לחם שמים על משנה סנהדרין י:א

1כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ז"ל הרע"ב. אפילו שנתחייבו מיתה בב"ד מפני רשעתן. יש להם חלעוה"ב. ועוה"ב האמור כאן. הוא עוה"ב אחר תחית המתים. שעתידים לחיות ולעמוד בגופם ובנפשם חיים נצחיים כחמה ולבנה וכוכבים. כדמייתי בגמרא בהאי פירקא. מתים שעתיד הקב"ה להחיותן אינן חוזרין לעפרן. והעוה"ב אין בו אכילה ושתיה. אע"פ שיש בו גוף וגויה. אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. ומפני שאין כל ישראל שוין בו אלא הגדול לפי גדלו. והקטן לפי קטנו. משו"ה קתני יש להם חלק עד כאן.

2צריכים אנו למודעי. שזוהי דעת הרע"ב ז"ל מסברתו (והמשכו אחר המשיגים על הר"מ ז"ל) כי לדעת הר"מ ז"ל עולם הבא הוא עולם הנשמות. הבא תמיד אחר המות (וכך הסכימו מקובלים (וימצא ג"כ בכאר"י. וכ"ה במדרש תנחומא פ' ויקרא החדש) שזהו החילוק בין עולם הבא. ובין לעתיד לבוא) וכמו כן אחר כלות גופות בעלי התחיה. ואף בזו חלוקה דעת הרע"ב מדעת הר"מ. שלדעתו ז"ל גם העוה"ב אין בו גוף וגויה. כמו עולם הנשמות בג"ע. וזה אפילו אחר הודאתו בתחית הגוף ממש (לא כמו שחשדו הראב"ד ז"ל ח"ו) כמו שהניח ז"ל ליסוד ועיקר ושורש משרשי הדת והאמונה. ואמר עוד שמי שכופר בזה אין לו חלק עמנו. אולם לא יודה הר"מ בצלחיות הגוף אחר התחיה. כי הוא ז"ל סובר שלא ימצאו באדם כלי איברי החושים ההרגשים לבטלה. ולא הוצרכה תחית הגופות רק לימות המשיח. שאין ביניהם לעוה"ז. אלא שעבוד מלכיות. וישתמשו אז בכל הרגש החושים לצורך קיום הגוף הגשמי. שיזכה לעבוד ה' באותו זמן. בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. משא"כ בעוה"ב אחר שכנו ימות המשיח. אין שם אלא נפשות קיימות בלבד. כמו שיראה ממרגלא דרב (ועמ"ש בו בס"ד בבית ישראל) וכן מפשט הכתוב לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט. וכמו שהוא מוכרח ג"כ מן הסברא ומן השכל. כי כל מורכב יתפרד. ואמנם אין תשובה לדבר זה מן האומר שצדיקים שעתידין להחיות אינן חוזרין לעפרן. כי הכוונה רק על ימות המשיח בלבד. אע"פ שיש שם מיתה. כמש"ה הנער בן מאה שנה ימות. אבל אין הכרח מיתה בצדיקים כל אותו זמן. עם שיארך מאד לא יזקינו. ולא תשלוט בהם חולשה ואפיסת כחות מרוב ימים. לא יפקדו ולא יעדרו. עד שיחדש הקב"ה עולמו. ויפשטו כתונת החומר. כי אין עוד שם שכר לגוף אלא לנפש ואין צורך בכלים הגשמיים. שאין לו עוד הנאה בהם. ואין שם אלא הנאה רוחנית נצחית. ומה שחשב הרע"ב להוכיח אמתת פירושו. ממ"ש שטעם הכופר בת"ה שא"ל חלק לעוה"ב מפני שכפר בת"ה. לא יהא לו חלק בה. הוכחה זו איני מכיר. כי אף אם נפרש עוה"ב כפשטו ומשמעו. ר"ל עולם הנשמות הבא אחר המות. לתת לאדם חשבון ממעשיו. ולהיות נדון שם לטוב ולרע על פי המעשה שם. יתישב הטעם כמו כן בטוב. כי הכופר בזו הקודמת. כ"ש שיכפור במאוחרת. שבכלל מאתים מנה. ואם לפי דעתו של הכופר. לית דין ולית דיין. פשיטא דאינו מאמין בתחיית המתים. כמו כן לאידך גיסא. דהיינו מי שי"ל חלק לעה"ב. פשיטא יש לו חלק בתחיית המתים. כי הנרצה בחלק עולם הבא. היינו חלק בג"ע. ומי שא"ל חלק בת"ה. א"ל חלק גם בג"ע ולכן מ"ש שם חז"ל לא יהא לו חלק בת"ה צריך באור. כי לכאורה יקשה הלא מקרא מלא דבר הכתוב ורבים מישני אדמות עפר יקיצו אלה וגו' ואלה לחרפות גו' הרי ברור ומפורש שגם הרשעים המורדים עומדים בת"ה. וכ"כ הרע"ב ספ"ד דאבות. אבל נדונים ונשחתים. ואולם בענין הגופות המגולגלים. יש מבוכה בס' הוהת. ועמ"ש בעלית היראה ובמ"א בס"ד. ובמטפחת ריש ח"ב.

3ותו האיכא נמי מ"ד עתידי צדיקי דהוו עפרא. עכ"פ רואה אני דברי הר"מ ז"ל טובים ונכוחים למבין וישרים למוצאי דעת קדושים בינה. ואמונה קדושה הגונה ובחונה. וכן שבח אותו הרמב"ן ז"ל בשער הגמול. אע"פ שנטה לבו להחליט קיום נצחי גם לגופות. מ"מ אין הכרח מכל אותן המאמרים שהביא ז"ל (ויונח ששקולים הם. מאן מפיס) ודעת לנבון בנקל. שאין בהם כדי לסתור דעת הר"מ שהיא מסכמת עם פשט הכתב ולשון רז"ל. וכך הוא משמעות לשון ס' הבהיר שהביא הרמב"ן ז"ל עצמו. והיא ראיה לסתור דעתו ז"ל. וכן יורה לשון עולם הבא עצמו. שהוא פעל עבר בעצם וראשונה. וישמש גם להווה. כי כן הוא ענין עוה"ב. שהוא בא והולך תמיד. ר"ל מוכן ומזומן מיד בהפרד הנפש מן הגוף. בין אחר המיתה והפטירה מהעוה"ז. ובין אחר שיבלע המות לנצח. דהיינו בסוף ימי המשיח. שיתבטל המות מכל וכל. כי יכלו הגופים. ויעמדו הנפשות לעדי עד. ואין ראיה ממרע"ה בהר. שעדיין היה צריך לגופו אחר ירידתו. ובזה א"צ להתנגד לשיקול הדעת בחנם. וסרו כל טענות הרמב"ן ז"ל. אפשר לומר שדעת ס' המדע ושער הגמול. קרובים להיות אחת. כי מה שהניח הרמב"ן ז"ל קיום הגופות נצחיים. בודאי הוא ע"ד שאמרו רז"ל בחנוך. שנהפך בשרו ללפידי אש. שנזדכך חומרו כל כך עד שלבש מלאכות. א"כ אין זה גוף אלא מלאך. והוא דבר הרמב"ם ג"כ במ"ש שאין שם גוף וגויה בודאי. אחר שנהפך לרוחניות ונעשה מלאך. וזה ברור מאד ובטלה מחלוקת מכל וכל. מר אמר חדא. ומר אמר חדא ולא פליגי. ועע"ל בלח"ש ועס"ה ס"פ קן צפור מבואר כמ"ש כאן מדעת עצמי בס"ד.

4האומר אין ת"ה מן התורה בגמרא מוכח דדברי נביאים וכתובים. נמי מיקרו מן התורה. לענין זה (גם מצינו בגמרא בארבעה מקומות ממסכתא זו. דקרי תלמודא למ"ש בנביאים וכתובים אורייתא. מלבד בשאר מסכתות. ועיין בב"א בפירושי לשיר היחוד ליום ב') והוא ודאי מין גמור המכחיש פשטי המקראות הרבים. אשר ברור מללו ומעידים אמתת זה. והוא כופר בהם.

5ובאמת שגם פשטי הכתובים של תורה כמו כן מוכיחים. שנים הם עדים ברורים. שאינם סובלים משמעות אחר. ואינן יוצאים מידי יפים (עם כל דרך בעלי הפשט והדרש) הלא הם הכתוב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. והכתוב אשר נשבע ה' לאבותיכם (ועיין באם לבינה דה"א י"ב) כי המתים אינם מקבלי מתנה. יכבדום בניהם ולא ידעו. והכתוב הכרת תכרת הנפש. אף הוא עדות נאמנה על השארות הנפש. אבל אינה ראיה על תחית הגוף.

6אמנם עוד ישנו עד שלישי ברור בתורה. אני אמית ואחיה. כי היא הבטחה כוללת בלי ספק לפי פשוטה. ודבר אלהינו יקום לעולם. ועמש"ע בס"ד בפירוש שיר היחיד ליום שני.

7הקורא בספרים החצונים. עיין מי"ד פ"ב דאבות. ותדע צורך לידיעתן. ורז"ל עצמן צוו על כך. הא אין במשמע לשון קריאה זו אלא דרך קבע. ועשותן עיקר. כענין הקורא בתורה. אבל העיון והחקירה בהם. ודאי מההכרח הוא. שלא יעלמו דבריהם ודעותיהם מהאיש התורני. המאמין לא יחוש לקבל נזק מארס הארש. אכן ממר יוציא מתוק. ומיץ אף יוציא ריב לה' עם האפיקורסים. כל כלי יצר עליו לא יצלח. וכל לשון תקים אותו למשפט תרשיע. לאור יוציא משפט. לנצח בעל ריבו ביתר שאת ויתר עז. בהוודע על מה אדניה הטבעו. לנגד כל חלקי הסותר. וביחוד בשעי דבית הכסא. נכון לת"ח לעיין בספרי מירם. לידע מה להשיב לשטת שטותם. ולענות כסילים כאולתם. ישומו על עקב בשתם. ותכסם כלימתם.

8כיוצא בה מש"ע רע"ב. ובכלל זה הקורא בסד"ה של מלכי עכו"ם. אינו כלל מוחלט. גם לא ידעתי מנין לו זה. אף אם סברא הוא. דבכלל דברים בטלים הם (ועובר בעשה. שאין לו חלק. מנין. אלא שמכל מקום קרוב הדבר. משום דאתי לאמשוכי בתרייהו. ובזה משליך תורת ה' אחרי גוו. ומי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. הרי הוא בכלל דבר ה' בזה. לכן ודאי אוי להם לאותם המבלים ימיהם בהם. ואינן זזין משם עד שיוצאין למינות על ידיהן ר"ל) אבל מ"מ לא כולהו בחדא מחיתא נינהו. וצ"ל בהם חוץ. כי עכ"פ המחוברים בלה"ק. מחויב החכם לדעתם. לא סגי בלא"ה. דנ"מ טובא לאסבורי קראי וד"ח ז"ל ג"כ. כאשר הראית לדעת בפירושי לס"ע והנלוה אליו. וכן בכ"מ בתלמוד. אך המחוברים בלעז. ראוי לאדם משכיל לעיין בהם בבהכ"ס ג"כ. מטעם דלעיל שכתבתי אצל ס' אריסטו. אמנם מש"ע ובשירי עגבים ודברי חשק. לא ידעתי יחס לאלה עם הקודמים (ואינם תחת סוג אחד) דכייל להו בכיילא רבה. והני כיילינהו בקבא זוטא.

9איברא הנך חמירי טובא. וצריך לחלק בהם ג"כ. וכבר הארכתי בזו במו"ק א"ח סש"ו. ועמש"ע בס"ד בעץ אבות פ"ב מי"ד.

10והלוחש עיקרו לשון ארמי. תרגום בלהטיהם. בלחשיהון.

11על המכה מ"ש תי"ט דרבותא היא. פליאה דעתו ממני בזה. ואי איתא דאיכא לפלוגי. איפכא הוא.

12ההוגה השם של ארבע אותיות. עפרש"י בפ"ק דע"ז. גבי עובדא דרחב"ת. והוא מוכרח בעצמו וק"ל. גם ראיה מתלמוד ערוך רפ"י יוחסין (דעא"א) ועיין סולם בית אל. וגם בס"ע שלי במוסף י"כ.

13לפ"ז בהגיית שם הוי"ה ב"ה. אין אסור חמור כל כך (אם לא בהזכרת השם לבטלה. דאפילו על שם אדני. חייב נידוי) אלא משום דזה שמי לעלם כתיב. ואף ההיא משמע דעל פירוש השם ובאורו ברמזיו. נתכוין ההוא סבא (כענין שמפורש בספר ברית מנוחה) דאל"ה. מאי דרשה שייכא בקריאת השם ככתבו. או מי ס"ד. דלית ליה לרבא אסור הגייה דשם הויה כל עיקר. ודע שבגמרא (דקא"ב) פירשו דאינו אסור אלא בגבולין ובלשון עגה. פירש"י בדברי חול (ע"ש ברש"י שני דרכים) נמצא לד"א אפילו בגבולין לא נאסר אלא בלשון חול.

14ודע עוד. דלהתלמד שרי אף בגבולין (וכן הותר להוראת שעה. הצריכה לכך מפני תקנת ישראל). כדאיתא ביומא פרק בא לו (סט"ב) ועבד רחב"ת עובדא. ולא נענש אלא מפני שעשה בפרהסיא. וש"מ מהתם. דהילכתא היא. אע"ג דמתניא אליבא דיחידאה.

15וצ"ע מ"ט השמיטה הר"מ. והא סוגיא דתלמודא מקשי מנה.