לחם שמים על משנה שבת יד:א

1החובל בהן חייב. כתב הרע"ב בפירושא קמא משום דהויא חבורה שאינה חוזרת וחייב משום מפרק דהויא תולדה דדש עכ"ל. זוהי דעת הר"מ ז"ל:

2ולענ"ד א"א לקיימו ואיך אפשר לומר כן דהא פליגי רבנן עליה דר"י בחלזון. [שבת ד' ע"ה ע"א]. וס"ל דאין דישה אלא בגידולי קרקע. ופשיטא דקיי"ל כוותייהו. ותו אפי' ר"י לא קאמר אלא בחלזון דדם מיפקד פקיד. ותימה על הרבתי"ט שלא העיר עליו ושתק לו בכך:

3והעיקר כפירש"י הראשון שהסכימו עליו התו' דחובל חייב משום נטילת נשמה שהיא תולדה דשוחט. ויש משום נטילת נשמה בדם שהוא הנפש. ואע"ג דאינו יוצא אית ביה משום נ"נ של אותו אבר והרי כאן מלאכה שלמה. ולא אצטריך לן לחיובי בשוחט משום צובע אלא לחיובי תרתי. מיהא משום נ"נ לחוד חייב. אפי' לא נפיק דמא:

4ואפילו למ"ד משום מפרק אין צורך למה שנדחק הרב תי"ט. עיין עליו שדימה נ"ד לשם משמעון שחייב אע"פ שלא נתקיימה כל מחשבתו. ואין דמיונו זה עולה יפה במ"כ. ששם חייב לפי שעשה מלאכה גמורה. שכן מקיימין במקום אחר. וגם נעשית מחשבתו. שהרי כיון לכתוב שם. אלא שלא השלים כל מחשבתו. ובהא לא איכפת לן במחשבתיה. אם לא נגמרה כולה. שהרי זה דומה למתכוין לארוג בגד שלם ולא השלימו. שהוא דבר בטל לפוטרו מחמת שלא גמר כל מחשבתו. אחר שארג ועשה מלאכה שלמה ונתכוין לה. אבל חובל למ"ד שאינו חייב אלא בצריך לכלבו. משום דבלא"ה מקלקל הוא. ולאו מלאכה היא לגמרי. ולא מחויבת ליה אלא מחמת כוונתו. שחשב להוציא דם. והרי לא יצא. איך אפשר לחייבו על המחשבה בלבד:

5אבל באמת איני יודע מה הכריחו לומר כן דהא שפיר איכא מלאכה גמורה. אי משום נ"נ. אי משום מפרק וצובע. דכיון דהחבורה אינה חוזרת כולהו איתנהו. אע"פ שלא יצא הדם רק נצרר. חייב עליו בשצריך לו לכלבו. והרי הדם הנצרר מוכן לכלבים. עכשיו שפירש מהאיברים ונתכנס בחבורה. אע"פ שמכוסה עדיין בעור. מ"מ עומד הוא לכלבים אחר ההפשט. או אחר שיחתוך מקום החבורה עם הבשר החי. וכיון שנעשה ראוי לכלבים ע"י החבלה. אף שמחוסר עוד מעשה אחר חייב עליה. לפי שעשה מלאכה ותיקן ולא קלקל. ולא הותנה שיהא צריך לדם לכלבו. ויהא ראוי לו לאותו שבת דווקא. אלא כיון שהוא צריך לו. ועשה מעשה המביא לידי הנאת כלבו. הרי תיקן בזה. ולאו מקלקל בחבורה הוא. וזה פשוט וברור:

6עי"ל דהא דבעינן בחובל שיהא צריך לכלבו. אפי' תימא דבעי נמי שיהא ראוי מיד לכלבו בו ביום. ולא משכחת תיקון אחר. הנה מקום אתי להעמידו בשאר שרצים שאין להם עורות. דלא שייך בהו חבורה. להכי מיפטר משום מקלקל. כיון דלא עביד מידי. דלית בהו משום נטילת נשמה דאותו אבר. ולא משום צובע העור. מאחר שאין להם עור. והחבורה חוזרת כשלא יצא מהן דם דליכא משום מפרק ולא נ"נ. וביצא מהן דם נמי פטור. כשאינו צריך לו. דהו"ל מקלקל בחבורה. אבל בשצריך לו לכלבו. חייב אף על חבלת שאר שרצים. ובהכי מיירי הא דאיתא בפא"ט דשאר שרצים נמי החובל בהן חייב. כשיצא מהן דם. דהיינו בצריך לכלבו. אבל בבעלי העורות דשייך בהו חבורה שאינה חוזרת. או צביעת העור ומפרק. מלאכה היא ודאי. ולא פטרינן בה אפי' אינו צריך לדם. אלא לחבורה ודוק:

7אמנם באמת העיקר כמ"ש תחלה וכדעת הרע"ב. דלמאן דבעי שיהא צריך לכלבו. כללא הוא לכל הני דמתני'. ושפיר משכחת בכולהו דמתקן אצל כלבו. אעפ"י שלא יצא הדם רק נצרר ואת"ל דלא חזי בהכי לכלבו. מ"מ צ"ל דלתקוני מילתא אחריתא קבעי. כגון לרפואה. או להנאת יצרו. ולצבוע העור וכיוצא. ולא סגי בלא"ה. זה מוכרח דאלת"ה לכ"ע מיפטר. דלמאן דס"ל במלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. מקלקל בחבורה פטור. והא מקלקל הוא. כשאינו מתקן כלום. כמו שכתבתי וביארתי היטב בס"ד בפ"ו דפסחים. ולקמן פר"א דמילה. ולמאן דמחייב במקלקל. פוטר במלאכה שאצ"ל עיין היטב. אלא ע"כ דמיירי במתקן קצת כגון שצריך לכלבו. ונצרר נמי חזי ליה וקאי להכי אחר שיחתך מן החי. אי נמי משום שסוף הדם לצאת. כמ"ש התו' בפ' כלל גדול. וכל אלה דברים ברורים בעזה"י. ובחנם הכניס הרב תי"ט עצמו בדוחק עצום:

8חיה ועוף שברשותו. עמ"ש מ"ז פרק דלעיל:

9משנה לחם החובל לשון מקרא וחבל מעשה. לחבל עניי ארץ. וכן בארמית. וחבל לא השתכח בהון.

10משנה לחם בתי"ט ד"ה שצדן. צ"ל אלא שאותן שצדן.