לחם שמים על משנה פסחים ו:ה

1שלא לשמו חייב. כתב בתי"ט וא"ת למאי דמסקינן דחובל אינו חייב אלא בצריך לדם. דאל"ה מקלקל הוא והכא נמי מקלקל עכ"ל והוא מהגמרא:

2ואע"ג דשוחט חייב אפילו לא יצא דם משום נטילת נשמה. היינו בשוחט שחיטה ראוייה דמתקן הבשר. וכן במילה חייב אי לא מספיק למולו בשבת כדאיתא בגמ' פר"א דמילה [ד' קל"ב ע"א]. אף שאינו צריך לדם ולא קעביד אלא חבורה. מ"מ לא קלקל בחבורה. שהרי ראוי לגומרה ולעשות המצוה כתקנה. וכן תינוקות דר"א דמילה [ד' קל"ז ע"א] דאית בהו חיוב חטאת. משום דמתקן הוא שמוציאו מידי א סור כרת. דקאי ביה כל יומא כל כמה דלא מהינ. ובין לגבי תינוק גופיה. ובין לגבי אבוה מתקן שפיר חשבינן ליה. ולא מקלקל בחבורה הוא. כך נ"ל נכון ודבר הגון למעמיק בענין. (וצל"ע ליישב לפ"ז הגמרא דספ"ד דכריתות [ד' י"ט ע"ב] הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב. דלפי מה דפרישית שפיר אתי אפי' למאן דס"ל מקלקל בחבורה פטור:

3ונ"ל ליישב דקים להו לסוגיא דתלמודא התם דס"ל לר"י אי נמי דכ"ע הכי ס"ל דנימול תוך שמנה לא עשה ולא כלום. (והכין מוכח נמי להדיא פר"א דמילה דכה"ג לא עשה מצוה כלל ודוק) וצריך להטיף ממנו דם ברית. משו"ה מודו כ"ע בקדם ומל את של אחר השבת דלא עשה מצוה. ואפילו ר' יהושע דפטר (לההיא גירסא דסוגיא דכריתות ועמ"ש שם בס"ד) משום דטעה בדבר מצוה. אבל באמת לא עשה מצוה כלל ולא תיקן מאומה. וא"כ מאיזה טעם יתחייב בחטאת כי אמרת דלא מהני טעה בדבר מצוה. (רצוני בשלא ניתנה שבת לדחות דמודה בה ר"י כמו שהגהתי שם בגמרא) אלא ע"כ בין לר"א בין לר"י מקלקל בחבורה חייב וה"ה למתעסק. ודוק היטב בדעת מיושבת כי קצרתי שלא להטריח על המעיין והם דברים ישרים. שקולים במאזני צדק:

4ומכאן נ"ל תשובה למ"ש הרא"ש בשם הר"ש בענין קטן שנימול תוך שמנה (גם הרב בש"כ דחאה לאותה דעה. אבל בתשו' סתרתי ראיותיו בס"ד ודחיתי כל דבריו ע"ש) וא"כ בודאי מוכרח לומר בדעת ר"י גם כן דס"ל מקלקל בחבורה חייב כדאוקמה תלמודא דכריתות. אבל לעולם בבבא דמל של ע"ש בשבת. דלא מיפטר נמי אלא משום דעשה מצוה. הא בלא"ה הוי חייב. צריכינן לטעמא דידי דאע"ג דס"ל מקלקל בחבורה פטור. הכא מתקן הוא ודאי. דאפילו הטפה לא צריך ומתקן גברא הוא. ומכלל דברינו אלה למדנו ישוב הגון לתמיה עצומה שיש לנו בענין זה על הרמב"ם ז"ל זכרנוה בפר"א דמילה בעזה"י. ע"ש שהם דברים נכוחים למבין). אבל הכא בשחיטה דמתניתין מקלקל בחבורה הוא. משו"ה בעי תלמודא מאי תיקן:

5ולענין תמיהתו של בתי"ט דלא שיילינן הכי ארישא שלא לשמו אמאי חייב והלא מקלקל הוא. אומר אני האמת יעשה דרכו דאריש' לא שייך. כיון דלא מיתניא אלא משום פלוגתא דר"א ור"י. ואינהו ס"ל מתעסק בחבורה חייב. כדמוכח ממתני' דהכא דאוקימנא לסיפא בטועה. ואפ"ה גם לר"י לא מפטר אלא משום עשה מצוה. (עיין בגמרא) אבל בלא"ה חייב אע"ג דמתעסק הוא. משו"ה מקלקל נמי חייב. ולק"מ ארישא. דמעיקרא לא צריכינן לה אלא אליבייהו. ודילמא באמת לדברי הפוטר פטור. ולא שייך לאקשויי מאי תיקן. אבל סיפא דשלא לאוכליו דלא מיתניא אלא באגב דרישא. וכיון דאגב דרישא גופה אתיא דלא כהילכתא. מסתברא לתלמודא דליכא למימר סיפא נמי כדי נסבה. ומסתייה דמתנינן לה באיידי מיהת אליבא דהילכתא. ובהכי מיתרצא קושית התו' אהא דאיתא בגמ' מה תיקן. דהא לא אתיא כמ"ד מקלקל פטור ורצו ליישב בדוחק ולא עלה בידיהם ולדידן אתי שפיר וק"ל. כך נ"ל נכון:

6ואין להשיב על זה, אי הכי מאי האי דפריך תלמודא מקמי הכי שלא לאוכליו פשיטא דחייב מדהתם פסול, ודחיק בשינויא. ותיפוק ליה דלא סגי דלא תנייה, דאע"ג דהתם פסול הכא סד"א ליפטר, דמקלקל הוא. וצורך גדול יש לשנותו די"ל דהיינו נמי מאי דמשני תלמודא דאיידי רישא נסיב לה, כלומר המקשן היה סבור דכולה מתני' ר"י ור"א היא, משום הכי קשיא ליה פשיטא אסיפא דווקא. דרישא ידע משום פלוגתא דר"א ור"י תנייה באגב, אבל אגב דאגב דלא כהילכתא (דוגמת סוגיא זו עיין בנזיר די"א ב) לא משמע ליה. ומשום הכי כי מתרצינן דנסבה איידי רישא דשלא לשמו, הדר אקשי ארישא גופה דלא צריכא, ופשיטא דחייב לר"י ור"א, דהא שמעינן להו מקלקל חייב היכא דלא עבד מצוה, וא"כ היא גופה לא נצרכה ותרתי איידי למה ליה לתנא. ומתרץ משום דקבעי לאיפלוגי ר"א ור"י, ולא אמר בקיצור משום פלוגתא דר"א ור"י, אלא כך ר"ל לא כמו שהבנת דמשום פלוגתייהו תני לרישא דשלא לאוכליו נמי אליבייהו וקשיא לך פשיטא, אלא רישא וסיפא (ר"ל שלא לאוכליו ולאוכניו ושלא לאוכליו) דכ"ע היא, וסיפא משום רישא נקטה, ורישא צריכה אליבא דמ"ד מקלקל פטור כדאיתא לקמן בגמרא. ורישא דרישא דהיינו שלא לשמו הוא דתני אליבייהו ולא כריך ותני לה בהדי אינך דסיפא, משום דבעי לאיפלוגי כו', ואע"ג דרישא דשלא לשמו לא צריכא דמהתם שמעינן, אפילו הכי מיבעי ליה למיתניה משום דקבעי לאסוקי בה פלוגתייהו. אבל לעולם סיפא וסיפא דסיפא דברי הכל נינהו ואצטריכו כדאמרן, כנלע"ד והבן. והשתא דמוכח דסיפא אליבא דהילכתא איתניא, ניחא קושיא דתלמודא דווקא אשלא לאוכליו מאי תיקן כדפרישית, עוי"ל ואין להאריך יותר בביאור סוגית הגמרא כאן, וכבר יצאנו מעט מכוונתנו בחבור זה במה שהוכרחנו להרחיב קצת כדי לסייע פירושינו במשנתינו שהוא האמת לע"ד:

7ועיין בחי' הלכות למהרש"א ז"ל שרצה ליישב התמיהה הנזכר כך דארישא ל"ק מאי תיקן, דאיירי בעוקר הקרבן מפסח לשם שלמים ודאי דתיקן, דפסול שלמים הוא, ולא מחייב אנותר דידיה כמו אנותר דפסח, עד כאן דבריו ז"ל. נכנס הרב בדוחק עצום שא"א לשמעו, דודאי שלא לשמו פסול בכל שינוי שם, וכולל גם כל הנאכלין ללילה אחת, ועוד במ"כ כי רב אין מקום כלל לתירוצו, דאיך אפשר לומר שתיקן להאריך ימי אכילתו שלא להביאו לידי נותר מהרה, כל שלא הוקבע לנותר כלל, והלא אין חייבין משום נותר פיגול וטמא עד שיקרבו כל מתיריו כהלכתן, ואיך יקרא תיקון דהיינו שהוציאו ממדה זו, שעדיין לא חלה עליו:

8ולפי דרכו ז"ל כך היה נוח לו לומר שהוציאו לגמרי מידי נותר, במחשבת שינוי השם, דכיון דנעשית השחיטה במחשבת פיסול, שוב אין חייבין עליו משום נותר כלל. ולא משום פיגול וטמא כמבואר בפ"ד דזבחים ובכמה דוכתי, שכל שעירב מחשבת פיסול באחת מהעבודות, שוב אין חייבין על שום א' מג' דברים הללו, והיה זה תיקון גדול מאד ביתר שאת אם כדברי הרב ז"ל. אלא שאין הדבר רק כמו שאמרנו שאינו חשוב תיקון מה שהוציאו מכלל דברים אלו, כל זמן שלא נקבע הקרבן להתחייב בהם:

9ותדע דאל"ה מאי דוחקיה דתלמודא לאשכוחי תיקון (בשלא לאוכליו), מה צורך עוד לתיקון יותר גדול מזה התיקון בעצמו, שהרי הוציאו בודאי כמו כן מידי איסורין הנ"ל, כיון שהקרבן פסול, דמה לי שינוי שם או שינוי בעלים, הכא והכא הקרבן פסול, ובלי ספק אין חייבין עליו עוד בשלשה איסורין הנ"ל. ע"כ פשוט מאד שאין מקום לדברים הללו, ונתעלמה הלכה מהגאון ז"ל במקום זה כבודו במקומו מונח. ועוד אפילו יהבינן ליה כל הא דאמרן לא תירץ כלום, דאכתי תקשי אמאי לא פריך אשאר זבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין, דסתמא תנן חייב מה תיקן בזה, ומ"ט נטר עד ההיא דשלא לאוכליו. שוב ראיתי שהשיגו בזה א"מ הגז"ל בס' תשובותיו (סי' קנ"ט) ולגודל חריפותו ורוחב בינתו היה פשוט אצלו וקיצר במובן כי בלי ספק נתכוין לכל מה שאמרנו: