לחם שמים על משנה שבת כד:א

1נותן כיסו לעכו"ם הקשה הרא"ש דהכא פירש"י וכן הרע"ב דנותן מבע"י ולקמן מפרש"י שמניחו על החמור משתחשך. ועוד מה צריך טעם דעכו"ם א"א מצווה כו' הא ב"ה מתירין מבע"י ע"י קציצת שכר. ומסיק דהכא נמי איירי משתחשך:

2ודבר תימה הוא שלא ירגישו רש"י ורע"ב בכל זה. והיותר נפלא שתוך כדי דיבור יתירו משתחשך אפי' בבהמה שמצווה על שביתתה ואית בה משום מחמר. כ"ש לגוי. על כן אני אומר שזה דבר שאין לו שחר לעשות גדולי הפרשנים טועים בדבר כזה שמבואר מתוך דברי עצמם. ולפי דעתי פשוט דאינהו נמי ס"ל דאף משתחשך מותר. והני מילי בדיעבד דווקא. שאם המתין עד שקדש עליו היום. ודאי דמותר ליתנו לגוי מק"ו דבהמה. אפ"ה ס"ל דלכתחלה לא ימתין עד חשכה. אם יש עמו גוי שהרי יכול ליתנו לו מבעוד יום וינצל מאיסור שבות. והרי זה מוכרע מעצמו שאין נכון להביא עצמו לידי איסור שבות בלי צורך. והרבה החמירו בו בכמה מקומות ולמה יתירוהו בחנם. אלא ודאי דאע"ג דשרי מחמת האונס בדיעבד. אפ"ה קמ"ל תקנתא לכתחלה. דהא אפשר לו לעשות כן בלי שיעבור על השבות. דלכ"ע שבות איכא בשולח הגוי בשבת להביא חפציו דרך ר"ה. ובודאי יפה פירשו דלא תימא דשרי אפי' לכתחלה להמתין עד שחשכה:

3ומה שדייק הרא"ש דא"כ מה צריך טעם דעכו"ם אינו מצווה כו' הא שרי ע"י קציצת שכר. אינו דיוק. דהכא סתמא תנן נותן כיסו לנכרי בכל גוונא ואינו צריך לקצוץ. ואפילו היה דיוק אינו הוכחה לסתור פירוש רש"י לפמ"ש דתלמודא קושטא דמילתא קאמר דהא דשרי אפי' משתחשך. טעמא משום דאינו מצווה עליו. כמו על בהמה. משו"ה תני מעיקרא תקנתא דנכרי. אבל לעולם אימא דלא הותר אף ליתנו לגוי בשבת אלא מדוחק כדעת רש"י. וזה ברור מאד. ולישנא דמתניתין נמי דייקא. דקתני מי שהחשיך לו. דומיא דמי שבא בדרך וחשכה לו דפ"ד דעירובין מ"ז. ולא קתני מי שקדש עליו היום:

4מניחו על החמור. לשון הרע"ב כשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה. ופירש התי"ט דר"ל קודם שתעמוד לא תעשה הנחה וכמ"ש הרמב"ם עכ"ל.

5ואני אומר דוק ותשכח שאין לפירוש זה עמידה דהא כיון דליכא עקירה. הנחה לא מעלה ולא מורדת. ולא שנא עקירה בלא הנחה או הנחה (וכ"ש הוא דלא אתי בה לידי חיוב חטאת) בלא עקירה. לאו מלאכה היא אפילו באדם דאית ביה חיוב חטאת. והכא בבהמה שרי לכתחלה. וזה פשוט מאד:

6ותימה מהתי"ט דסבר וקיבל זה מפי' הר"מ ז"ל ולא חלי ולא מרגיש. ואם מפני שאמרו בגמ' נוטלו כשהיא עומדת. אדרבה הלשון מבואר כמו שכתבתי. וכדרך שצ"ל במניחו כשהיא מהלכת שפירושו שכבר מהלכת. כך נפרש עומדת וכמשמעו. וזה שהצריכוהו ליטלו ממנה לא משום שלא תנוח. אלא שלא תבוא לידי עקירה מתוך העמידה. ושמא ישכח ליטלו מעליה אחר העקירה. עד שלא תנוח עוד. וזה ברור ודוק:

7ועד"ז י"ל גם לשון הרע"ב באומרו כשרוצה הבהמה לעמוד שאפילו נפרשהו קודם שתעמוד. מ"מ לא מפני חשש ההנחה אלא משום זריזות בעלמא. שבאופן זה אי אפשר לה לבוא לידי עקירה וק"ל. אכן באמת גם עליו ז"ל יש מקום ללון למה שינה לשון התלמוד הבריר כדפרישית:

8והא דמפרש הרע"ב דאי שביק לה כו' נמצא מחמר כו'. אע"ג דבלא"ה אדם מצווה על שביתת בהמתו. אפי' לא קעביד איהו מידי. צריך לומר דקמ"ל איסורא אף בבהמת גוי. דמ"מ משום מחמר איכא. ולפ"ז שלא בדקדוק תפס לשון מחמר אחר בהמתו דלאו דווקא:

9משנה לחם בלח"ש סוף הדבור איכא. נ"ב (ואתיא כמ"ש התי"ט רפ"ד דפסחים. וכך הוא עיקר ודאי).

10משנה לחם שם בסיום הדבור דווקא. והוי יודע. דלאו דמחמר. ודאי לא חמיר. מאיסור מעביר ד"א בר"ה. דבסקילה. ואינו בחי הנושא את עצמו. הוא הדין למחמר. זה פשוט לד"ה. וכ"מ רפ"ד דפסחים. ואפילו מה שבאדם פטור אבל אסור. בחמורו מותר לכתחלה. כדמסיק ר"פ הכא בשמעתין. ונראה דשוה איסור מחמר. למעביר. שחייב עליה בד"א בר"ה. והמוציא מרשות לרשות שאין בו שעור. גם במחמר הדין כך. מיהו קמיבעיא לי. אי בעי שעורא למשא. ורע"ב דכתב בהדיא אפילו טעונה כל דהו. לא ידענא מנליה הא. איברא מסתברא בהמה לא חמירא בהא. דבעינן שיעור למוציא. וכ"מ מסתימת התלמוד והפוסקים. דשוו להדדי לגמרי. א"נ בהמה קילא בהא. דאינו מצווה עליה במשא כבד. וכיסו נמי זימנין דאית ביה כובד. כל דהו היכא שמעינן.