דלא פלוג. איברא טעמא דמסתבר איכא. דמשו"ה לא תני נמושות. משום דאיירי בראשו של אילן שאין נמושות באין לשם:

4ונראה דהירו' דלעיל פ"ז משנה ב' הכריח להר"מ ז"ל לפרש כן עיין שם. וצ"ל שחזר בו מחמת זה ופסק כאן כר"י דהכי הוא מסקנא דהירו' דר"י דידיה ס"ל בזתים נמי משילכו נמושות והיינו ודאי למטה דמצי אזלי הנך סבי אתיגרא. מיהא בראש הזית דלא אתי להתם. מודה נמי דזמנו ברביעה ב' ודוק היטב.

5משנה לחם הנמושות אית דמפרשי זקנים. ולשון נמושות מענין משמוש שבדברי חז"ל. ולדעת רש"י בחומש יהיה וימש חושך מענינו. לומר שהיה בו ממש. או שהיה ממושש ביד. מלשון ממשש בצהרים. לפ"ז יהיה כאן ג"כ מלשון משוש. מורכב זר. ע"ד נמבזה. ולשון רש"י בגמרא דב"מ מוטעה. וצ"ל ואית דמפרשי לקוטי בתר לקוטי. לפ"ז צ"ע. דא"ה היינו משילכו העניים ויבואו. וצ"ל לפ"ז. דתבואה עדיפה ליה לתלמודא דידן. דחביבה על העניים ביותר. ומחזרים אחריה כמה פעמים. ואינן מספיקין בהליכה וביאה. אלא פעם אחר פעם. וזה דוחק. כי א"כ אין לדבר שיעור. וי"ל דבפרט. אותן העניים שכבר לקטו פ"א. חוזרין אחריו פ"ב. מתוך שהוא חביב עליהם. ומשם ואילך הפקר הוא. משא"כ בלקט. דבעינן דאזלי לקוטי אחריני בתר לקוטי. שאע"פ שכבר הלכו בו עניים. באים אחרים והולכים אחריהם שנית. אולי ימצאו מה ללקוט. מי יודע והשאירו הראשונים אחריהם ברכה. עם שהם עצמן אינן באין עוד פעם שניה. שאינו חביב עליהם כל כך. וזה נכון. אמנם בירושלמי פסיקא לה כפירושא דסבי דאזלי אתיגרא. משו"ה ניחא ליה דתנן בפרט משילכו העניים. ולא נמושות. כי מתוך שהענבים חביבים על הזקנים. שיפים להם. ישישים אוהבי אשישי ענבים הם. אינם מתאחרים כמו בלקט. ובאין לאלתר. משו"ה לא משערינן בהו אלא בחזרת עניים שנית. איך שיהו. על כרחך לא ס"ל להירושלמי כמ"ד לקוטי בתר לקוטי. א"כ בפרט ועוללות אמאי לא תני נמושות. והיכי מתרץ לה. ובעל תי"ט שתק כאן. וגבי ובזיתים. בעי לפרושי להירושלמי אליבא דגמרא דידן נמי. ולא היא. דהא ודאי פליגי בהא. דאל"ה. הכא בפרט. מאי איכא למימר.